להמשך קריאה ….

להמשך קריאה …

נשלח למערכת “תורת החלומות” ע”י המתרגם

אתר הבית של שייקספיר ושות’

http://www.shakespeare.co.il/

*
מתוך
חלום של לילה בלב קיץ

מערכה 1 תמונה 1

לִיסַנְדֶר: או, אם כבר הזיוּוג עולה יפה,
אז מוות, מלחמה או מחלה
סוגרים עליו, הופכים אותו רִגְעִי
כמו צליל, מהיר כּצֵל, קצר כמו
חלום…

להמשך קריאה …

רות נצר

“בעולם שנטלו ממנו את האשליות והמאורות אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה,
מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת.”
(אלבר קאמי. המיתוס של סיזיפוס)

“בְּרֵכָה מְלֵאָה בְּיַיִן. הַתּוֹדָעָה שָׁטָה בַּיַּיִן, סְפוּנָה בִּזְכוּכִית שְׁקוּפָה, כְּפֶתַח בְּאֵר שֶׁתַּחְתִּיתוֹ לֹא יְדוּעָה,
עֲרָפֶל אָדֹם נָעוּץ בְּמַעְגַּל אוֹר, שְׂפַת מַרְאוֹת עוֹלָה מִמְּצוּלָה, צוּרָה תּוֹסֶסֶת, מִתְחַדֶּשֶׁת, מִשְׁתַּנָּה,
נוֹצֶרֶת יוֹצֶרֶת מֵעַצְמָהּ”.
(חיה אסתר. טרם פורסם)
*************************
בטקסי טראנס דתיים, ובטקסי ריפוי שמאניים – האדם מנסה להרחיב ולפרוץ את תודעתו אל מעבר לגבולותיה כדי להגיע לחוויה ישירה של הממשות, של האמת המוחלטת שמעבר לכל; כדי להגיע חוויות בעלות עצמה, הרבה מעבר למה שהינוֹ בתודעת המציאות הרגילה, להגיע לחוויות שיא או אף לחוש עצמו נוגע בשלמות העצמי, באלוהי ובנצחי.
מדובר בהתנסות בחווית-על שבמושגים של העולם המערבי מכנים – האלוהי, הנומינוזי, הטרנצנדנטי, הטרנספרסונלי. אבל גם מתאים כאן המונח היונגיאני של לא-מודע קולקטיבי. כיוון שמדובר במפגש עם חווית-על שמעבר לתכני הלא-מודע האישי הביוגרפי. המפגש החוויתי במצבים אלה הוא של כוחות טבע ראשוניים – של אש, מים, חיות – שהם גם סמלי הלא-מודע הראשוני. כמו כן פוגשים דמויות אנושיות או צורות ומבנים שמוכרים בתרבות כמקודשות, וכן תכנים ותהליכים מוכרים בדת ובמיתוס של התרבות של החולם. זו חווית מפגש עם כוחות אנרגטיים שנחווים כקדושים ובעלי כוח מרפא עליון אך גם מסוכנים בעצמתם. לעתים אלה תכנים מסוימים מיתיים, ולעתים תכנים שמסמלים את האלוהות עצמה, כלומר, את היסוד הרוחני המקודש של גרעין מרכז העצמי.
וריאציה אחרת היא חוויה נטולת תכנים, חוויה של ריק עליון, כמו מדיטציה נטולת תכנים, נירוונה, אטאמן, הריק הגדול של המיסטיקה, של האינסוף הבלתי נראה של הספירה העליונה במיסטיקה הקבלית. ביוגה וגם בזן בודהיזם משמש המצב המדיטטיבי לעצירת זרם המחשבה הרגיל של תודעת האגו, כדי להגיע לריכוז עמוק המוליד התמזגות עם המושא הנחקר (ביטולה של ההפרדה אובייקט/סובייקט). בשתיהן התכלית הסופית של המדיטציה היא חוויית הממשות המוחלטת והכוּלית.
כלומר – החוויה השמאנית נעה בין היש והאין, בין הריק והמלאות, כאשר הריק והאין עצמם נחווים כמלאות אינסופית, שכן, בטריטוריה זו “ההפכים מתלכדים בשורשם” .
חשוב כאן לציין שבדברנו על מיסטיקה, הכוונה היא לשאיפה לאבד-לפוגג את האגו ולהתמזג עם האינסופי (יוניומיסטיקה) . החוויה הפנתאיסטית של חבור עם היקום היא בגבול המיסטי.

להמשך קריאה ….

