לפני כעשר שנים, בְּמהלך קריאתו של חומר פסיכואנליטי תיאורטי, נתקלתי בְּשורות המצוטטות מתוך
Cogitations, יומן המחשבות וההרהורים הפסיכואנליטיים של ווילפרד ביון. שורות אלה, שמצאו הד בליבי ומילאו אותי בהתרגשות, פתחו בפנַי הזדמנות שירית מהסוג שאני מאד אוהב. יכולתי להתמסר לכתיבתו של פרויקט פואטי ארוך. אני מתרגם את הציטוט:

“אני מציע שבִּמקום שמישהו יכתוב ספר שנקרא ‘פירוש החלום’, יִכָּתב ספר שנקרא ‘פירוש העובדות’, תוך תרגום של אותן עובדות לִשפת חלום – לא כדי לעשות זאת כתרגיל פרברטי, אלא כדי ליצור תנועה דו-כיוונית.”

אחרי שקראתי שורות אלה והן הדהדו בְּמחשבותי זמן מה, מצאתי את עצמי זוכר ומצטט באוזני חברי גרסאות מפורטות יותר, כָּאלה שעברו עיוות מסוים בָּזיכרון שלי, אלבורציה ופיתוח בתוך מחשבותי. זכרתי משהו כמו “בִּמקום לכתוב בְּשפה מדעית על חלומות, טוב היה לו יכולנו לכתוב בשפה חלומית על מדע…”. כאשר נחשפתי לְעיוות זה של הזיכרון שלי, לְשינויי הגרסאות הקלים, הם העלו חיוך מסוים על פני. נראה היה לי שזהו במובן מסוים מעין ‘חלום כמוס’ של תיאורטיקנים רבים, בְּפסיכואנליזה ובתחומי ענין אחרים, הנסיקה הזאת מהשפה המדעית, השיטתית והמעוגנת היטב במונחים מקובלים ובהכללות, לְשפה חלומית, רופפת, חפשיה, דחוסה וקפריזית לעיתים, כָּזו שיכולה אולי לבטא אופנויות של חשיבה שלא ניתן לנסחן בָּשפה הסדורה. מאוחר יותר, הפעם כבר באופן מודע יותר, חשבתי שאם יכול היה להיות מעניין לכתוב בשפה חלומית על מדע (ויצא שקראתי מאז ספרים אחדים שקרובים לכך, באופן ראוי לקנאה, ספר של אריק רוהד למשל), יכול להיות מעניין לא פחות לכתוב בשפה שירית על חלום, ובאופן טרנסיטיבי למעשה גם על מדע. כלומר, עלה בדעתי שהשפה השירית אותה אני כותב, אולי אפשר אפילו לומר המצב ההויָתי בו אני כותב, מקרב אותי במידה רבה למה שביון מכנה ‘שפת החלום’. הרגשתי שנפלה בחֵיקי נחֲלה נפלאה, שאנסה כעת לגלות את צפוּנוֹתיה, את ‘פָּרדס יפה’ שלי ואת ‘ברכת מים’…

להמשך קריאה ….

ברצוני להמליץ על ספר חדש על תיאוריה ומחקר בנושא חלומות ילדים, של פסיכולוג איטלקי ,

Claudio Colace, PhD
Children’s Dreams: From Freud’s Observations to Modern Dream Research

http://www.karnacbooks.com/Product.asp?PID=26696

המחבר ערך מספר מחקרים מרתקים בהם הוא ניסה לבחון את עקרונות התיאוריה של פרויד לגבי חלומות ילדים, בניסיון לאשש או להפריך באופן מדעי את העקרונות הפסיכואנליטים.

ספר זה נועד להציג מחקרים עכשוויים לגבי תאוריית החלומות של פרויד, על ידי אנליזה של חלק מסוים בו – ההיפותזות בנוגע לחלומות של ילדים. המחקרים מתבססים על שיטות של ניתוח תוכן שפותחו ע”י חוקרי חלימה קוגניטיבים, וייחודו בכך שהוא בודק באופן יוצא דופן השערות פסיכואנליטיות. מעבר לתרומה לחקר החלום, הספר גם מהווה תרומה למחקר של השנים האחרונות שבא לאשש גישות פסיכודינאמיות, שבעבר פשוט נחשבו ל”לא מדעיות” שכן נחשבו ללא ניתנות כלל לבדיקה.

העקרונות שנבחנים בספר קשורים לתיאורית מילוי המשאלות, וכן פרק שלם העוסק בתיאורית ההסוואה ע”י מערכת הצנזורה.
נושא ההסוואה בחלום הוא אחד החשובים, ונבדק כאן ע”י מדדים של ביזאריות בחלום.

לפי הגישה הפרוידיאנית, כידוע, עבודת החלום מסווה את המשאלות והתכנים האסורים, והחלום הגלוי הוא רק תוצאה של מלאכת ההסוואה. בטיפול מבררים אחורה ומנסים לגלות את החומר המוסווה. לפי גישה זאת, נטען בספר, הרי מידת הביזאריות של החלום תלויה במידת ההסוואה, או בעצם מידת הפעילות של הצנזורה.

