כמו בכל תיאטרון, המכיל שחקנים, במאי וטקסט, כך גם בחלום ובפסיכודרמה. החלום כ”דרך המלך אל התת – מודע” הינו יצירה פרטית וסוביקטיבית בעל משמעות. מנגנוני עיבוד מופעלים דרך אובייקטים מופנמים המאוחסנים בלא מודע. במהלך החיים צוברים מאגרים נרחבים של “אובייקטים” ודפוסי היחסים שלהם. הם בדרך כלל גם מייצגים קשיים רגשיים (כגון דחייה, תוקפנות או תחושות מיניות), וגם מנכסים עבורנו יכולת פוטנציאלית מיוחדת להכיל, לעבד ולקדם התמודדות עם חומר זה. יחד עם היותם אובייקטים מייצגים, הם גם אובייקטים מתמירים. אובייקטים מאוחסנים אלה, נבחרים בלא-מודע ונשלפים מהמאגרים, ומשמשים כמעבדי-מבחן של אותם רגשות שהחולם מתקשה לשאתם (Friedman, 2000). החלום מכיל מצבור התרחשויות אישיות שאירעו לאדם מיום היוולדו וכן את מצבור החוויות והזכרונות האנושיות הקולקטיביות. החלום הינו אוניברסלי ואינו תלוי חינוך או תרבות (גפני, 2000). כמו כל נרטיב, מתורגם החלום בפסיכודרמה להתרחשות אקטיבית, משוחזר על הבמה ותופס תאוצה והרחבה בפעולה דרמטית. כל דמות או חפץ בחלום מקבלים “תפקיד” מוחשי, חי, בעל תנועה, קול וביטוי רגשי מילולי. במהלך הפעולה, ניתן להוסיף דמויות, שהתעוררו באופן ספונטני בדרך של אסוציאציות חופשיות, גם אם לא הופיעו בחלום. בין הדמויות השונות מתפתחת אינטראקציה מילולית ופיזית, ומתפתחים דיאלוגים חיים. הסמלים בחלום נטענים במשמעות, שמקורה בתכנים המאכלסים את הלא מודע והמודע של החולם. החולם “חולם מחדש” את חלומו באופן שיהווה פיצוי ותיקון למציאות הפנימית ותקווה לריפוי. החייאת החלום מאפשרת ליצור מצבים שאינם אפשריים במציאות, אשר התרחשו בעבר ונחווים מחדש בהווה. מורנו הציע לעבוד על החלום בחמישה שלבים על מנת לפענח את משמעותו המוצפנת

להמשך קריאה ….

ברצוני להמליץ על ספר חדש על תיאוריה ומחקר בנושא חלומות ילדים, של פסיכולוג איטלקי ,

Claudio Colace, PhD
Children’s Dreams: From Freud’s Observations to Modern Dream Research

http://www.karnacbooks.com/Product.asp?PID=26696

המחבר ערך מספר מחקרים מרתקים בהם הוא ניסה לבחון את עקרונות התיאוריה של פרויד לגבי חלומות ילדים, בניסיון לאשש או להפריך באופן מדעי את העקרונות הפסיכואנליטים.

ספר זה נועד להציג מחקרים עכשוויים לגבי תאוריית החלומות של פרויד, על ידי אנליזה של חלק מסוים בו – ההיפותזות בנוגע לחלומות של ילדים. המחקרים מתבססים על שיטות של ניתוח תוכן שפותחו ע”י חוקרי חלימה קוגניטיבים, וייחודו בכך שהוא בודק באופן יוצא דופן השערות פסיכואנליטיות. מעבר לתרומה לחקר החלום, הספר גם מהווה תרומה למחקר של השנים האחרונות שבא לאשש גישות פסיכודינאמיות, שבעבר פשוט נחשבו ל”לא מדעיות” שכן נחשבו ללא ניתנות כלל לבדיקה.

העקרונות שנבחנים בספר קשורים לתיאורית מילוי המשאלות, וכן פרק שלם העוסק בתיאורית ההסוואה ע”י מערכת הצנזורה.
נושא ההסוואה בחלום הוא אחד החשובים, ונבדק כאן ע”י מדדים של ביזאריות בחלום.