“אני מציע שבִּמקום שמישהו יכתוב ספר שנקרא ‘פירוש החלום’, יִכָּתב ספר שנקרא ‘פירוש העובדות’, תוך תרגום של אותן עובדות לִשפת חלום – לא כדי לעשות זאת כתרגיל פרברטי, אלא כדי ליצור תנועה דו-כיוונית.”

אחרי שקראתי שורות אלה והן הדהדו בְּמחשבותי זמן מה, מצאתי את עצמי זוכר ומצטט באוזני חברי גרסאות מפורטות יותר, כָּאלה שעברו עיוות מסוים בָּזיכרון שלי, אלבורציה ופיתוח בתוך מחשבותי. זכרתי משהו כמו “בִּמקום לכתוב בְּשפה מדעית על חלומות, טוב היה לו יכולנו לכתוב בשפה חלומית על מדע…”. כאשר נחשפתי לְעיוות זה של הזיכרון שלי, לְשינויי הגרסאות הקלים, הם העלו חיוך מסוים על פני. נראה היה לי שזהו במובן מסוים מעין ‘חלום כמוס’ של תיאורטיקנים רבים, בְּפסיכואנליזה ובתחומי ענין אחרים, הנסיקה הזאת מהשפה המדעית, השיטתית והמעוגנת היטב במונחים מקובלים ובהכללות, לְשפה חלומית, רופפת, חפשיה, דחוסה וקפריזית לעיתים, כָּזו שיכולה אולי לבטא אופנויות של חשיבה שלא ניתן לנסחן בָּשפה הסדורה. מאוחר יותר, הפעם כבר באופן מודע יותר, חשבתי שאם יכול היה להיות מעניין לכתוב בשפה חלומית על מדע (ויצא שקראתי מאז ספרים אחדים שקרובים לכך, באופן ראוי לקנאה, ספר של אריק רוהד למשל), יכול להיות מעניין לא פחות לכתוב בשפה שירית על חלום, ובאופן טרנסיטיבי למעשה גם על מדע. כלומר, עלה בדעתי שהשפה השירית אותה אני כותב, אולי אפשר אפילו לומר המצב ההויָתי בו אני כותב, מקרב אותי במידה רבה למה שביון מכנה ‘שפת החלום’. הרגשתי שנפלה בחֵיקי נחֲלה נפלאה, שאנסה כעת לגלות את צפוּנוֹתיה, את ‘פָּרדס יפה’ שלי ואת ‘ברכת מים’…

להמשך קריאה ….

בטראומה נפשית הנפגע נושא את ההשפעות הקשות של הטראומה גם זמן רב לאחר תום
האירוע.

בטראומה שהשפעותיה נמשכות (מצב פוסט-טראומטי) אין לאדם המשאבים המספיקים להתמודדות פעילה והתוצאה היא תחושת חוסר אונים קשה. התנסות חוזרת ונשנית של חוויית הטראומה במחשבות חודרניות, תחושות עוררות והתנהגות הימנעותית – במצבי ערות ושינה (חלומות) – עשויה להיות מובנת כניסיון אוטונומי של המערך הנפשי לשינוי מצבו של הנפגע מקורבן פסיבי למתמודד אקטיבי ובעל יכולת שליטה ברגשותיו, במחשבותיו ובהתנהגותו. הנטייה להתמודדות פעילה מוגדרת כמוכנות להתמודד באופן פעיל עם דרישות המצב, לרבות מצבי משבר וטראומה והנטייה לגייס אנרגיה נפשית. באופן כזה מושם דגש בעיקר על תהליכים קוגניטיביים ואמוציונליים. קיימות עדויות אמפיריות שמצביעות על כך שחלימה בכלל וזכירת חלומות בפרט מהוות גם הן ניסיונות תגובה אדפטיביים ללחץ נפשי ומשרתות תפקיד ארוך טווח בתרומתן לעיבוד מידע רגשי, פתרון בעיות וקונפליקטים ואינטגרציה של חוויות טראומטיות.

מחקרים שונים מצביעים על כך שמאפייני נרטיב החלום זהים במובנים רבים למאפייני התמודדות בעת ערות, באופן שבו התמודדותו של החולם בחלומו עשויה להיות פסיבית, אקטיבית או נמנעת. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשרים בין דפוסי חלומות לנטייה להתמודדות פעילה בקרב מדגם של אוכלוסייה עירונית שנחשפה לאירוע טרור.