מדובר בטענה קלאסית של פרויד, אף כי אנו יודעים שהרבה מהגישות הפסיכואנליטיות החדשות לא מקבלות אותה.
לפי פסיכולוגית האגו, למשל – יש חשיבות רבה דווקא לחלום הגלוי, לפי פסיכולוגית העצמי – החלום מייצג מטאפורית את מצב העצמי, וגם לפי התיאורטיקנים היונגיאנים – ההסמלה בחלום איננה תוצאה של הסוואה, אלא של מבנה תודעתי אחר.
בכל מקרה, הספר בודק את התיאוריה הקלאסית של פעילות הצנזורה / הסוואה כגורמת לעיוותים של עבודת החלום, המתבטאים במדדים שונים של “ביזאריות”.

.

Claudio Colace לקח על עצמו תוכנית מסועפת של מחקר על חלומותיהם של ילדים לאורך תקופה של עשר שנים: הוא טען בתוקף כי ההיפותזה הפסיכואנליטית, לגבי נושאים כמו מורכבות הנרטיב, ביזאריות, ומוטיבציה בחלומות, יכולה להיחקר בצורה יסודית.

בחלקו הראשון – הספר מספק תיאור מקיף ומוקפד של תצפיותיו של פרויד עצמו על ילדים חולמים.

הדגש הוא על כך שפעוטות חולמים חלומות קצרים ופשוטים שמבטאים משאלות ברורות. פרויד הסתמך על מימצאים אלו כדי לבסס את תיאורית מילוי המשאלות בחלום, שהינן גלויות לעין בגיל צעיר, טרם התפתחות מנגנוני ההסוואה (עיבוי, התקה, הסמלה).

בהמשך – מציג המחבר את תוצאותיו מארבעה מחקרים ניסיוניים על חלומות של ילדים שהוא אסף במשך עשר שנים. מחקרים אלו (שניים נערכו בתנאי בית ספר, אחד נערך בתנאי בית ואחד התבסס על שאלון של ההורים בלבד) .

כך שהמחבר מצליב מידע ממקורות רבים, ומתייחס גם לממצאים ממעבדות שינה.
הוא בדק שני מדדים עיקריים:

הראשון – מידת הביזאריות של החלומות, כאשר כבר ידוע ממחקרים של פוקס שילדים קטנים חולמים חלומות גלויים ופשוטים יותר, והביזאריות עולה עם הגיל (ולא בהכרח ביחס ליכולות קוגניטיביות של סיפור סיפורים, אל יותר בקורלציה עם התפתחות יכולת של תפיסה מרחבית).
השני – התפתחות הסופר-אגו שנבדקה אופרציונאלית ע”י היכולת לחוש אשמה (בעיקר דרך תגובות לסיפורים שכוללים מעשי “חטא” של תוקפנות בשוגג או המרת פי ההורים). נבדקה היכולת לחוש אשמה פנימית (מול חוסר הבנה שבכלל מדובר במעשה לא טוב או רמה נמוכה של חשש מעונש חיצוני), היכולת לנסות לעזור, לתקן, לפצות ועוד.

מסקנות המחקרים מאששות את הכיוון התיאורטי של פרויד. כלומר נמצאה קורלאציה חיובית בין מידת הביזאריות של החלומות לבין התפתחות הסופר אגו.

ברשימתו של דקל שלו הוא פותח עבורנו פתח להבנה אמפירית של החלומות, הבנה המבוססת על מדגמים גדולים ועל ניתוח מדעי. המסקנה מן המחקרים שעליהם מדבר שלו היא ש “החלומות שוא ידברו”. אין בהם אלא חזרה על עניינים יומיומיים פשוטים, כמו אשה שחלמה שוב ושוב על איבוד חפצים ודברי ערך.
גישה זו, שהופעלה על חלומות, אפשר להפעיל גם כדי להבין אומנות מהי – שאלה שעוסקים בה משחר התרבות. והנה, אם נפעיל כאן את הכלים האמפיריים ששלו מדבר עליהם נגלה שציור של פיקסו איננו אלא 200 גרם צבע חום, עשרים גרם צבע אדום וכיוצא בזה כחול וירוק. המחקר הכמותי של החלומות אינו מגלה לנו יותר ממחקר שיבקש להשוות כמותית את אהבתי לילדי עם אמונתי בקידמה. הפסיכולוגיה הדינמית, זו שאותה מבקש המחקר הכמותי לעקוף, גילתה לנו שמאוחורי “איבוד חפצים ודברי ערך” עומדות שאלות עמוקות ומשמעותיות ביותר בחייו של החולם. חפצים יקרי ערך הם תמצית של ערכים שדלות החומר שבהם (כמותית) מעידה על העושר הרוחני שמסתתר מאחוריהם. זהו סמל שעוסק ב”עצמי” ובערכים הרגשיים שהוא נושא עמו. את אלה לא יחשוף מחקר כמותי שישווה את כמות האבן לכמות הנחושת שבמחרוזת אשר האשה קיבלה כמתנת יום הולדת מסבתה האהובה.
מיכה אנקורי