לפי הגישה הפרוידיאנית, כידוע, עבודת החלום מסווה את המשאלות והתכנים האסורים, והחלום הגלוי הוא רק תוצאה של מלאכת ההסוואה. בטיפול מבררים אחורה ומנסים לגלות את החומר המוסווה. לפי גישה זאת, נטען בספר, הרי מידת הביזאריות של החלום תלויה במידת ההסוואה, או בעצם מידת הפעילות של הצנזורה.

מדובר בטענה קלאסית של פרויד, אף כי אנו יודעים שהרבה מהגישות הפסיכואנליטיות החדשות לא מקבלות אותה.
לפי פסיכולוגית האגו, למשל – יש חשיבות רבה דווקא לחלום הגלוי, לפי פסיכולוגית העצמי – החלום מייצג מטאפורית את מצב העצמי, וגם לפי התיאורטיקנים היונגיאנים – ההסמלה בחלום איננה תוצאה של הסוואה, אלא של מבנה תודעתי אחר.
בכל מקרה, הספר בודק את התיאוריה הקלאסית של פעילות הצנזורה / הסוואה כגורמת לעיוותים של עבודת החלום, המתבטאים במדדים שונים של “ביזאריות”.

.

Claudio Colace לקח על עצמו תוכנית מסועפת של מחקר על חלומותיהם של ילדים לאורך תקופה של עשר שנים: הוא טען בתוקף כי ההיפותזה הפסיכואנליטית, לגבי נושאים כמו מורכבות הנרטיב, ביזאריות, ומוטיבציה בחלומות, יכולה להיחקר בצורה יסודית.

בחלקו הראשון – הספר מספק תיאור מקיף ומוקפד של תצפיותיו של פרויד עצמו על ילדים חולמים.

הדגש הוא על כך שפעוטות חולמים חלומות קצרים ופשוטים שמבטאים משאלות ברורות. פרויד הסתמך על מימצאים אלו כדי לבסס את תיאורית מילוי המשאלות בחלום, שהינן גלויות לעין בגיל צעיר, טרם התפתחות מנגנוני ההסוואה (עיבוי, התקה, הסמלה).

בהמשך – מציג המחבר את תוצאותיו מארבעה מחקרים ניסיוניים על חלומות של ילדים שהוא אסף במשך עשר שנים. מחקרים אלו (שניים נערכו בתנאי בית ספר, אחד נערך בתנאי בית ואחד התבסס על שאלון של ההורים בלבד) .

כך שהמחבר מצליב מידע ממקורות רבים, ומתייחס גם לממצאים ממעבדות שינה.
הוא בדק שני מדדים עיקריים:

הראשון – מידת הביזאריות של החלומות, כאשר כבר ידוע ממחקרים של פוקס שילדים קטנים חולמים חלומות גלויים ופשוטים יותר, והביזאריות עולה עם הגיל (ולא בהכרח ביחס ליכולות קוגניטיביות של סיפור סיפורים, אל יותר בקורלציה עם התפתחות יכולת של תפיסה מרחבית).
השני – התפתחות הסופר-אגו שנבדקה אופרציונאלית ע”י היכולת לחוש אשמה (בעיקר דרך תגובות לסיפורים שכוללים מעשי “חטא” של תוקפנות בשוגג או המרת פי ההורים). נבדקה היכולת לחוש אשמה פנימית (מול חוסר הבנה שבכלל מדובר במעשה לא טוב או רמה נמוכה של חשש מעונש חיצוני), היכולת לנסות לעזור, לתקן, לפצות ועוד.

מסקנות המחקרים מאששות את הכיוון התיאורטי של פרויד. כלומר נמצאה קורלאציה חיובית בין מידת הביזאריות של החלומות לבין התפתחות הסופר אגו.

