Enter your email address:
Delivered by FeedBurner
כמו בכל תיאטרון, המכיל שחקנים, במאי וטקסט, כך גם בחלום ובפסיכודרמה. החלום כ”דרך המלך אל התת – מודע” הינו יצירה פרטית וסוביקטיבית בעל משמעות. מנגנוני עיבוד מופעלים דרך אובייקטים מופנמים המאוחסנים בלא מודע. במהלך החיים צוברים מאגרים נרחבים של “אובייקטים” ודפוסי היחסים שלהם. הם בדרך כלל גם מייצגים קשיים רגשיים (כגון דחייה, תוקפנות או תחושות מיניות), וגם מנכסים עבורנו יכולת פוטנציאלית מיוחדת להכיל, לעבד ולקדם התמודדות עם חומר זה. יחד עם היותם אובייקטים מייצגים, הם גם אובייקטים מתמירים. אובייקטים מאוחסנים אלה, נבחרים בלא-מודע ונשלפים מהמאגרים, ומשמשים כמעבדי-מבחן של אותם רגשות שהחולם מתקשה לשאתם (Friedman, 2000). החלום מכיל מצבור התרחשויות אישיות שאירעו לאדם מיום היוולדו וכן את מצבור החוויות והזכרונות האנושיות הקולקטיביות. החלום הינו אוניברסלי ואינו תלוי חינוך או תרבות (גפני, 2000). כמו כל נרטיב, מתורגם החלום בפסיכודרמה להתרחשות אקטיבית, משוחזר על הבמה ותופס תאוצה והרחבה בפעולה דרמטית. כל דמות או חפץ בחלום מקבלים “תפקיד” מוחשי, חי, בעל תנועה, קול וביטוי רגשי מילולי. במהלך הפעולה, ניתן להוסיף דמויות, שהתעוררו באופן ספונטני בדרך של אסוציאציות חופשיות, גם אם לא הופיעו בחלום. בין הדמויות השונות מתפתחת אינטראקציה מילולית ופיזית, ומתפתחים דיאלוגים חיים. הסמלים בחלום נטענים במשמעות, שמקורה בתכנים המאכלסים את הלא מודע והמודע של החולם. החולם “חולם מחדש” את חלומו באופן שיהווה פיצוי ותיקון למציאות הפנימית ותקווה לריפוי. החייאת החלום מאפשרת ליצור מצבים שאינם אפשריים במציאות, אשר התרחשו בעבר ונחווים מחדש בהווה. מורנו הציע לעבוד על החלום בחמישה שלבים על מנת לפענח את משמעותו המוצפנת
מטרת המחקר דלעיל היתה לבדוק מדדים נוירופיזיולוגים של חלומות צלולים. מבחינה פנומנולוגית חלומות צלולים מהווים מצב תודעתי מעורב. מצד אחד מדובר בחלום, שהינו בעצם מצב האלוצינטורי תקין, אבל בעוד שבחלום רגיל אין החולם מודע לכך שמדובר בדמיון, הרי לחולם הצלול יש מודעות לכך שהוא חולם, ולעיתים אף יש לו יכולת שליטה מסויימת במתרחש. ההנחה העקרונית של מחקר זה היתה שאם חלום צלול הינו מצב תודעתי מיוחד, הרי בהכרח יהיה לו גם מצע של מצב מוחי מיוחד. לפי המימצאים עד היום – אין בהירות במחקר לגבי המצב הפיזיולוגי הנמצא בבסיס תופעה זאת, ולרוב מצאו שחלומות צלולים מתפתחים מתוך חלום רגיל בשנת ה REM עם מאפייני חלימה רגילים.