הפונקציות המארגנות של החלום

ג’יימס ל’ פוסייג’

ראה אור במקור בתוך: Contemporary Psychoanalysis 33: 429-458 (1997)

תרגום מאת: אנאלו ורבין

כאשר פרויד כינה את החלום “דרך המלך ללא מודע”, הוא הכתיר את החלומות כערוץ המרכזי המוביל ללא מודע. פרויד דימה בעיני רוחו את הלא מודע כמעיין בלתי נדלה של אנרגיות דחפיות (אינסטינקטואליות) המבקשות פורקן, וכמיכל של פנטזיות וזכרונות החסומים מלהגיע אל המודע. הלא-מודע הדינמי סיפק הסבר לאי הרציונליות המחלחלת בבני האדם ופרויד ראה אותו כאחד משלוש התגליות המדעיות הגדולות ביותר (האחרות היו תגליותיהם של קופרניקוס ודרווין) שהדיחו את בני האדם מרום מעמדם.

חלפו קרוב למאה שנים מאז שפרסם פרויד את עבודתו המונומנטלית על חלומות, עבודה שעליה העיר פרויד “תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו” (52). באופן ראוי לציון, המודל הקלאסי של יצירת החלום ופירושו נותר פחות או יותר ללא שינוי (15). המשך היישום של המודל המבני (הסטרוקטורלי) (39, 3) הדגיש את השתתפותן של כל שלוש הישויות הנפשיות, קרי, האיד, האגו והסופר-אגו, ביצירת החלום. ברם, המניע המרכזי של החלום הוא עדיין המשאלה המייצגת דחף אינסטינקטואלי (instinctual drive), משאלה שמקורה בינקות והיא מבקשת סיפוק במהלך החיים (2). מאפיינים ייחודיים נוספים של המודל הקלאסי הם כי ההגנות (או ההסוואות) הן חובקות-כל בתהליך יצירת החלום, ויוצרות הבחנה בין תוכן גלוי לתוכן סמוי, וכי החלומות הם במהותם תוצרים של רגרסיה (3, 5), כלומר, הם מערבים אופני תפקוד פרימיטיביים ומונעים, בדרך כלל, הכרה מתוחכמת יותר. הגם שמבחינה קלינית פירוש החלומות מנקודת מבט קלאסית מתמקדת כיום יותר בקונפליקט פנימי חבוי, במקום – בפשטות – במשאלה החבויה (86), פירוש של חלום אינו מגיע למיצוי עד שנחשפו המשאלות המיניות והתוקפניות הילדיות.

מחוץ לפסיכואנליזה הקלאסית התפתחה קשת מגוונת של מודלים פסיכואנליטיים. החל מהגישות המוקדמות של יונג (54), אדלר (1), פרום (40) ופרנץ’ ופרום (37), מופיע דגש עקבי על ההיבטים של התקדמות, פתרון בעיות ומה שאני מכנה “תיקון-עצמי” (self-righting) (בייחוד אצל יונג). בקרב התיאורטיקנים של יחסי אובייקט, פיירברן גרס כי “חלומות הם ייצוגים של מצבים פנים-נפשיים (endopsychic) שבהם נתקע החולם, ולעתים קרובות כוללים נסיון מסוים לצאת ממצב זה” (מצוטט בתוך 73, עמ’ 133). בפסיכולוגית העצמי, קוהוט (56), טען כי בעת איום של התפוררות או התפרקות העצמי, תפקיד החלום הוא לשקם את העצמי – מה שהוא כינה “חלומות על מצב העצמי” (self-state dreams). המשגות אלה רימזו על תפקוד קוגניטיבי מתוחכם, והדגש על מרכזיותם של מנגנוני ההגנה הלך והצטמצם.

לקריאת המאמר המלא

“…החלומות שנחלמים ע”י המטופל והאנליטיקאי הם באותו הזמן חלומות שלהם עצמם ושל הרווריז (reveries) שלהם, ואלה של הסובייקט השלישי, שהוא בו זמנית המטופל והאנליטיקאי יחד ואף לא אחד מהם. ..” (Ogden, 2005, עמ’ 1, תרגום שלי ק.א.).