הניתוח הכמותי של תוכני חלומות
מאת: דקל שלו

מתוך : הספו מאה שנים של חלומות שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע”ש חיים רובין

ב־1953, בדיוק בשנה שבה פרסמו אסרינסקי וקלייטמן את מאמרם רב־ההשפעה על תנועת עיניים בשינה, פרסם הפסיכולוג קלווין הול מאמר חשוב אחר, שהיה לאחת מאבני היסוד של גישה פסיכולוגית חדשה לחלומות, הגישה האמפירית־קוגניטיבית. גישה זאת ראתה בחלומות צורה של קוגניציה (חשיבה), שאותה ניתן להבין לטענתה רק באמצעות מחקר אמפירי — מחקר שמטרתו הראשונית היא איסוף נתונים, ולא פיתוח תיאוריות. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית ולגישה הפסיכופיזיולוגית, שאספו דיווחי חלומות מאנשים בודדים (ממטופלים במסגרת טיפול נפשי או מנבדקים מעטים במעבדת השינה), הגישה האמפירית־קוגניטיבית דגלה ביצירת בסיס נתונים רחב ככל האפשר, בסיס נתונים שיכלול אלפי דיווחי חלומות, מאוכלוסיות ומחברות שונות, וטענה שרק לאחר שיצטברו די נתונים ניתן יהיה להציע להם הסבר.

להמשך קריאה

ברשימתו של דקל שלו הוא פותח עבורנו פתח להבנה אמפירית של החלומות, הבנה המבוססת על מדגמים גדולים ועל ניתוח מדעי. המסקנה מן המחקרים שעליהם מדבר שלו היא ש “החלומות שוא ידברו”. אין בהם אלא חזרה על עניינים יומיומיים פשוטים, כמו אשה שחלמה שוב ושוב על איבוד חפצים ודברי ערך.
גישה זו, שהופעלה על חלומות, אפשר להפעיל גם כדי להבין אומנות מהי – שאלה שעוסקים בה משחר התרבות. והנה, אם נפעיל כאן את הכלים האמפיריים ששלו מדבר עליהם נגלה שציור של פיקסו איננו אלא 200 גרם צבע חום, עשרים גרם צבע אדום וכיוצא בזה כחול וירוק. המחקר הכמותי של החלומות אינו מגלה לנו יותר ממחקר שיבקש להשוות כמותית את אהבתי לילדי עם אמונתי בקידמה. הפסיכולוגיה הדינמית, זו שאותה מבקש המחקר הכמותי לעקוף, גילתה לנו שמאוחורי “איבוד חפצים ודברי ערך” עומדות שאלות עמוקות ומשמעותיות ביותר בחייו של החולם. חפצים יקרי ערך הם תמצית של ערכים שדלות החומר שבהם (כמותית) מעידה על העושר הרוחני שמסתתר מאחוריהם. זהו סמל שעוסק ב”עצמי” ובערכים הרגשיים שהוא נושא עמו. את אלה לא יחשוף מחקר כמותי שישווה את כמות האבן לכמות הנחושת שבמחרוזת אשר האשה קיבלה כמתנת יום הולדת מסבתה האהובה.
מיכה אנקורי

כמו פרויד, יונג הניח שהחלומות נובעים מפעילות נפשית בלא מודע. ההבדל בינו לבין פרויד בגישתו להבנת החלומות, נובע מתפיסתו את הלא מודע באופן שונה מתפיסתו של פרויד.
פרויד גרס שכל התכנים של הלא מודע הודחקו מן המודע. יונג לעומת זאת חשב שהתכנים המודחקים בלא מודע הם רק חלק מן התכנים שבו. לדעתו הלא מודע מכיל גורמים שעדיין לא הגיעו למודע, ואלה הם הגרעינים של תכנים שעוד יגיעו למודע. הוא חשב שלו הלא מודע היה מכיל רק תכנים שהודחקו, העלאתם של תכנים אלה למודע הייתה מפחיתה את החלימה, אך הוא מצא שההפך קורה. מכאן הוא גרס שמתרחש בלא מודע תהליך מתמשך, היוצר חלומות, פנטזיות ודימויים, שרק חלק מהם עולה למודעות.
לדעתו החלום הוא דלת קטנה נסתרת בחלקים הסודיים של הנפש, אשר נפתחת אל ה”לילה הקוסמי” של הפסיכי שהיה קיים הרבה לפני המודעות של האגו. הוא גרס שהחלום הוא הביטוי הטבעי וההכרחי של אנרגית החיים. בעיניו הדעה כאלו הלא מודע הוא רק שקית המכילה את הפירורים שנופלים מן המודע, היא דעה רציונליסטית צרה. יותר נכון בעיניו לתאר את המודע כשקית המכילה מה שבמקרה נופל לתוכו.

יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.

אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.

לקריאת המאמר המלא

במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (”חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן
מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת

לקריאת המשך הפוסט »

על המציאות האחרת בתרבות השמאנית / פרק מספרו של ד”ר מיכה אנקורי – “דברי חלומות” “.

=============

אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.

כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.

מדוע מתים הילדים?

האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?

בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.

אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ…

את המונולוג הזה נשא ה”מארא קאמי”, השמאן של שבט הוויצ’ול שבהרי הסיירה מאד’רה. בני שבטו קוראים לעצמם “הווירה ריקה” – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.

בני שבט הוויצ’ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.

להמשך קריאת הפרק

Folkloristic Methods in Dreams Interpretation
by Ravit Raufman

http://www.dreamtheory.org/dreamforum1/?p=379
מתוך כתב העת המקוון באיטלקית ואנגלית : funzionegamma
תקציר :

המאמר דן בזיקה בין חלומות לבין פולקלור באמצעות כלים ומתודות הלקוחים מחקר הספרות העממית.

בתוך חיפוש נקודות מפגש בין ספרות לסוגותיה לבין פסיכואנליזה, רווחה הנטייה להעניק ליצירות ספרותיות פרשנויות פסיכואנליטיות. מאמר זה מתאר תהליך הפוך, בו מוענקת התייחסות ספרותית לתוצר נפשי- החלום. תהליך זו משקף הנחה כי להתייחסויות ספרותיות ופולקלוריסטיות, המתמקדות בהיבטים האסתטיים, הקולקטיבים והאוניברסאליים של החלום, עשויה להיות תרומה מחקרית וקלינית בעלת ערך נוסף לזה העולה מפרשנות פרטנית, וכי בחינת כל אחד משני התחומים- חלומות וספרות עממית, באורו של האחר, עשויה להעשיר את שני תחומי החקירה. ראשית תוצג סקירה של גישות פסיכולוגיות לחלומות תוך דגש על האפשרות להתייחס אל החלום במונחים של סיפור. לאחר מכן יוצג סיפור חלום אחד. השוואת נרטיב החלום הנשי עם נוסחים שונים של המעשייה, ובכללם עיבודים גבריים, מסייעת במאמר לבחון את היחסים שבין הקולות הגבריים והקולות הנשיים, ומתוך כך לנסות לעמוד על מאפייניו של הקול הנשי, כפי שבא לידי ביטוי בפולקלור ובחלומות.

יידון האופן בו ניתן להסתייע בזיקה בין שני התחומים על מנת לשפוך אור נוסף על אספקטים הקשורים הן בחקר המעשייה העממית והן בחקר החלום, ולעודד את השיח הבין תחומי, המפגיש את הפסיכולוגיה עם תחומי דעת נוספים.

קישור למאמר המלא:
Folkloristic Methods in Dreams Interpretation

הנפש בלילה / מאת: אנדריאה רוק. הוצאת עם עובד.
סיכמה: מיה דרזנר.

לרשימה המלאה

בספר ‘הנפש בלילה’ מתוארת ההיסטוריה של חקר החלומות ונסקרות התובנות המדעיות אליהן הגיעו עד כה, תוך ניסיון לדון באופן מעמיק בשאלות של איך, למה ומדוע בעצם אנחנו חולמים; הן מההיבט הביולוגי – אבולוציוני, והן מההיבט הפסיכולוגי –אנליטי. מוצגות דוגמאות למקרים יוצאי דופן ולמחקרים מעניינים מעולם החי מתוך מאמץ לחבר את הפאזל של חידת הנפש החולמת. מתוך כך, עולות שוב ושוב הסוגיות של הקשר בין הגוף והנפש (התודעה). הספר כתוב בצורה רהוטה (מובן גם למי שלא מגיע מתחום מדעי המוח), והוא אינו פוסח על סיפורם המרתק לא פחות, של המדענים שחוללו את המהפכה בתחום.
גילוי מנגנון החלימה