נשלח למערכת “תורת החלומות” ע”י המתרגם
אתר הבית של שייקספיר ושות’
http://www.shakespeare.co.il/
* מתוך חלום של לילה בלב קיץ
מערכה 1 תמונה 1
לִיסַנְדֶר: או, אם כבר הזיוּוג עולה יפה, אז מוות, מלחמה או מחלה סוגרים עליו, הופכים אותו רִגְעִי כמו צליל, מהיר כּצֵל, קצר כמו חלום…
הרצאה בכנס של האגודה הישראלית לפסיכוטרפיה אנליטית על מצבי תודעה במרחב האנליטי. יפו 21-22 לפברואר 2008.
רות נצר
“בעולם שנטלו ממנו את האשליות והמאורות אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת.” (אלבר קאמי. המיתוס של סיזיפוס)
“בְּרֵכָה מְלֵאָה בְּיַיִן. הַתּוֹדָעָה שָׁטָה בַּיַּיִן, סְפוּנָה בִּזְכוּכִית שְׁקוּפָה, כְּפֶתַח בְּאֵר שֶׁתַּחְתִּיתוֹ לֹא יְדוּעָה, עֲרָפֶל אָדֹם נָעוּץ בְּמַעְגַּל אוֹר, שְׂפַת מַרְאוֹת עוֹלָה מִמְּצוּלָה, צוּרָה תּוֹסֶסֶת, מִתְחַדֶּשֶׁת, מִשְׁתַּנָּה, נוֹצֶרֶת יוֹצֶרֶת מֵעַצְמָהּ”. (חיה אסתר. טרם פורסם) ************************* בטקסי טראנס דתיים, ובטקסי ריפוי שמאניים – האדם מנסה להרחיב ולפרוץ את תודעתו אל מעבר לגבולותיה כדי להגיע לחוויה ישירה של הממשות, של האמת המוחלטת שמעבר לכל; כדי להגיע חוויות בעלות עצמה, הרבה מעבר למה שהינוֹ בתודעת המציאות הרגילה, להגיע לחוויות שיא או אף לחוש עצמו נוגע בשלמות העצמי, באלוהי ובנצחי. מדובר בהתנסות בחווית-על שבמושגים של העולם המערבי מכנים – האלוהי, הנומינוזי, הטרנצנדנטי, הטרנספרסונלי. אבל גם מתאים כאן המונח היונגיאני של לא-מודע קולקטיבי. כיוון שמדובר במפגש עם חווית-על שמעבר לתכני הלא-מודע האישי הביוגרפי. המפגש החוויתי במצבים אלה הוא של כוחות טבע ראשוניים – של אש, מים, חיות – שהם גם סמלי הלא-מודע הראשוני. כמו כן פוגשים דמויות אנושיות או צורות ומבנים שמוכרים בתרבות כמקודשות, וכן תכנים ותהליכים מוכרים בדת ובמיתוס של התרבות של החולם. זו חווית מפגש עם כוחות אנרגטיים שנחווים כקדושים ובעלי כוח מרפא עליון אך גם מסוכנים בעצמתם. לעתים אלה תכנים מסוימים מיתיים, ולעתים תכנים שמסמלים את האלוהות עצמה, כלומר, את היסוד הרוחני המקודש של גרעין מרכז העצמי. וריאציה אחרת היא חוויה נטולת תכנים, חוויה של ריק עליון, כמו מדיטציה נטולת תכנים, נירוונה, אטאמן, הריק הגדול של המיסטיקה, של האינסוף הבלתי נראה של הספירה העליונה במיסטיקה הקבלית. ביוגה וגם בזן בודהיזם משמש המצב המדיטטיבי לעצירת זרם המחשבה הרגיל של תודעת האגו, כדי להגיע לריכוז עמוק המוליד התמזגות עם המושא הנחקר (ביטולה של ההפרדה אובייקט/סובייקט). בשתיהן התכלית הסופית של המדיטציה היא חוויית הממשות המוחלטת והכוּלית. כלומר – החוויה השמאנית נעה בין היש והאין, בין הריק והמלאות, כאשר הריק והאין עצמם נחווים כמלאות אינסופית, שכן, בטריטוריה זו “ההפכים מתלכדים בשורשם” . חשוב כאן לציין שבדברנו על מיסטיקה, הכוונה היא לשאיפה לאבד-לפוגג את האגו ולהתמזג עם האינסופי (יוניומיסטיקה) . החוויה הפנתאיסטית של חבור עם היקום היא בגבול המיסטי.