באופן כללי, הגישות האינטרסובייקטיביות רואות את mind נבנה, מעוצב ומושפע מתהליכים בינאישיים ואינטראקטיביים, ולא כמורכב ממבנים אינטרה-פסיכיים, קבועים וידועים מראש. המיינד נתפס כתוצר חברתי ובינאישי, כאשר שימת הדגש מועברת מחשיפה של חומר מודחק ולא מודע ,הנובע מתוך מבנים תוך-נפשיים (one-person approach), אל אקספלורציה של המציאות הנפשית, כפי שהיא נוצרת בשדה האנליטי הדיאדי, כמו בין המטפל למטופל (two-person approach).
בהתייחסו לחלומות, פרויד ראה את החלום כיצירה פרטית של המטופל. תוכנו הגלוי נתפס כמעין כתב סתרים, שעל האנליטיקאי לפענח באופן דקדקני, “…ההצגה שמלאכת החלום מבצעת, זו שאין בכוונתה להיות מובנת, אינה מערימה לפני המתרגם קשיים גדולים מאלה שכותבי ההירוגליפים הקדמונים מעמידים לפני המבקשים לקוראם” (פרויד, 1900 עמ’ 334, ההדגשה במקור). ערכו הטיפולי של החלום טמון בעיקר ברובד הסמוי, הבלתי-מודע, שעבר טרנספורמציה, כך שניתן יהיה להעלותו למודעות באופן בלתי מאיים.
לדעת פרויד, על תוכנו הגלוי של החלום לעבור מלאכת פענוח, משום שהחולם ממיר את מחשבת החלום הלטנטית לחלום הגלוי ע”י סידרה של טרנספורמציות (כגון: קונדנסציה והתקה), שלהן קרא “עבודת חלום”. למרכיב הנרטיבי הגלוי של החלום אין ערך תקשורתי לכשעצמו, והוא איננו מרכזי להבנתו: “חלומות כשלעצמם אינם ביטוי חברתי, ולא אמצעי להעברת אינפורמציה”
להמשך קריאה …

להורדת הפרק

פרק זה אחשוף את ההתעלמות המתמשכת של הפסיכואנליזה מהקושי

 שבהתאמת חלומות הזוועה והחלומות הפוסט-טראומטיים החוזרים ונשנים

למסגרת של תורת היצרים הפרוידיאנית. התעלמות זו, שהיא בבחינת לקונה,

חסמה את הזרימה המדעית וגרמה לשרשרת של קשיים בהבנת מנגנון החלומות,

הטראומה הנפשית, הנירוזה הטראומטית והחרדה. תופעה חריגה אחת – חלום

הזוועה – יצרה עיכוב מדעי התפתחותי בעל משמעות בתורה הפסיכואנליטית.

לקריאת המשך הפוסט »

תיאור חלום מתוך הפרק החמישי:

על הסוד של הפסיכותרפיה

בספר: מעבר למראה הריקה -

מילים ותמונות מהקליניקה הפסיכולוגית ומחוצה לה

מאת ד”ר ארנון לוי

***************

לעיתים הקשר בין המטופל למטפל הוא תוצאה של התפישה את המטפל כדמות אידאלית כול-יכולה (אומניפוטנטית) ובעלת כוחות מגיים.

גל תיאר תפישה זו באמצעות חלום שחלם:

“עמדתי במערה שנבע ממנה מקור מים ואורות נגהו בה.

זקן יפה עמד בכניסה שם והזמין אותי להיכנס. ‘היכנס’, הוא אמר לי, ‘ותראה מה אתה יודע’.

לקריאת המשך הפוסט »

אליזבט בוט ספיליוס מביאה דוגמה לעבודה על חלום בטיפול לפי גישתה של מלאני קליין.
המקרה מתואר במאמרה “פרויד וקליין – על מושג הפנטזיה” שנמצא בקובץ
“התיאוריה הקלייניאנית”. (תורגם לעברית בעריכת פרופ’ ביאטריס פריאל, ויצא בהוצאת “תולעת ספרים” 2008 ).

מדובר במטופל שסבל מדיכאון רודפני בלשונה של קליין (עם האשמות עצמיות).
הוא האשים עצמו גם בכך שפגע באחרים, אך נראה שלא באמת התעניין בם ולא ניסה לתקן, אלא התעסק בהאשמות העצמיות ונראה שהיה מעוניין בעיקר לנזוף בעצמו..

בפגישה סיפר שהתעורר בחרדה בעקבות חלום:
” לפניו השתרע שטח פתוח ומישורי המכוסה בחומר לבנבן כלשהו שעומקו כשני אינץ’.
הוא לא ידע מהו החומר הזה” גיר? גבינה? פירורי לחם? נגזר עליו לאכול מהחומר הזה לעד.
נראה היה שהאחרים לא נידונו לחיות בתנאים לוחצים כאלה”.

הוא היה חרד ונסער ללא יכולת להסביר. המטפלת הציעה לו פירושים בכיוון שלפיו הוא רצה להעביר לה תחושת חוסר אונים, אבל זה לא דיבר אליו.
ביום שלמחרת דיבר על השכחה שלו, וגם הביא חלום נוסף:
“היה נגע (פצע). משימתי הייתה לחקור אותו. הדבר ארך שעות ארוכות, אך משסיימתי יכולתי לשכוח את כל העניין”.
לקריאת המשך הפוסט »

התחביר של האי- ראציונאליות

מה יכול המחקר הפסיכואנליטי של החלומות ללמד אותנו על המוח

מאת: מרק בלכנר

The Grammar of Irrationality: What Psychoanalytic Dream Study can Tell us About the Brain Mark J. Blechner, Ph.D.

translated article

המאמר המתורגם המלא

עריכה ותרגום: רז אבן , M.D

עזרה בתרגום : ענבל עמית

פרק מהמאמר:

קוגניציות לא תואמות בחלום

” …….