לקריאת המשך הפוסט »

להורדת הפרק

פרק זה אחשוף את ההתעלמות המתמשכת של הפסיכואנליזה מהקושי

 שבהתאמת חלומות הזוועה והחלומות הפוסט-טראומטיים החוזרים ונשנים

למסגרת של תורת היצרים הפרוידיאנית. התעלמות זו, שהיא בבחינת לקונה,

חסמה את הזרימה המדעית וגרמה לשרשרת של קשיים בהבנת מנגנון החלומות,

הטראומה הנפשית, הנירוזה הטראומטית והחרדה. תופעה חריגה אחת – חלום

הזוועה – יצרה עיכוב מדעי התפתחותי בעל משמעות בתורה הפסיכואנליטית.

לקריאת המשך הפוסט »

לקריאת הרשימה המלאה:
http://www.dreamtheory.org/dreamforum1/?p=349
תמצת את המאמר: עידן נוני (בוגר החוג לפסיכולוגיה)

טכניקות של דגירת חלומות (Dream Incubation) עובדות באמצעות ריכוז והפניית הקשב לבעיה ספציפית זמן קצר לפני השינה בציפייה שתהליכי חלימה קוגניטיביים או רגשיים ישפיעו בדרך שתסייע להגעה לפתרון הבעיה

לתיאור השיטה בתקופה הקדומה ראו:

חלומות אינקובציה והזמנת חלום בעולם העתיק

החוקרים מציגים מחקרי עבר שנעשו על דגירת חלומות והצביעו על בעיות של תוקף פנימי בשל אי בחינת מספיק משתנים אפשריים, לדוגמא האם השפעה על פתרון בעיה נעשתה בזכות דגירת החלום עצמה או בזכות קוגניציה בזמן ערות, שהרי יש לה השפעה על תוכן החלום.
לקריאת המשך הפוסט »

מתוך המאמר:

חלום-שירה

חלום על ספת המטפל עובר אנליזה כדי להבין את פשר משמעותו. כדי לתרגם את הבלתי מובן למובן. חלום שנהיה שירה קיים לעצמו. בתמונתו. במלותיו. פטור מפשר. וזה כוחו. בשירה החלום הוא הטקסט עצמו. החלום הינו השיר כולו, והשיר הינו חלום.
חלום משיב אותנו אל הממד הראשוני של התמונה, התחושה, החוויה והמלה. הוא מאפשר לנו להמריא ממנו אל אן שנחפוץ כנקודת מוצא לשיר שהוא עצמו כחלום יעוף. לפעמים אחרי זמן רב אני מגלה ששיר, כל שיר, לא דווקא שיר שנכתב בהשראת חלום, מספר לי על עצמי כמו שחלום מספר לי מה שלא ידעתי. גם שיר שכתבתי על אחרים.

קרבתי לחלום היא בעיקרה לא מהמקום שלי כפסיכולוגית, אלא מהמקום של אדם שחלומות מרבים לפקוד אותו. יש צורך לבטא ולתת עיצוב וצורה וזכרון לחוויה משמעותית שמתרחשת בחלום. לדוג את דגי החלום ולשמר אותם באקוריום השירים.
חלום כמו שירה הוא מתנה שאנחנו מקבלים. לגבי שניהם – חלום ושירה – יש סוג של קשב שמכוון פנימה שמסייע להם להופיע.
חלומות רבים הם לא נעימים, ובאים להראות לנו צד בעיתי בנו שאנחנו לא מודעים לו. ובדיוק בגלל זה גם אז הם מתנה. חלום פרעה בודאי הוא חלום לא נעים , חלום מפחיד, חלום אזהרה.
אבל שירה בעבורי היא תמיד רגע חסד ורגע אושר. זה מצב של פתיחות, של קליטת החיים בחושים אחרים. זה מצב צבירה אחר. זה ערוץ אחר, ולשמחתי ערוצי התודעה והשירה לא מתערבבים זה בזה. שירה היא חלימה ערה. תרגום של ערות לערות. שירה היא רגע העצמי ביותר – כמו חלום שהוא העצמי ביותר.