המחקר נערך בקרב אזרחים שחוו אירוע טרור בשנת 2002. המדגם כלל 54 משתתפים גברים ונשים בגילים 62-20, מתוכם אובחנו 30 כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית על פי קריטריונים של DSM-IV-R. קבוצה זו הושוותה לקבוצת ביקורת בת 24 משתתפים. בין הקבוצות נערכו השוואות במדדים של תסמונת פוסט-טראומטית, פתולוגיה פסיכיאטרית, הערכת איכות חיים והנטייה להתמודדות פעילה. בנוסף, מילאו המשתתפים יומני חלומות בהם הם דיווחו במשך שלושה שבועות על חלומותיהם.

ממצאי המחקר העיקריים הצביעו על כך שמידת הפתולוגיה הכללית הייתה גבוהה יותר בקרב הנבדקים הפוסט-טראומטיים לעומת קבוצת הביקורת. בהשוואת משתני איכות חיים נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים מעריכים את איכות חייהם הפיזית והפסיכולוגית כנמוכה יותר מאשר נבדקי קבוצת הביקורת. בבדיקת הנטייה להתמודדות פעילה נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים הינה בעלת נטייה נמוכה יותר להתמודדות פעילה מקבוצת הביקורת. בניתוח תוכן של חלומות הנבדקים הפוסט-טראומטיים נמצא שהם מאופיינים בנרטיבים מורכבים וקשים יותר ובעוצמות חרדה גבוהות יותר מאלו של נבדקי קבוצת הביקורת. כמו כן נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים דיווחו יותר על חלומות של שחזור הטראומה וסיוטי לילה. בבדיקת אופי התמודדותם של החולמים, כפי שהשתקף בתכני חלומותיהם, נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים התמודדה באופן יותר אקטיבי מנבדקי קבוצת הביקורת. בנוסף, נמצא שאצל הראשונים ישנם יותר ניסיונות לרה-אינטגרציה של היבטים מופרדים ומפוצלים המופיעים בתכנים שונים בחלומותיהם. מסקנות ראשוניות מהממצאים מצביעות על האפשרות שניתוח חלומותיהם של מי שאובחנו כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית עשוי לסייע בהערכת יכולתם להתמודד עם מצבם הנפשי ואולי אף לתרום בכך לתהליכי הטיפול וההחלמה

לקריאת המאמר ….

Claudio Colace, PhD
Children’s Dreams: From Freud’s Observations to Modern Dream Research

http://www.karnacbooks.com/Product.asp?PID=26696

המחבר ערך מספר מחקרים מרתקים בהם הוא ניסה לבחון את עקרונות התיאוריה של פרויד לגבי חלומות ילדים, בניסיון לאשש או להפריך באופן מדעי את העקרונות הפסיכואנליטים.

ספר זה נועד להציג מחקרים עכשוויים לגבי תאוריית החלומות של פרויד, על ידי אנליזה של חלק מסוים בו – ההיפותזות בנוגע לחלומות של ילדים. המחקרים מתבססים על שיטות של ניתוח תוכן שפותחו ע”י חוקרי חלימה קוגניטיבים, וייחודו בכך שהוא בודק באופן יוצא דופן השערות פסיכואנליטיות. מעבר לתרומה לחקר החלום, הספר גם מהווה תרומה למחקר של השנים האחרונות שבא לאשש גישות פסיכודינאמיות, שבעבר פשוט נחשבו ל”לא מדעיות” שכן נחשבו ללא ניתנות כלל לבדיקה.

העקרונות שנבחנים בספר קשורים לתיאורית מילוי המשאלות, וכן פרק שלם העוסק בתיאורית ההסוואה ע”י מערכת הצנזורה.
נושא ההסוואה בחלום הוא אחד החשובים, ונבדק כאן ע”י מדדים של ביזאריות בחלום.

לפי הגישה הפרוידיאנית, כידוע, עבודת החלום מסווה את המשאלות והתכנים האסורים, והחלום הגלוי הוא רק תוצאה של מלאכת ההסוואה. בטיפול מבררים אחורה ומנסים לגלות את החומר המוסווה. לפי גישה זאת, נטען בספר, הרי מידת הביזאריות של החלום תלויה במידת ההסוואה, או בעצם מידת הפעילות של הצנזורה.