” נסו לרגע לבדוק את תצורת החלום הביזארית הבאה – החולם אומר: “ידעתי שהיא הייתה אימי, אף כי היא לא נראתה כמוה”. כל קלינאי ששומע חלומות לעיתים תכופות יודע שמשפטים כאלו אינם נדירים כלל.

מפתיע אותי שאמירות כאלו אינן לרוב מפתיעות את האנשים. אנשים רבים, כאשר הם יבואו לתאר חוויה ביזארית בחלום, יכינו את השומע ע”י הפתיחה: “זה היה הדבר המוזר ביותר… ” או: “אינני מבין איך זה קרה, אבל בכל זאת …”. אך כאשר אנשים רואים בחלום אדם שזהותו איננה תואמת את מראה דמותו, לרוב אינם משתמשים בהקדמה מאפיינת לתיאור החוויה – לפחות המטופלים שלי לא נוהגים כך. הם לוקחים זאת כמובן מאילו שאני אבין למה הם מתכוונים. לזה אני קורא “ביזאריות (או אי-ראציונליות) מקובלת של חיי החלום” . [1]

החולם מכיר את זהותה של הדמות, אף כי מראה הדמות איננו תואם את זהותה. יש אי-התאמה בין מראה הדמות וזהותה. בחיי הערות, רוב האנשים השפויים יניחו שהם לא ראו טוב או לא זיהו טוב את האדם, ויתקנו זאת, אך לא כך בעת החלום.

זו דוגמה אחת למה שאני מכנה “קוגניציות לא תואמות”. שני אספקטים של הקוגניציה אינם מתאימים זה לזה, החולם אמנם מודע לחוסר ההתאמה, אך לא מונע ממנה להישאר.[2] בחיי הערות שלנו אנו לא נאמר באופן רגיל “היא לא נראתה כמוה אך ידעתי שהיא אימי”. אך איכשהו אנו חשים בנוח לדווח על חוויות כאלו אם הן קורות בחלום. כאשר אנו מספרים על חוויות בערות אנו נוטים להימנע, או לפחות לתת אפיון מקדים, ממשפטים שאינם אפשריים מבחינה לוגית, פן נחשב ללא שפויים.

זה אחד הדברים שמבחין בין החולה הסכיזופרני לבין האחרים. אריאטי ( 2) נתן דוגמה של חולה סכיזופרני שאמר : “אימי היא שוויצריה”. הוא חש שאימו הייתה כמו שוויץ, בכך שהייתה עצמאית וחופשייה. אבל אם היה אומר “אימי היא כמו שוויצריה”, המשפט היה נשמע פואטי ולא מטורף.

סלבדור דאלי (10 ) תפס את ההבדל הזה כשאמר “ההבדל היחיד ביני לבין האדם המשוגע הוא בכך שאני לא משוגע”. דאלי ביצירות האמנות שלו – עיוות כל העת את העולם האמיתי. אבל הוא יכול היה לבחור אם לעשות כך או לא. הוא יכול היה להתחבר לאופני החשיבה של האדם המשוגע, אבל יכול היה גם לחזור מהן מתי שרצה, ולעבוד איתן כאדם שפוי ופרודוקטיבי. זה ההבדל בינו ובין האדם המשוגע.

בחלומותינו, לרוב איננו יכולים לעשות בחירה זאת. לרוב אין מונחים מגדירים. אנחנו יכולים לחלום: ” היא לא נראה כמוה, אך ידעתי שהיא אימי”. אנחנו לא נוטים לחלום : “היא לא נראתה כמוה , אך חשתי באופן כלשהו שהיא הייתה כמו אימי”. זו כבר השפה של החשיבה הערה. החולמים הם כפי שאמר המלט לאימו (מערכה ראשונה, מעמד שני , תרגום שלונסקי) : “אין זה “נדמה” גברתי, כי אם אמת. בי אין דבר “נדמה”. “

וכאשר אנו ערים ומספרים את חלומותינו, אנו ממשיכים לקבל את הקוגניציה הלא תואמת ללא המונחים המגדירים.