לפני כעשר שנים, בְּמהלך קריאתו של חומר פסיכואנליטי תיאורטי, נתקלתי בְּשורות המצוטטות מתוך Cogitations, יומן המחשבות וההרהורים הפסיכואנליטיים של ווילפרד ביון. שורות אלה, שמצאו הד בליבי ומילאו אותי בהתרגשות, פתחו בפנַי הזדמנות שירית מהסוג שאני מאד אוהב. יכולתי להתמסר לכתיבתו של פרויקט פואטי ארוך. אני מתרגם את הציטוט:
“אני מציע שבִּמקום שמישהו יכתוב ספר שנקרא ‘פירוש החלום’, יִכָּתב ספר שנקרא ‘פירוש העובדות’, תוך תרגום של אותן עובדות לִשפת חלום – לא כדי לעשות זאת כתרגיל פרברטי, אלא כדי ליצור תנועה דו-כיוונית.”
אחרי שקראתי שורות אלה והן הדהדו בְּמחשבותי זמן מה, מצאתי את עצמי זוכר ומצטט באוזני חברי גרסאות מפורטות יותר, כָּאלה שעברו עיוות מסוים בָּזיכרון שלי, אלבורציה ופיתוח בתוך מחשבותי. זכרתי משהו כמו “בִּמקום לכתוב בְּשפה מדעית על חלומות, טוב היה לו יכולנו לכתוב בשפה חלומית על מדע…”. כאשר נחשפתי לְעיוות זה של הזיכרון שלי, לְשינויי הגרסאות הקלים, הם העלו חיוך מסוים על פני. נראה היה לי שזהו במובן מסוים מעין ‘חלום כמוס’ של תיאורטיקנים רבים, בְּפסיכואנליזה ובתחומי ענין אחרים, הנסיקה הזאת מהשפה המדעית, השיטתית והמעוגנת היטב במונחים מקובלים ובהכללות, לְשפה חלומית, רופפת, חפשיה, דחוסה וקפריזית לעיתים, כָּזו שיכולה אולי לבטא אופנויות של חשיבה שלא ניתן לנסחן בָּשפה הסדורה. מאוחר יותר, הפעם כבר באופן מודע יותר, חשבתי שאם יכול היה להיות מעניין לכתוב בשפה חלומית על מדע (ויצא שקראתי מאז ספרים אחדים שקרובים לכך, באופן ראוי לקנאה, ספר של אריק רוהד למשל), יכול להיות מעניין לא פחות לכתוב בשפה שירית על חלום, ובאופן טרנסיטיבי למעשה גם על מדע. כלומר, עלה בדעתי שהשפה השירית אותה אני כותב, אולי אפשר אפילו לומר המצב ההויָתי בו אני כותב, מקרב אותי במידה רבה למה שביון מכנה ‘שפת החלום’. הרגשתי שנפלה בחֵיקי נחֲלה נפלאה, שאנסה כעת לגלות את צפוּנוֹתיה, את ‘פָּרדס יפה’ שלי ואת ‘ברכת מים’…
מאמר מאת: ד”ר גדי מעוז וליזו גבאי
בטראומה נפשית הנפגע נושא את ההשפעות הקשות של הטראומה גם זמן רב לאחר תום האירוע.