מדובר בטענה קלאסית של פרויד, אף כי אנו יודעים שהרבה מהגישות הפסיכואנליטיות החדשות לא מקבלות אותה.
לפי פסיכולוגית האגו, למשל – יש חשיבות רבה דווקא לחלום הגלוי, לפי פסיכולוגית העצמי – החלום מייצג מטאפורית את מצב העצמי, וגם לפי התיאורטיקנים היונגיאנים – ההסמלה בחלום איננה תוצאה של הסוואה, אלא של מבנה תודעתי אחר.
בכל מקרה, הספר בודק את התיאוריה הקלאסית של פעילות הצנזורה / הסוואה כגורמת לעיוותים של עבודת החלום, המתבטאים במדדים שונים של “ביזאריות”.

.

Claudio Colace לקח על עצמו תוכנית מסועפת של מחקר על חלומותיהם של ילדים לאורך תקופה של עשר שנים: הוא טען בתוקף כי ההיפותזה הפסיכואנליטית, לגבי נושאים כמו מורכבות הנרטיב, ביזאריות, ומוטיבציה בחלומות, יכולה להיחקר בצורה יסודית.

בחלקו הראשון – הספר מספק תיאור מקיף ומוקפד של תצפיותיו של פרויד עצמו על ילדים חולמים.

הדגש הוא על כך שפעוטות חולמים חלומות קצרים ופשוטים שמבטאים משאלות ברורות. פרויד הסתמך על מימצאים אלו כדי לבסס את תיאורית מילוי המשאלות בחלום, שהינן גלויות לעין בגיל צעיר, טרם התפתחות מנגנוני ההסוואה (עיבוי, התקה, הסמלה).

בהמשך – מציג המחבר את תוצאותיו מארבעה מחקרים ניסיוניים על חלומות של ילדים שהוא אסף במשך עשר שנים. מחקרים אלו (שניים נערכו בתנאי בית ספר, אחד נערך בתנאי בית ואחד התבסס על שאלון של ההורים בלבד) .

כך שהמחבר מצליב מידע ממקורות רבים, ומתייחס גם לממצאים ממעבדות שינה.
הוא בדק שני מדדים עיקריים:

הראשון – מידת הביזאריות של החלומות, כאשר כבר ידוע ממחקרים של פוקס שילדים קטנים חולמים חלומות גלויים ופשוטים יותר, והביזאריות עולה עם הגיל (ולא בהכרח ביחס ליכולות קוגניטיביות של סיפור סיפורים, אל יותר בקורלציה עם התפתחות יכולת של תפיסה מרחבית).
השני – התפתחות הסופר-אגו שנבדקה אופרציונאלית ע”י היכולת לחוש אשמה (בעיקר דרך תגובות לסיפורים שכוללים מעשי “חטא” של תוקפנות בשוגג או המרת פי ההורים). נבדקה היכולת לחוש אשמה פנימית (מול חוסר הבנה שבכלל מדובר במעשה לא טוב או רמה נמוכה של חשש מעונש חיצוני), היכולת לנסות לעזור, לתקן, לפצות ועוד.

מסקנות המחקרים מאששות את הכיוון התיאורטי של פרויד. כלומר נמצאה קורלאציה חיובית בין מידת הביזאריות של החלומות לבין התפתחות הסופר אגו.