מה הקוגניציות הלא תואמות יכולות ללמדנו על הנפש ועל המוח

לקוגניציות הלא תואמות יכולות להיות משמעויות חשובות להבנת אופן הארגון של הנפש ושל המוח. השערת העבודה הרחבה אותה אני מציע שנחקור היא כזאת: כאשר מופיעה קוגניציה לא תואמת, הרי שני מרכיביה מבטאים מערכות מוח שונות שהאינטגרציה ההדדית ביניהן מעוכבת או עוברת שינוי בעת השינה. לכן, בדוגמת החלום בו האם לא נראית כאם האמיתית, התפיסה של איך אדם נראה והזיהוי של מי הוא – יהיו מתווכים ע”י מערכות מוח שונות. המאפיינים של חוויות חלום ביזאריות יכולים להבהיר מהם המרכיבים השונים של תהליכי התפיסה. כשאלו יובהרו, נוכל לעדכן את מודל הרגרסיה של פרויד ולתאר אילו מודולים שונים של תהליכים נפשיים יכולים להיות באינטראקציה ולספק קלט כדי ליצור את החלום.

כמו כן נרצה לשים לב לאותן קוגניציות לא תואמות – שאינן קורות. למשל, אף כי שכיח מאוד לחלום ” ידעתי שזאת אימי אף כי לא הייתה דומה לה” אין זה שכיח לחלום את החלום ההפוך “ידעתי שזו לא הייתה אימי, אף כי היא נראתה כמוה”. למעשה בכל התיאורים של החלומות של המטופלים שלי, לא שמעתי אפילו על חלום אחד כזה. כמובן שזה לא ממש מחקר שיטתי, ואנו נרצה מדגם הרבה יותר גדול, שנאסף לא רק על ידי קלינאים אלא גם על ידי חוקרים בניסויים שיטתיים של החלימה, כדי לטעון באופן ברור שחלומות כאלו אינם קורים, או שהינם נדירים מאוד. אם הנטייה הזאת שכיחה בקרב קבוצה גדולה של חולמים, זאת תהיה עובדה חשובה. יכול להשתמע מכך שלא כל הסתירות נסבלות באופן לא מודע. יתכן שהתהליך הינו יותר מוגבל ושיטתי מאשר פרויד תיאר.[3]

דוגמה אחרת של קוגניציה לא תואמת קשורה בתפיסת הזמן. מאוד שכיח שהחולם יחלום עצמו שכמבוגר הוא חוזר אחורה בזמן לסביבת ילדותו. במקרה זה, הגיל הנתפס של החלום איננו תואם את המיקום של החלום.

הקוגניציה הלא תואמת של הזמן יש לה גם מספר מגבלות. אם לשפוט לפי ניסיוני וניסיון פסיכואנליטיקאים אחרים זה הרבה פחות שכיח לחלום את המצב ההפוך – שמישהו יחלום עצמו בתור ילד אך בסביבתו בהווה (26 , 4 ). לעומת זאת יש שכחיות גבוהה יותר של חלומות על אחרים שמוצגים בדמותם בגיל צעיר אך מופיעים בהווה. למשל אהרון אפלפלד (1) מתאר:

“… כמה ימים אחרי חזרתי (מפראג), חלמתי על הורי. הם לא התבגרו מאז שהיינו יחד בפראג לפני שישים ושלוש שנים, ופניהם הביעו תדהמה על כך שאני הזדקנתי. היינו מאוחדים בהשתאות הדדית, וידעתי שיש לי משהו חשוב לספר להם. אבל, כמו בכל חלום עמוק, לא יכולתי לבטא את המילים.” (שם, עמוד 41) .

האחרים נמצאים בגילם מהעבר בעוד החולם בגילו הנוכחי. תופעה זאת נפוצה בעיקר אצל חולמים שאיבדו קרובי משפחה (4).

אם חוסר ההתאמה בזמן בין ההתרחשות בחלום לבין גיל החולם – איננה סימטרית – הרי עובדה זאת תהיה חשובה לגבי התיאוריה של הלא מודע. היא יכולה להצביע על חלוקה במוחנו בין תחושת הזמן של יצוגי העצמי לבין תחושת הזמן לגבי אספקטים אחרים של החוויה, ואסימטריה לגבי האופן בו הם מתחברים. בעוד שפרויד (15) תאר את חוסר הזמניות של הלא מודע, יתכנו מגבלות יותר ספציפיות לגבי האופן בו הזמן יכול להתעוות ולהשתנות באופן לא מודע (3 , 6 ). אנו צריכים להתקדם מהמודל של לא מודע אשר “הכול יכול לקרות” בו – למודל שמאפיין מה כן יכול לקרות ותחת אלו תנאים פסיכולוגים ונוירולוגים.

לרוב איננו מתייחסים לחוויות בחלומות כסימנים קליניים מנבאים. אבל נשאלת השאלה אם יש מקרים בהם חלום יכול להקדים תסמונת פסיכיאטרית.

לשאלה זאת יש חשיבות קלינית ברורה, אך בניגוד לשימוש במבחנים השלכתיים ככלי דיאגנוסטי, לא נעשה שימוש דומה בחלומות.

. אינני יודע מדוע יש כל-כך מעט מידע בנושא (ואשמח לשמוע יותר). יתכן שההנחה הבסיסית היא שחלומות מטבעם הינם מטורפים למדי, ויונקים מאותו שדה לא מודע כמו הפסיכוזה, כך שלא ניתן להסיק מהמתרחש בחלום על המתרחש במציאות. מה גם, שלפי גישות מסוימות, כמו היונגיאנית, החלום יכול אף לתת תמונה משלימה (והפוכה) – וכלל לא חופפת למציאות.