בטראומה שהשפעותיה נמשכות (מצב פוסט-טראומטי) אין לאדם המשאבים המספיקים להתמודדות פעילה והתוצאה היא תחושת חוסר אונים קשה. התנסות חוזרת ונשנית של חוויית הטראומה במחשבות חודרניות, תחושות עוררות והתנהגות הימנעותית – במצבי ערות ושינה (חלומות) – עשויה להיות מובנת כניסיון אוטונומי של המערך הנפשי לשינוי מצבו של הנפגע מקורבן פסיבי למתמודד אקטיבי ובעל יכולת שליטה ברגשותיו, במחשבותיו ובהתנהגותו. הנטייה להתמודדות פעילה מוגדרת כמוכנות להתמודד באופן פעיל עם דרישות המצב, לרבות מצבי משבר וטראומה והנטייה לגייס אנרגיה נפשית. באופן כזה מושם דגש בעיקר על תהליכים קוגניטיביים ואמוציונליים. קיימות עדויות אמפיריות שמצביעות על כך שחלימה בכלל וזכירת חלומות בפרט מהוות גם הן ניסיונות תגובה אדפטיביים ללחץ נפשי ומשרתות תפקיד ארוך טווח בתרומתן לעיבוד מידע רגשי, פתרון בעיות וקונפליקטים ואינטגרציה של חוויות טראומטיות.
מחקרים שונים מצביעים על כך שמאפייני נרטיב החלום זהים במובנים רבים למאפייני התמודדות בעת ערות, באופן שבו התמודדותו של החולם בחלומו עשויה להיות פסיבית, אקטיבית או נמנעת. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשרים בין דפוסי חלומות לנטייה להתמודדות פעילה בקרב מדגם של אוכלוסייה עירונית שנחשפה לאירוע טרור.
המחקר נערך בקרב אזרחים שחוו אירוע טרור בשנת 2002. המדגם כלל 54 משתתפים גברים ונשים בגילים 62-20, מתוכם אובחנו 30 כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית על פי קריטריונים של DSM-IV-R. קבוצה זו הושוותה לקבוצת ביקורת בת 24 משתתפים. בין הקבוצות נערכו השוואות במדדים של תסמונת פוסט-טראומטית, פתולוגיה פסיכיאטרית, הערכת איכות חיים והנטייה להתמודדות פעילה. בנוסף, מילאו המשתתפים יומני חלומות בהם הם דיווחו במשך שלושה שבועות על חלומותיהם.
ממצאי המחקר העיקריים הצביעו על כך שמידת הפתולוגיה הכללית הייתה גבוהה יותר בקרב הנבדקים הפוסט-טראומטיים לעומת קבוצת הביקורת. בהשוואת משתני איכות חיים נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים מעריכים את איכות חייהם הפיזית והפסיכולוגית כנמוכה יותר מאשר נבדקי קבוצת הביקורת. בבדיקת הנטייה להתמודדות פעילה נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים הינה בעלת נטייה נמוכה יותר להתמודדות פעילה מקבוצת הביקורת. בניתוח תוכן של חלומות הנבדקים הפוסט-טראומטיים נמצא שהם מאופיינים בנרטיבים מורכבים וקשים יותר ובעוצמות חרדה גבוהות יותר מאלו של נבדקי קבוצת הביקורת. כמו כן נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים דיווחו יותר על חלומות של שחזור הטראומה וסיוטי לילה. בבדיקת אופי התמודדותם של החולמים, כפי שהשתקף בתכני חלומותיהם, נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים התמודדה באופן יותר אקטיבי מנבדקי קבוצת הביקורת. בנוסף, נמצא שאצל הראשונים ישנם יותר ניסיונות לרה-אינטגרציה של היבטים מופרדים ומפוצלים המופיעים בתכנים שונים בחלומותיהם. מסקנות ראשוניות מהממצאים מצביעות על האפשרות שניתוח חלומותיהם של מי שאובחנו כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית עשוי לסייע בהערכת יכולתם להתמודד עם מצבם הנפשי ואולי אף לתרום בכך לתהליכי הטיפול וההחלמה