כידוע, יוחד לחלום במציאות המודרנית מקום מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית, מאחר שהחלום, לדעת מפרשיו במאה העשרים, משקף את חייו הפנימיים של החולם: אישיותו, חוויותיו ומשאלותיו של האדם באים לידי ביטוי בחלומותיו, ופרישתם מציגה לפני הקורא את המציאות הנפשית הסמויה על ריבוי פניה. לעומת זאת בעולם העתיק נתפש החלום בדרך כלל כגילוי של עובדות אובייקטיביות בעלות משמעות דתית עמוקה לחולם פסיבי, וכאמצעי של תקשורת בין האדם ובין עולמות עליונים.9 החלום נתפס לא רק כביטוי לפעולת נפשו של האדם מחוץ לגופו, אלא גם כפעולת כוחות אלוהיים על נפשו, ולפיכך ייחסו לו חשיבות ראשונה במעלה כדרך של קבלת ידע מגבוה. הדעה הרווחת הייתה שבחלום מגלים האלים את רצונם לבני האדם ופותחים פתח ליצירת שיג ושיח עם מציאויות שלמעלה מן הטבע.10
גם במסורת היהודית הניחו שאחרי שפסקה הנבואה, נגלה האל לבני אדם בחלום: ‘אמר הקב”ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו’.11 בעל הזוהר ראה בחלומות חזיונות הקרובים לנבואה, ואמר ‘שעתה משפסקה הנבואה ופסקה בת קול, לא משתמשים בני אדם אלא בחלום’. הוא הוסיף וקבע שחלומות הצדיקים הם גילויים הניתנים לנשמותיהם בעולם המלאכים מפיו של גבריאל, אשר בידיו מופקדים חלומות, סתרי תורה וידיעת העתיד.12 בעל ‘גליא רזא’, שהושפע מהשקפת הזוהר, כתב: ‘כי גבריאל הוא ממונה על החלומות ושמו רזא-גלי והוא גבריאל בגימטריה [...] ולכן קראתי חיבורי דא רזא גלי כי בכוח חלומות בחזיוני לילה ולפעמים בהקיץ כל הבניינים שעשיתי’.13
הספרות המבוססת על חזונות או על חלומות נותנת ביטוי לסוג של סובייקטיביזם המייחס חשיבות עליונה לחלום, לזיכרון, לאופי הפרטי-אישי של התחושה או למציאות הפנימית. ספרות זו מבטאת הערכה עמוקה למשמעות החוויה הפנימית ולהעדפתה על פני המשותף והגלוי לכלל, היינו על פני המציאות הנגלית. משמעותה של ההתנכרות לתוקפה המוחלט של הממשות הרווחת והעדפתה של המציאות הסמויה הנגלית בחלום, טמונה בראייה יחסית של גבולות מקובלים בזמנו ובמקומו של החולם, ובהתייחסות מסויגת לתכתיבי המסורת העולים מהם, לאורן של אמיתות מוחלטות הנגלות בחלום. העבר המקודש, ההווה השרירותי והעתיד הנכסף נבחנים מחדש. המציאות הארצית מתפרשת לאורה של המציאות השמימית הנגלית לחולם, כלומר, הממשות הזמנית נשזרת במארג על-זמני המבאר מזוויות חדשות את שרירותו של ההווה ושוזר אותו בעתיד נכסף.
החלומות שהגיעו לידנו הם עדות כתובה, ישירה או עקיפה, של חוויה מופנמת, או עיבוד ספרותי של מצבי תודעה יוצאי דופן. החלום תלוי באופן הדוק במבע מילולי, ועל כן גם אם לעתים תוכנם של החלומות מתמיה, דמיונם מופלג, ולשונם מרומזת, הרי שבהיותם יצירה כתובה, הם בראש ובראשונה עדות טקסטואלית, הניתנת להתפרש ולהתפענח ככל טקסט כתוב.14
החלומות שהגיעו לידינו הם עדות כתובה על המעברים הפתוחים בין השמים והארץ, שהתקיימו בתודעתם של בני תקופות שונות, ועל המטמורפוזה של ההתנסות הארצית והשמימית שהתחוללה בתודעתם. עוד הם מלמדים על הידע הנסתר שבעלי החלומות ביקשו, על העולמות החזיוניים שנגלו להם בעיני רוחם ועל מבעם המילולי. הספרות החזיונית מצביעה על השימוש בחלומות כאמצעי ליצירת קשר בין האדם לבין מה שלמעלה מן הטבע ועל ההתייחסות אל החלום כאל מקור סמכות בלתי ניתן לערעור או כאסמכתא שמימית לרעיונות חדשים ולהשקפות שנויות במחלוקת.
ההשקפה שמקור החלום נתפס כמצוי מחוץ לאדם, וקדושתו יוחסה למגע עם עולמות עליונים, גרמה לכך שחולמים וחוזים ייחסו משמעות לחלומותיהם והעלו אותם על הכתב, ואף גרמה לכך שחיבורים המבוססים על חלומות זכו לתשומת לב רבה והתקדשו במסורת. אולם אם נתבונן מקרוב בחלומות שהגיעו לידינו, נגלה שעיקרם אינו טמון במקורם שמחוץ לאדם, אלא דווקא בתשתיתו התרבותית של החולם ובמסורת המקודשת ששאב ממנה, מזה, ובאופקים החדשים שנפתחים לחולם, המפרק את הממשות ומצרפה מחדש, וחורג מעבר לשרירותו של הניסיון האנושי, מזה.