לקריאת המאמר המלא

תיאור חלום מתוך הפרק החמישי:

על הסוד של הפסיכותרפיה

בספר: מעבר למראה הריקה -

מילים ותמונות מהקליניקה הפסיכולוגית ומחוצה לה

מאת ד”ר ארנון לוי

***************

לעיתים הקשר בין המטופל למטפל הוא תוצאה של התפישה את המטפל כדמות אידאלית כול-יכולה (אומניפוטנטית) ובעלת כוחות מגיים.

גל תיאר תפישה זו באמצעות חלום שחלם:

“עמדתי במערה שנבע ממנה מקור מים ואורות נגהו בה.

זקן יפה עמד בכניסה שם והזמין אותי להיכנס. ‘היכנס’, הוא אמר לי, ‘ותראה מה אתה יודע’.

לקריאת המשך הפוסט »

אליזבט בוט ספיליוס מביאה דוגמה לעבודה על חלום בטיפול לפי גישתה של מלאני קליין.
המקרה מתואר במאמרה “פרויד וקליין – על מושג הפנטזיה” שנמצא בקובץ
“התיאוריה הקלייניאנית”. (תורגם לעברית בעריכת פרופ’ ביאטריס פריאל, ויצא בהוצאת “תולעת ספרים” 2008 ).

מדובר במטופל שסבל מדיכאון רודפני בלשונה של קליין (עם האשמות עצמיות).
הוא האשים עצמו גם בכך שפגע באחרים, אך נראה שלא באמת התעניין בם ולא ניסה לתקן, אלא התעסק בהאשמות העצמיות ונראה שהיה מעוניין בעיקר לנזוף בעצמו..

בפגישה סיפר שהתעורר בחרדה בעקבות חלום:
” לפניו השתרע שטח פתוח ומישורי המכוסה בחומר לבנבן כלשהו שעומקו כשני אינץ’.
הוא לא ידע מהו החומר הזה” גיר? גבינה? פירורי לחם? נגזר עליו לאכול מהחומר הזה לעד.
נראה היה שהאחרים לא נידונו לחיות בתנאים לוחצים כאלה”.

הוא היה חרד ונסער ללא יכולת להסביר. המטפלת הציעה לו פירושים בכיוון שלפיו הוא רצה להעביר לה תחושת חוסר אונים, אבל זה לא דיבר אליו.
ביום שלמחרת דיבר על השכחה שלו, וגם הביא חלום נוסף:
“היה נגע (פצע). משימתי הייתה לחקור אותו. הדבר ארך שעות ארוכות, אך משסיימתי יכולתי לשכוח את כל העניין”.
לקריאת המשך הפוסט »

התחביר של האי- ראציונאליות

מה יכול המחקר הפסיכואנליטי של החלומות ללמד אותנו על המוח

מאת: מרק בלכנר

The Grammar of Irrationality: What Psychoanalytic Dream Study can Tell us About the Brain Mark J. Blechner, Ph.D.

translated article

המאמר המתורגם המלא

עריכה ותרגום: רז אבן , M.D

עזרה בתרגום : ענבל עמית

פרק מהמאמר:

קוגניציות לא תואמות בחלום

” …….

” נסו לרגע לבדוק את תצורת החלום הביזארית הבאה – החולם אומר: “ידעתי שהיא הייתה אימי, אף כי היא לא נראתה כמוה”. כל קלינאי ששומע חלומות לעיתים תכופות יודע שמשפטים כאלו אינם נדירים כלל.

