Enter your email address:
Delivered by FeedBurner
כמו בכל תיאטרון, המכיל שחקנים, במאי וטקסט, כך גם בחלום ובפסיכודרמה. החלום כ”דרך המלך אל התת – מודע” הינו יצירה פרטית וסוביקטיבית בעל משמעות. מנגנוני עיבוד מופעלים דרך אובייקטים מופנמים המאוחסנים בלא מודע. במהלך החיים צוברים מאגרים נרחבים של “אובייקטים” ודפוסי היחסים שלהם. הם בדרך כלל גם מייצגים קשיים רגשיים (כגון דחייה, תוקפנות או תחושות מיניות), וגם מנכסים עבורנו יכולת פוטנציאלית מיוחדת להכיל, לעבד ולקדם התמודדות עם חומר זה. יחד עם היותם אובייקטים מייצגים, הם גם אובייקטים מתמירים. אובייקטים מאוחסנים אלה, נבחרים בלא-מודע ונשלפים מהמאגרים, ומשמשים כמעבדי-מבחן של אותם רגשות שהחולם מתקשה לשאתם (Friedman, 2000). החלום מכיל מצבור התרחשויות אישיות שאירעו לאדם מיום היוולדו וכן את מצבור החוויות והזכרונות האנושיות הקולקטיביות. החלום הינו אוניברסלי ואינו תלוי חינוך או תרבות (גפני, 2000). כמו כל נרטיב, מתורגם החלום בפסיכודרמה להתרחשות אקטיבית, משוחזר על הבמה ותופס תאוצה והרחבה בפעולה דרמטית. כל דמות או חפץ בחלום מקבלים “תפקיד” מוחשי, חי, בעל תנועה, קול וביטוי רגשי מילולי. במהלך הפעולה, ניתן להוסיף דמויות, שהתעוררו באופן ספונטני בדרך של אסוציאציות חופשיות, גם אם לא הופיעו בחלום. בין הדמויות השונות מתפתחת אינטראקציה מילולית ופיזית, ומתפתחים דיאלוגים חיים. הסמלים בחלום נטענים במשמעות, שמקורה בתכנים המאכלסים את הלא מודע והמודע של החולם. החולם “חולם מחדש” את חלומו באופן שיהווה פיצוי ותיקון למציאות הפנימית ותקווה לריפוי. החייאת החלום מאפשרת ליצור מצבים שאינם אפשריים במציאות, אשר התרחשו בעבר ונחווים מחדש בהווה. מורנו הציע לעבוד על החלום בחמישה שלבים על מנת לפענח את משמעותו המוצפנת
מטרת המחקר דלעיל היתה לבדוק מדדים נוירופיזיולוגים של חלומות צלולים. מבחינה פנומנולוגית חלומות צלולים מהווים מצב תודעתי מעורב. מצד אחד מדובר בחלום, שהינו בעצם מצב האלוצינטורי תקין, אבל בעוד שבחלום רגיל אין החולם מודע לכך שמדובר בדמיון, הרי לחולם הצלול יש מודעות לכך שהוא חולם, ולעיתים אף יש לו יכולת שליטה מסויימת במתרחש. ההנחה העקרונית של מחקר זה היתה שאם חלום צלול הינו מצב תודעתי מיוחד, הרי בהכרח יהיה לו גם מצע של מצב מוחי מיוחד. לפי המימצאים עד היום – אין בהירות במחקר לגבי המצב הפיזיולוגי הנמצא בבסיס תופעה זאת, ולרוב מצאו שחלומות צלולים מתפתחים מתוך חלום רגיל בשנת ה REM עם מאפייני חלימה רגילים.
נשלח למערכת “תורת החלומות” ע”י המתרגם
אתר הבית של שייקספיר ושות’
http://www.shakespeare.co.il/
* מתוך חלום של לילה בלב קיץ
מערכה 1 תמונה 1
לִיסַנְדֶר: או, אם כבר הזיוּוג עולה יפה, אז מוות, מלחמה או מחלה סוגרים עליו, הופכים אותו רִגְעִי כמו צליל, מהיר כּצֵל, קצר כמו חלום…
הרצאה בכנס של האגודה הישראלית לפסיכוטרפיה אנליטית על מצבי תודעה במרחב האנליטי. יפו 21-22 לפברואר 2008.