להמשך קריאה …

תורת החלומות

Loading

מתוך : הספו מאה שנים של חלומות שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע”ש חיים רובין

ב־1953, בדיוק בשנה שבה פרסמו אסרינסקי וקלייטמן את מאמרם רב־ההשפעה על תנועת עיניים בשינה, פרסם הפסיכולוג קלווין הול מאמר חשוב אחר, שהיה לאחת מאבני היסוד של גישה פסיכולוגית חדשה לחלומות, הגישה האמפירית־קוגניטיבית. גישה זאת ראתה בחלומות צורה של קוגניציה (חשיבה), שאותה ניתן להבין לטענתה רק באמצעות מחקר אמפירי — מחקר שמטרתו הראשונית היא איסוף נתונים, ולא פיתוח תיאוריות. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית ולגישה הפסיכופיזיולוגית, שאספו דיווחי חלומות מאנשים בודדים (ממטופלים במסגרת טיפול נפשי או מנבדקים מעטים במעבדת השינה), הגישה האמפירית־קוגניטיבית דגלה ביצירת בסיס נתונים רחב ככל האפשר, בסיס נתונים שיכלול אלפי דיווחי חלומות, מאוכלוסיות ומחברות שונות, וטענה שרק לאחר שיצטברו די נתונים ניתן יהיה להציע להם הסבר.

להמשך קריאה

חוקרים אלה אספו אלפי דיווחי חלומות וניתחו אותם, והניתוח הפרטני והמדוקדק ביותר הוא על פי שיטת ניתוח התוכן של הול וואן דה-קסטל שהוצגה יחד עם נורמות המתבססות על 100 חלומות של סטודנטים ממכללות אמריקאיות) בספרם מ- 1966. מידע רב על כך תוכלו למצוא באתר תלמידו וממשיכו העכשווי של הול: ויליאם דומהוף.

להמשך קריאה

ג’יימס ל’ פוסייג’

ראה אור במקור בתוך: Contemporary Psychoanalysis 33: 429-458 (1997)

תרגום מאת: אנאלו ורבין

כאשר פרויד כינה את החלום “דרך המלך ללא מודע”, הוא הכתיר את החלומות כערוץ המרכזי המוביל ללא מודע. פרויד דימה בעיני רוחו את הלא מודע כמעיין בלתי נדלה של אנרגיות דחפיות (אינסטינקטואליות) המבקשות פורקן, וכמיכל של פנטזיות וזכרונות החסומים מלהגיע אל המודע. הלא-מודע הדינמי סיפק הסבר לאי הרציונליות המחלחלת בבני האדם ופרויד ראה אותו כאחד משלוש התגליות המדעיות הגדולות ביותר (האחרות היו תגליותיהם של קופרניקוס ודרווין) שהדיחו את בני האדם מרום מעמדם.

חלפו קרוב למאה שנים מאז שפרסם פרויד את עבודתו המונומנטלית על חלומות, עבודה שעליה העיר פרויד “תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו” (52). באופן ראוי לציון, המודל הקלאסי של יצירת החלום ופירושו נותר פחות או יותר ללא שינוי (15). המשך היישום של המודל המבני (הסטרוקטורלי) (39, 3) הדגיש את השתתפותן של כל שלוש הישויות הנפשיות, קרי, האיד, האגו והסופר-אגו, ביצירת החלום. ברם, המניע המרכזי של החלום הוא עדיין המשאלה המייצגת דחף אינסטינקטואלי (instinctual drive), משאלה שמקורה בינקות והיא מבקשת סיפוק במהלך החיים (2). מאפיינים ייחודיים נוספים של המודל הקלאסי הם כי ההגנות (או ההסוואות) הן חובקות-כל בתהליך יצירת החלום, ויוצרות הבחנה בין תוכן גלוי לתוכן סמוי, וכי החלומות הם במהותם תוצרים של רגרסיה (3, 5), כלומר, הם מערבים אופני תפקוד פרימיטיביים ומונעים, בדרך כלל, הכרה מתוחכמת יותר. הגם שמבחינה קלינית פירוש החלומות מנקודת מבט קלאסית מתמקדת כיום יותר בקונפליקט פנימי חבוי, במקום – בפשטות – במשאלה החבויה (86), פירוש של חלום אינו מגיע למיצוי עד שנחשפו המשאלות המיניות והתוקפניות הילדיות.