מפתיע אותי שאמירות כאלו אינן לרוב מפתיעות את האנשים. אנשים רבים, כאשר הם יבואו לתאר חוויה ביזארית בחלום, יכינו את השומע ע”י הפתיחה: “זה היה הדבר המוזר ביותר… ” או: “אינני מבין איך זה קרה, אבל בכל זאת …”. אך כאשר אנשים רואים בחלום אדם שזהותו איננה תואמת את מראה דמותו, לרוב אינם משתמשים בהקדמה מאפיינת לתיאור החוויה – לפחות המטופלים שלי לא נוהגים כך. הם לוקחים זאת כמובן מאילו שאני אבין למה הם מתכוונים. לזה אני קורא “ביזאריות (או אי-ראציונליות) מקובלת של חיי החלום” . [1]

החולם מכיר את זהותה של הדמות, אף כי מראה הדמות איננו תואם את זהותה. יש אי-התאמה בין מראה הדמות וזהותה. בחיי הערות, רוב האנשים השפויים יניחו שהם לא ראו טוב או לא זיהו טוב את האדם, ויתקנו זאת, אך לא כך בעת החלום.

זו דוגמה אחת למה שאני מכנה “קוגניציות לא תואמות”. שני אספקטים של הקוגניציה אינם מתאימים זה לזה, החולם אמנם מודע לחוסר ההתאמה, אך לא מונע ממנה להישאר.[2] בחיי הערות שלנו אנו לא נאמר באופן רגיל “היא לא נראתה כמוה אך ידעתי שהיא אימי”. אך איכשהו אנו חשים בנוח לדווח על חוויות כאלו אם הן קורות בחלום. כאשר אנו מספרים על חוויות בערות אנו נוטים להימנע, או לפחות לתת אפיון מקדים, ממשפטים שאינם אפשריים מבחינה לוגית, פן נחשב ללא שפויים.

זה אחד הדברים שמבחין בין החולה הסכיזופרני לבין האחרים. אריאטי ( 2) נתן דוגמה של חולה סכיזופרני שאמר : “אימי היא שוויצריה”. הוא חש שאימו הייתה כמו שוויץ, בכך שהייתה עצמאית וחופשייה. אבל אם היה אומר “אימי היא כמו שוויצריה”, המשפט היה נשמע פואטי ולא מטורף.

סלבדור דאלי (10 ) תפס את ההבדל הזה כשאמר “ההבדל היחיד ביני לבין האדם המשוגע הוא בכך שאני לא משוגע”. דאלי ביצירות האמנות שלו – עיוות כל העת את העולם האמיתי. אבל הוא יכול היה לבחור אם לעשות כך או לא. הוא יכול היה להתחבר לאופני החשיבה של האדם המשוגע, אבל יכול היה גם לחזור מהן מתי שרצה, ולעבוד איתן כאדם שפוי ופרודוקטיבי. זה ההבדל בינו ובין האדם המשוגע.

בחלומותינו, לרוב איננו יכולים לעשות בחירה זאת. לרוב אין מונחים מגדירים. אנחנו יכולים לחלום: ” היא לא נראה כמוה, אך ידעתי שהיא אימי”. אנחנו לא נוטים לחלום : “היא לא נראתה כמוה , אך חשתי באופן כלשהו שהיא הייתה כמו אימי”. זו כבר השפה של החשיבה הערה. החולמים הם כפי שאמר המלט לאימו (מערכה ראשונה, מעמד שני , תרגום שלונסקי) : “אין זה “נדמה” גברתי, כי אם אמת. בי אין דבר “נדמה”. “

וכאשר אנו ערים ומספרים את חלומותינו, אנו ממשיכים לקבל את הקוגניציה הלא תואמת ללא המונחים המגדירים.

מה הקוגניציות הלא תואמות יכולות ללמדנו על הנפש ועל המוח

לקוגניציות הלא תואמות יכולות להיות משמעויות חשובות להבנת אופן הארגון של הנפש ושל המוח. השערת העבודה הרחבה אותה אני מציע שנחקור היא כזאת: כאשר מופיעה קוגניציה לא תואמת, הרי שני מרכיביה מבטאים מערכות מוח שונות שהאינטגרציה ההדדית ביניהן מעוכבת או עוברת שינוי בעת השינה. לכן, בדוגמת החלום בו האם לא נראית כאם האמיתית, התפיסה של איך אדם נראה והזיהוי של מי הוא – יהיו מתווכים ע”י מערכות מוח שונות. המאפיינים של חוויות חלום ביזאריות יכולים להבהיר מהם המרכיבים השונים של תהליכי התפיסה. כשאלו יובהרו, נוכל לעדכן את מודל הרגרסיה של פרויד ולתאר אילו מודולים שונים של תהליכים נפשיים יכולים להיות באינטראקציה ולספק קלט כדי ליצור את החלום.