ר.ד.לאינג מצטט בספרו “האני החצוי” דוגמת חלום שמביא מדרד בוס ב ספרו

(: The Analysis of Dreams (1957

“ אישה כבת שלושים חלמה, כשעדיין חשה עצמה בריאה לחלוטין, שהיא עולה באש באורווה. מסביבה, באש, הלכה והתפשטה שכבת לבה. חצי מתוך גופה וחצי מבחוץ, יכלה להבחין כיצד האש נשנקת תחת שכבה זאת.

לפתע היתה כולה מחוץ לאש, והכתה במקל כדי לשבור את הלבה ולהשיג אויר. עד מהרה התעייפה החולמת, והאש כבתה לאטה.

ארבעה ימים לאחר חלום זה לקתה בהתקף של סכיזופרניה אקוטית.

בפרטי החלום ניבאה החולמת במדויק את מהלך הפסיכוזה שלה… היא באמת התחילה בהתקשחות ובהתכנסות לתוך עצמה.

ששה שבועות מאוחר יותר היא התגוננה שוב בכל כוחה כנגד דעיכת אש חייה, עד שלבסוף דעכה לגמרי נפשית ורוחנית.

עתה, מזה כמה שנים, כמוה כלוע הר געש כבוי… “

מעניין לקשר חלום מסוג זה לתפיסה של קוהוט – כאשר חלומות מסוג זה יכולים, אולי, להוות דוגמא לתהליך שקורה בחלום כמקדים תהליך במציאות, או כמבטא תהליך פסיכופתולוגי – באופן סימבולי.

בספרו the Restoration of the self משנת 1977 – קוהוט מבדיל בין חלומות שמבטאים תכנים חבויים (דחפים וקונפליקטים) שהינם בעצם סוג החלומות ה”פרוידיאנים” הקלאסים לבין סוג אחר לגמרי של חלומות אותם הוא מכנה “חלומות על מצב העצמי”.

החלומות מהסוג השני – מנסים לקשור את המתחים הקדם מילוליים של מצבים טראומטים, או פחד מפני התפרקות העצמי – באמצעות חלום הניתן להצפנה ותקשורת מילולית. ” חלומות אלו דומים יותר לחלומות של הילדים, לחלומות של הנוירוזות הטראומטיות, או אף לחלומות ההזייתיים המופיעים במצבים של סימום או חום גבוה… ”

החלומות מהסוג השני מתארים באופן ויזואלי ודראמטי את פחדיו של החולם מפני התפוררות העצמי. עצם הצגת המצבים הלללו בחלום הוא נסיון לטפל בסכנה הפסיכולוגית על ידי עטיפת ה”אימה ללא שם” בדימויים שניתן לתת להם שם.

לכן בטיפול – חשוב להבחין שמדובר בחלום מסוג זה, ואז לא לחפש דווקא את זרם האסוציאציות החופשיות שיובילו למעמקי הלא מודע, אלא להבין את החרדה האוטנטית של המטופל מפני זעזועים או התפרקות של העצמי, כשהחלום מנסה אולי לאחד את הקצוות, או לפחות להעביר מסר על הסכנה הממשמשת לבוא. במקרים אלו אולי חשוב יותר לתת שם לסכנה ולעזור בהתהליך הטיפול להתארגנות מחדש של חלקי העצמי.

האם יש למישהו נסיון או מידע נוסף בנושא?

רז

חלום החזיר
*************
Meyers sheldon קיבל הדרכה שבועית מקוהוט בין 1978 לבין 1981
כמתואר ע”י סטוריזיה, ההסטוריון של היינץ קוהוט.

לדבריו – קוהוט התייחס לחלומות בעיקר כרקונסטרוקציה רחבה של מה שהמטופל חווה בתור ילד ונחווה מחדש בטיפול – ולא במשמעות הספציפית של מרכיבי החלום או המקבילות היצריות שלהם.
מיירס הביא להדרכה מטופל זועם בגיל העמידה, שהיה מרוחק מרגשותיו והרבה בהתנגדויות לטיפול.

די בהתחלה המטופל הביא חלום.
הוא חלם על חזיר שנולד. החזיר נזקק להחייאה. המטופל כרת את ראש החזיר ואז עשה לו החייאה. הוא חש שהוא מבצע מעשה מטורף.
בעת השעה הטיפולית – מיירס אמר למטופל ש”החזיר מיצג משהו מאוד מטריד בתוכך, שאתה חש שאינך יכול להסתדר איתו כיאות, ולכן פולט אותו החוצה”.

קוהוט לא התנגד לפירוש, אבל עודד את מיירס להתייחס באופן כללי יותר ולהדגיש, למשל – שהמטופל ראה את עצמו כחזיר ושלידתו בחלום מבטאת את האופן המטונף והנורא שבו הוא חווה את העולם בו הוא גדל.
באותה רוח – קוהוט עודד את מיירס להעביר למטופל כמה קשה לו להתקרב למטפל בגלל הקרבה שהיתה כל כך חסרה לו מהוריו.