מחוץ לפסיכואנליזה הקלאסית התפתחה קשת מגוונת של מודלים פסיכואנליטיים. החל מהגישות המוקדמות של יונג (54), אדלר (1), פרום (40) ופרנץ’ ופרום (37), מופיע דגש עקבי על ההיבטים של התקדמות, פתרון בעיות ומה שאני מכנה “תיקון-עצמי” (self-righting) (בייחוד אצל יונג). בקרב התיאורטיקנים של יחסי אובייקט, פיירברן גרס כי “חלומות הם ייצוגים של מצבים פנים-נפשיים (endopsychic) שבהם נתקע החולם, ולעתים קרובות כוללים נסיון מסוים לצאת ממצב זה” (מצוטט בתוך 73, עמ’ 133). בפסיכולוגית העצמי, קוהוט (56), טען כי בעת איום של התפוררות או התפרקות העצמי, תפקיד החלום הוא לשקם את העצמי – מה שהוא כינה “חלומות על מצב העצמי” (self-state dreams). המשגות אלה רימזו על תפקוד קוגניטיבי מתוחכם, והדגש על מרכזיותם של מנגנוני ההגנה הלך והצטמצם.

לקריאת המאמר המלא

http://groups.google.com/group/dreamingtheory?hl=iw

************************************************

מיועד למטפלים בבריאות הנפש, חוקרים ומרצים בתחום החלומות, או למי שמתעניין בתיאוריה של החלומות מאספקטים פילוסופים או תרבותיים.

יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.

אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.

לקריאת המאמר המלא

באופן כללי, הגישות האינטרסובייקטיביות רואות את mind נבנה, מעוצב ומושפע מתהליכים בינאישיים ואינטראקטיביים, ולא כמורכב ממבנים אינטרה-פסיכיים, קבועים וידועים מראש. המיינד נתפס כתוצר חברתי ובינאישי, כאשר שימת הדגש מועברת מחשיפה של חומר מודחק ולא מודע ,הנובע מתוך מבנים תוך-נפשיים (one-person approach), אל אקספלורציה של המציאות הנפשית, כפי שהיא נוצרת בשדה האנליטי הדיאדי, כמו בין המטפל למטופל (two-person approach).
בהתייחסו לחלומות, פרויד ראה את החלום כיצירה פרטית של המטופל. תוכנו הגלוי נתפס כמעין כתב סתרים, שעל האנליטיקאי לפענח באופן דקדקני, “…ההצגה שמלאכת החלום מבצעת, זו שאין בכוונתה להיות מובנת, אינה מערימה לפני המתרגם קשיים גדולים מאלה שכותבי ההירוגליפים הקדמונים מעמידים לפני המבקשים לקוראם” (פרויד, 1900 עמ’ 334, ההדגשה במקור). ערכו הטיפולי של החלום טמון בעיקר ברובד הסמוי, הבלתי-מודע, שעבר טרנספורמציה, כך שניתן יהיה להעלותו למודעות באופן בלתי מאיים.
לדעת פרויד, על תוכנו הגלוי של החלום לעבור מלאכת פענוח, משום שהחולם ממיר את מחשבת החלום הלטנטית לחלום הגלוי ע”י סידרה של טרנספורמציות (כגון: קונדנסציה והתקה), שלהן קרא “עבודת חלום”. למרכיב הנרטיבי הגלוי של החלום אין ערך תקשורתי לכשעצמו, והוא איננו מרכזי להבנתו: “חלומות כשלעצמם אינם ביטוי חברתי, ולא אמצעי להעברת אינפורמציה”
להמשך קריאה …

.