ברשימתו של דקל שלו הוא פותח עבורנו פתח להבנה אמפירית של החלומות, הבנה המבוססת על מדגמים גדולים ועל ניתוח מדעי. המסקנה מן המחקרים שעליהם מדבר שלו היא ש “החלומות שוא ידברו”. אין בהם אלא חזרה על עניינים יומיומיים פשוטים, כמו אשה שחלמה שוב ושוב על איבוד חפצים ודברי ערך. גישה זו, שהופעלה על חלומות, אפשר להפעיל גם כדי להבין אומנות מהי – שאלה שעוסקים בה משחר התרבות. והנה, אם נפעיל כאן את הכלים האמפיריים ששלו מדבר עליהם נגלה שציור של פיקסו איננו אלא 200 גרם צבע חום, עשרים גרם צבע אדום וכיוצא בזה כחול וירוק. המחקר הכמותי של החלומות אינו מגלה לנו יותר ממחקר שיבקש להשוות כמותית את אהבתי לילדי עם אמונתי בקידמה. הפסיכולוגיה הדינמית, זו שאותה מבקש המחקר הכמותי לעקוף, גילתה לנו שמאוחורי “איבוד חפצים ודברי ערך” עומדות שאלות עמוקות ומשמעותיות ביותר בחייו של החולם. חפצים יקרי ערך הם תמצית של ערכים שדלות החומר שבהם (כמותית) מעידה על העושר הרוחני שמסתתר מאחוריהם. זהו סמל שעוסק ב”עצמי” ובערכים הרגשיים שהוא נושא עמו. את אלה לא יחשוף מחקר כמותי שישווה את כמות האבן לכמות הנחושת שבמחרוזת אשר האשה קיבלה כמתנת יום הולדת מסבתה האהובה. מיכה אנקורי
קבוצת דיון בנושאי חלומות וחלימה. הדיונים תיאורטים ומקצועיים, בעיקר סביב המאמרים שמפורסמים באתר “תורת החלומות”.
http://groups.google.com/group/dreamingtheory?hl=iw
************************************************
מיועד למטפלים בבריאות הנפש, חוקרים ומרצים בתחום החלומות, או למי שמתעניין בתיאוריה של החלומות מאספקטים פילוסופים או תרבותיים.
כמו פרויד, יונג הניח שהחלומות נובעים מפעילות נפשית בלא מודע. ההבדל בינו לבין פרויד בגישתו להבנת החלומות, נובע מתפיסתו את הלא מודע באופן שונה מתפיסתו של פרויד. פרויד גרס שכל התכנים של הלא מודע הודחקו מן המודע. יונג לעומת זאת חשב שהתכנים המודחקים בלא מודע הם רק חלק מן התכנים שבו. לדעתו הלא מודע מכיל גורמים שעדיין לא הגיעו למודע, ואלה הם הגרעינים של תכנים שעוד יגיעו למודע. הוא חשב שלו הלא מודע היה מכיל רק תכנים שהודחקו, העלאתם של תכנים אלה למודע הייתה מפחיתה את החלימה, אך הוא מצא שההפך קורה. מכאן הוא גרס שמתרחש בלא מודע תהליך מתמשך, היוצר חלומות, פנטזיות ודימויים, שרק חלק מהם עולה למודעות. לדעתו החלום הוא דלת קטנה נסתרת בחלקים הסודיים של הנפש, אשר נפתחת אל ה”לילה הקוסמי” של הפסיכי שהיה קיים הרבה לפני המודעות של האגו. הוא גרס שהחלום הוא הביטוי הטבעי וההכרחי של אנרגית החיים. בעיניו הדעה כאלו הלא מודע הוא רק שקית המכילה את הפירורים שנופלים מן המודע, היא דעה רציונליסטית צרה. יותר נכון בעיניו לתאר את המודע כשקית המכילה מה שבמקרה נופל לתוכו.
יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.
אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.
“…החלומות שנחלמים ע”י המטופל והאנליטיקאי הם באותו הזמן חלומות שלהם עצמם ושל הרווריז (reveries) שלהם, ואלה של הסובייקט השלישי, שהוא בו זמנית המטופל והאנליטיקאי יחד ואף לא אחד מהם. ..” (Ogden, 2005, עמ’ 1, תרגום שלי ק.א.).