כמו כן נרצה לשים לב לאותן קוגניציות לא תואמות – שאינן קורות. למשל, אף כי שכיח מאוד לחלום ” ידעתי שזאת אימי אף כי לא הייתה דומה לה” אין זה שכיח לחלום את החלום ההפוך “ידעתי שזו לא הייתה אימי, אף כי היא נראתה כמוה”. למעשה בכל התיאורים של החלומות של המטופלים שלי, לא שמעתי אפילו על חלום אחד כזה. כמובן שזה לא ממש מחקר שיטתי, ואנו נרצה מדגם הרבה יותר גדול, שנאסף לא רק על ידי קלינאים אלא גם על ידי חוקרים בניסויים שיטתיים של החלימה, כדי לטעון באופן ברור שחלומות כאלו אינם קורים, או שהינם נדירים מאוד. אם הנטייה הזאת שכיחה בקרב קבוצה גדולה של חולמים, זאת תהיה עובדה חשובה. יכול להשתמע מכך שלא כל הסתירות נסבלות באופן לא מודע. יתכן שהתהליך הינו יותר מוגבל ושיטתי מאשר פרויד תיאר.[3]

דוגמה אחרת של קוגניציה לא תואמת קשורה בתפיסת הזמן. מאוד שכיח שהחולם יחלום עצמו שכמבוגר הוא חוזר אחורה בזמן לסביבת ילדותו. במקרה זה, הגיל הנתפס של החלום איננו תואם את המיקום של החלום.

הקוגניציה הלא תואמת של הזמן יש לה גם מספר מגבלות. אם לשפוט לפי ניסיוני וניסיון פסיכואנליטיקאים אחרים זה הרבה פחות שכיח לחלום את המצב ההפוך – שמישהו יחלום עצמו בתור ילד אך בסביבתו בהווה (26 , 4 ). לעומת זאת יש שכחיות גבוהה יותר של חלומות על אחרים שמוצגים בדמותם בגיל צעיר אך מופיעים בהווה. למשל אהרון אפלפלד (1) מתאר:

“… כמה ימים אחרי חזרתי (מפראג), חלמתי על הורי. הם לא התבגרו מאז שהיינו יחד בפראג לפני שישים ושלוש שנים, ופניהם הביעו תדהמה על כך שאני הזדקנתי. היינו מאוחדים בהשתאות הדדית, וידעתי שיש לי משהו חשוב לספר להם. אבל, כמו בכל חלום עמוק, לא יכולתי לבטא את המילים.” (שם, עמוד 41) .

האחרים נמצאים בגילם מהעבר בעוד החולם בגילו הנוכחי. תופעה זאת נפוצה בעיקר אצל חולמים שאיבדו קרובי משפחה (4).

אם חוסר ההתאמה בזמן בין ההתרחשות בחלום לבין גיל החולם – איננה סימטרית – הרי עובדה זאת תהיה חשובה לגבי התיאוריה של הלא מודע. היא יכולה להצביע על חלוקה במוחנו בין תחושת הזמן של יצוגי העצמי לבין תחושת הזמן לגבי אספקטים אחרים של החוויה, ואסימטריה לגבי האופן בו הם מתחברים. בעוד שפרויד (15) תאר את חוסר הזמניות של הלא מודע, יתכנו מגבלות יותר ספציפיות לגבי האופן בו הזמן יכול להתעוות ולהשתנות באופן לא מודע (3 , 6 ). אנו צריכים להתקדם מהמודל של לא מודע אשר “הכול יכול לקרות” בו – למודל שמאפיין מה כן יכול לקרות ותחת אלו תנאים פסיכולוגים ונוירולוגים.