אוגדן פירש את החלום כעוסק בקשר הטיפולי ובחששותיו של המטופל מנטישת המטפל:
“ואכן בהמשך, המטופל חשף בפניו את רצונו לסיים את הטיפול בסוף השנה. תחושות ומחשבות שעלו סביב נושאים אלה הובילו אותם לשוחח על חרדה לא מודעת של המטופל שלאחר חופשת הקיץ המטפל עלול לא לשוב”.
פירוש זה מצטרף לנטייה גוברת והולכת במאמרים המתפרסמים בשנים האחרונות למקד את פירוש החלומות של מטופלינו בטיפול עצמו ובמיוחד במטפל. השאלה היא האם נטיה זו מבטאה דרך חדשה להבין את מצוקות נפשו של המטופל או שיש בכך ביטוי למצוקתו של מקצוע שסובל מחרדת נטישה.
יותר ויותר אנו רואים פרשנות פסיכולוגית שעניינה המרכזי הוא חדר הטיפול, כאילו אין לו בעולמו הפנימי של המטופל אלא ענייני טיפול וקליניקה.
עבודה על הטרנספרנס היתה גילוי רב ערך של הפסיכואנליזה, גילוי שאיפשר למטפל לראות דרך חוויה מיידית-אקטואלית דפוסים ומערכי נפש שנצרבו בנפשו של המטופל ובאו לידי ביטוי מכשיל במקומות שונים בחייו. העבודה על הטרנספרנס העניקה שירות לחייו של המטופל כאשר הטיפול היה בבחינת מעבדה שנועדה לשרת את “השדה”, את החיים. אולם בשנים האחרונות דומה שחייו של המטופל לא נועדו אלא כדי לסמל את הטיפול ולשרת אותו. היות שפרשנות זו של חלומות הפכה לטרנד נרחב ביותר בספרות המקצועית, יש לבקש את סיבותיה בתהליכים חברתיים ותרבותיים שמאפיינים את התקופה ואת המקצוע.
בסקר שנערך באנגליה התברר כי 63% מן האנשים שפונים לטיפול אינם פונים למטפלים מקצועיים. מתקבל על הדעת שבארץ המצב דומה. יש עודף גדול של מטפלים. מאות אנשי מקצוע נוספים מידי שנה ולא מתים כמספר הזה. הצפת השוק על ידי מטפלים לא מקצועיים משלימה את התמונה ומחמירה את המצור על המקצוע.
אין ספק שעלינו לתת את הדעת על תהליך זה, שבו מטופלים מעדיפים טיפול בניסים ונפלאות על פני עבודה מעמיקה, עתירת מאמץ וסבל. תהליך זה של העדפת שטיקים וטריקים על פני התייחסות עניינית ומושכלת היא מן המאפיינים של תרבותנו בכלל, אולם התשובה המתבקשת ממציאות זו איננה בהטיית המוקד הטיפולי על פי האינטרסים של המטפל ובניית מודל שתכליתו לשקם את מעמדנו המקצועי בעיני ההמונים. מצוקת המקצוע מטפחת בתקופה האחרונה פניה אל שתי כתובות: אל המטופל שעליו ועל חלומותיו מוטל לעסוק בנו, ואל אלוהים שבשנים האחרונות עשה come back אחרי שפרויד הרחיק אותו מחדר הטיפול.
אני מאמין שלעיתים הלא-מודע של המטופל והלא-מודע של המטפל מקיימים ביניהם דיאלוג שבא לביטוי גם בחלומות. אולם בכל מקרה עלינו לעמוד מול מציאות הלא-נודע שמתגלה בחלום מתוך עמדה של כבוד ויראה. לא נועדו החלומות של המטופלים כדי לספק צרכים נרקיסטיים שלנו. החלומות הם הזמנה להבין את מצוקות נפשו של המטופל על מנת להביא להם מזור. אוגדן דיבר על “השלישי האנליטי” (ראה אותו מאמר). יש להסכים לכך שקיימת מציאות טיפולית (”השלישי”) בעלת ערך שבאה לביטוי גם בחלומות. אולם הפרשנות הנפוצה לאחרונה בספרותנו המקצועית מעלה את השאלה מיהו הראשון, ודומה שהראשון הופך להיות המטפל ולא המטופל. יש בכך ניצול של ממש, ניצול של הטיפול לצרכינו שלנו. גילוי “השלישי” הוא תרומה בעלת ערך לפסיכותרפיה, אולם בתנאי שלא נזנח את נסיוננו להבין את עולמו הפנימי של המטופל, עולם עמוק ורחב שמדבר אלינו בין השאר בשפת החלום, שפת סמלים.
בחלום שמביא אוגדן ומצוטט במאמרו של אוסלנדר מופיעים סמלים עתירי משמעות ועומק: אמא, אחות, הריון, עמדות מודעות ודעות. אני מניח, גם מבלי להכיר את החולם, שמדובר כאן בנושאים בעלי ערך רב בעולמו הפנימי, נושאים של פריון והתחדשות, של כוחות חיים, של קונפליקטים שכל אלה מעלים לנוכח התודעה המודעת של הדמויות בחלום. האם נכון את כל אלה לצמצם לענייני טיפול ומטפל? לעיתים נדמה שכל העולמות העולים מתוך סמלי החלומות מתרכזים באמצעות הפרשנות המקצועית על שביל צר אחד שמוביל אל המטפל ואל הקליניקה שלו …

להמשך המאמר

למאמר המלא

=============

אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.

כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.

מדוע מתים הילדים?

האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?

בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.

אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ…

את המונולוג הזה נשא ה”מארא קאמי”, השמאן של שבט הוויצ’ול שבהרי הסיירה מאד’רה. בני שבטו קוראים לעצמם “הווירה ריקה” – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.

בני שבט הוויצ’ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.

להמשך קריאת הפרק