באופן כללי, הגישות האינטרסובייקטיביות רואות את mind נבנה, מעוצב ומושפע מתהליכים בינאישיים ואינטראקטיביים, ולא כמורכב ממבנים אינטרה-פסיכיים, קבועים וידועים מראש. המיינד נתפס כתוצר חברתי ובינאישי, כאשר שימת הדגש מועברת מחשיפה של חומר מודחק ולא מודע ,הנובע מתוך מבנים תוך-נפשיים (one-person approach), אל אקספלורציה של המציאות הנפשית, כפי שהיא נוצרת בשדה האנליטי הדיאדי, כמו בין המטפל למטופל (two-person approach). בהתייחסו לחלומות, פרויד ראה את החלום כיצירה פרטית של המטופל. תוכנו הגלוי נתפס כמעין כתב סתרים, שעל האנליטיקאי לפענח באופן דקדקני, “…ההצגה שמלאכת החלום מבצעת, זו שאין בכוונתה להיות מובנת, אינה מערימה לפני המתרגם קשיים גדולים מאלה שכותבי ההירוגליפים הקדמונים מעמידים לפני המבקשים לקוראם” (פרויד, 1900 עמ’ 334, ההדגשה במקור). ערכו הטיפולי של החלום טמון בעיקר ברובד הסמוי, הבלתי-מודע, שעבר טרנספורמציה, כך שניתן יהיה להעלותו למודעות באופן בלתי מאיים. לדעת פרויד, על תוכנו הגלוי של החלום לעבור מלאכת פענוח, משום שהחולם ממיר את מחשבת החלום הלטנטית לחלום הגלוי ע”י סידרה של טרנספורמציות (כגון: קונדנסציה והתקה), שלהן קרא “עבודת חלום”. למרכיב הנרטיבי הגלוי של החלום אין ערך תקשורתי לכשעצמו, והוא איננו מרכזי להבנתו: “חלומות כשלעצמם אינם ביטוי חברתי, ולא אמצעי להעברת אינפורמציה” להמשך קריאה …
במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (”חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת
לקריאת המשך הפוסט »
המטפל והטיפול בעולמו הפנימי של המטופל / עדית אנקורי —————————————————— על-פי התפיסה הפסיכואנליטית, דמות המטפל נבנית מהחוויות שהיו למטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, קודם כל כמובן עם דמויות ההורים, וביחסים הטיפוליים הוא חווה מחדש יחסים קודמים ומשליך אותם על המטפל. עפ”י התפיסה היונגיאנית, המטופל משליך על המטפל גם ישות שאינה תלויה בחוויה שלו את דמויות הוריו. ישות זו קשורה לא רק לחוויות קודמות אלא אף לחוויות קדומות. על פי התפיסה היונגיאנית, קיימת בעומק הלא מודע שלנו ישות ארכיטיפית שהיא מעין סכום של החוויה האנושית לאורך הדורות את המרפא ואת הריפוי. זו תמצית ההוויה של דמות המדריך, המטפל, המרפא. המערך הטיפולי מעיר, או מעורר לא רק תכנים שקשורים לדמויות ממשיות מחיינו, אלא אף את הישות הזאת, שאפשר לקרוא לה המטפל הפנימי, או הסלף. הסלף הוא הארכיטיפ בנפשנו, שאחראי על ניסיונה של הנפש לרפא את עצמה מתוך כוחות הרפוי שאצורים בתוכה. **************************************************
=============
אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.
כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.
מדוע מתים הילדים?
האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?
בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.
אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ…
את המונולוג הזה נשא ה”מארא קאמי”, השמאן של שבט הוויצ’ול שבהרי הסיירה מאד’רה. בני שבטו קוראים לעצמם “הווירה ריקה” – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.
בני שבט הוויצ’ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.
להמשך קריאת הפרק