איך הייתם אתם מפרשים את חלום החזיר?

רז

לאחרונה נפתח כאן דיון סביב חלומות טלפאתים. מסתבר שפרויד עסק בנושא הטלפאתיה בחלום כבר במאמר שכתב כל כך ב 1922 . אין ספק שמדובר בנושא שהצנעה יפה לו, והוא לא הרבה להבליט אותו, מה גם שהיה זהיר מאוד מבחינה מדעית, כפי שניתן כמובן להבין.
פרויד חוזר לנושא זה בהרצאה השלושים מתוך “מבוא לפסיכואנליזה – סדרה חדשה של הרצאות”: – “החלום והאוקולטיזם”. (1916/1917.).
הוא כותב: “אין תופעת הטלפאתיה קשורה בחלום כלל, והיא עלולה להתרחש גם בהקיץ. הטעם היחיד לדיון שבין החלום והטלפאתיה מקורו בכך, שמצב השינה נראה הולם ביותר לקבלת בשורה טלפאתית. במקרה כזה מתקבל מה שקרוי “חלום טלפאתי”, ועם האנליזה של החלום אתה בא לכלל דעה, שהאינפורמציה הטלפאתית מילאה אותו תפקיד שמילא כל שייר אחר משיירי-היום, ובתורת שכזה חל בה שינוי בעקבות “עבודת- החלום”, שהשתמשה בה לתכליתה שלה”…

… איש אחד, לפי כל הסימנים אדם אינטליגנטי – ושלדברי עצמו אין לו בשום פנים כל “נטיה לאוקולטיזם” – כותב לי על חלום שחלם, שנראה מופלא בעיניו. הוא מספר קודם כל, כי בתו הנשואה שהתגוררה הרחק ממקום מגורין מצפה ללידה ראשונה שלה באמצע דצמבר.
…. והינה רואה הוא בחלומו, אור ליום 17 בנובמבר, את אשתו יולדת תאומים…. האשה שנעשתה בחלומו לאם התאומים היא אשתו השניה. אם חורגת לבתו. אין הוא רוצה בילדים מאשתו זו, שלדבריו היא חסרה את הסגולות הדרושות לאם מגדלת-בנים. יתר על כן, בזמן שחלם את חלומו חדל מכבר לקיים יחסי מין עמה… ”

וכפי שכולכם כבר משערים – פרויד ממשיך ומתאר כי אותה בת ילדה תאומים באותו הלילה (בלידה מוקדמת ולא צפויה), והחולם קיבל את המברק שמבשר על כך רק למחרת היום …

רז

נתי, תודה על הפרספקטיבה השונה לגמרי שאתה מביא.
אכן החלום הזה, שפרויד ראה בו את פריצת הדרך בתיאוריה שלו – זכה לאינספור פרושים שונים, שמעידים על תהפוכות בתיאוריה, וגם על מידע חדש שנאסף.

אני מביא כאן את ההתיחסות של ד”ר רות גינזבורג מתוך המבוא שלה לתרגומה החדש ל”פירוש החלום”:

(מתוך: אנו ישנים ולבנו ער – מפת הדרכים של פרויד / ד”ר רות גינזבורג ):

פרויד חלם את החלום בשנת 1895 , שעה שניסיונותיו הטיפוליים החדשים

לקריאת המשך הפוסט »

החלום כמילוי משאלה או כמדריך פנימי?

שלום רז,

אני שמח שהעלית את החלום על אירמה של פרויד, כנושא לדיון. זאת משום שעל חלום זה פרויד טען שהוא מהווה את ההוכחה לכך שהמניע לחלומות הוא ביטוי למשאלות מודחקות ואסורות. עם זאת ניתן לראות עד כמה רחוק חלום זה לשמש כהוכחה לכך ואף להיפך . להערכתי ניתן לפרש חלום זה כנועד לכוון את פרויד להיות רגיש לכאבה הנפשי של המטופלת, ולקחת אחריות על מעשיו כמטפל.

לקריאת המשך הפוסט »

חלום “הזריקה לאירמה” הוא, אולי המפורסם בחלומות העצמאיים שפרויד עצמו פירסם בספרו “פירוש החלום”.
פרויד ייחס חשיבות רבה מאד לחלום זה, עד כדי כך שכתב לידידו הקרוב פליס, בעקבות ביקור בבית בו החלום נחלם, כך: “האם אתה סבור שיום אחד ייקבע לוח שיש על בית זה ובו יכתב ” שבבית הזה ב-24.7.1895 חלם פרויד את חלום הזריקה של אירמה וגילה את פרוש החלום. ” …

אני מביא לכם כאן את נוסח החלום (לפי התרגום הקודם של מ. ברכיהו):

לקריאת המשך הפוסט »