רות נצר
“בעולם שנטלו ממנו את האשליות והמאורות אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת.” (אלבר קאמי. המיתוס של סיזיפוס)
“בְּרֵכָה מְלֵאָה בְּיַיִן. הַתּוֹדָעָה שָׁטָה בַּיַּיִן, סְפוּנָה בִּזְכוּכִית שְׁקוּפָה, כְּפֶתַח בְּאֵר שֶׁתַּחְתִּיתוֹ לֹא יְדוּעָה, עֲרָפֶל אָדֹם נָעוּץ בְּמַעְגַּל אוֹר, שְׂפַת מַרְאוֹת עוֹלָה מִמְּצוּלָה, צוּרָה תּוֹסֶסֶת, מִתְחַדֶּשֶׁת, מִשְׁתַּנָּה, נוֹצֶרֶת יוֹצֶרֶת מֵעַצְמָהּ”. (חיה אסתר. טרם פורסם) ************************* בטקסי טראנס דתיים, ובטקסי ריפוי שמאניים – האדם מנסה להרחיב ולפרוץ את תודעתו אל מעבר לגבולותיה כדי להגיע לחוויה ישירה של הממשות, של האמת המוחלטת שמעבר לכל; כדי להגיע חוויות בעלות עצמה, הרבה מעבר למה שהינוֹ בתודעת המציאות הרגילה, להגיע לחוויות שיא או אף לחוש עצמו נוגע בשלמות העצמי, באלוהי ובנצחי. מדובר בהתנסות בחווית-על שבמושגים של העולם המערבי מכנים – האלוהי, הנומינוזי, הטרנצנדנטי, הטרנספרסונלי. אבל גם מתאים כאן המונח היונגיאני של לא-מודע קולקטיבי. כיוון שמדובר במפגש עם חווית-על שמעבר לתכני הלא-מודע האישי הביוגרפי. המפגש החוויתי במצבים אלה הוא של כוחות טבע ראשוניים – של אש, מים, חיות – שהם גם סמלי הלא-מודע הראשוני. כמו כן פוגשים דמויות אנושיות או צורות ומבנים שמוכרים בתרבות כמקודשות, וכן תכנים ותהליכים מוכרים בדת ובמיתוס של התרבות של החולם. זו חווית מפגש עם כוחות אנרגטיים שנחווים כקדושים ובעלי כוח מרפא עליון אך גם מסוכנים בעצמתם. לעתים אלה תכנים מסוימים מיתיים, ולעתים תכנים שמסמלים את האלוהות עצמה, כלומר, את היסוד הרוחני המקודש של גרעין מרכז העצמי. וריאציה אחרת היא חוויה נטולת תכנים, חוויה של ריק עליון, כמו מדיטציה נטולת תכנים, נירוונה, אטאמן, הריק הגדול של המיסטיקה, של האינסוף הבלתי נראה של הספירה העליונה במיסטיקה הקבלית. ביוגה וגם בזן בודהיזם משמש המצב המדיטטיבי לעצירת זרם המחשבה הרגיל של תודעת האגו, כדי להגיע לריכוז עמוק המוליד התמזגות עם המושא הנחקר (ביטולה של ההפרדה אובייקט/סובייקט). בשתיהן התכלית הסופית של המדיטציה היא חוויית הממשות המוחלטת והכוּלית. כלומר – החוויה השמאנית נעה בין היש והאין, בין הריק והמלאות, כאשר הריק והאין עצמם נחווים כמלאות אינסופית, שכן, בטריטוריה זו “ההפכים מתלכדים בשורשם” . חשוב כאן לציין שבדברנו על מיסטיקה, הכוונה היא לשאיפה לאבד-לפוגג את האגו ולהתמזג עם האינסופי (יוניומיסטיקה) . החוויה הפנתאיסטית של חבור עם היקום היא בגבול המיסטי.
לפני כעשר שנים, בְּמהלך קריאתו של חומר פסיכואנליטי תיאורטי, נתקלתי בְּשורות המצוטטות מתוך Cogitations, יומן המחשבות וההרהורים הפסיכואנליטיים של ווילפרד ביון. שורות אלה, שמצאו הד בליבי ומילאו אותי בהתרגשות, פתחו בפנַי הזדמנות שירית מהסוג שאני מאד אוהב. יכולתי להתמסר לכתיבתו של פרויקט פואטי ארוך. אני מתרגם את הציטוט:
“אני מציע שבִּמקום שמישהו יכתוב ספר שנקרא ‘פירוש החלום’, יִכָּתב ספר שנקרא ‘פירוש העובדות’, תוך תרגום של אותן עובדות לִשפת חלום – לא כדי לעשות זאת כתרגיל פרברטי, אלא כדי ליצור תנועה דו-כיוונית.”
אחרי שקראתי שורות אלה והן הדהדו בְּמחשבותי זמן מה, מצאתי את עצמי זוכר ומצטט באוזני חברי גרסאות מפורטות יותר, כָּאלה שעברו עיוות מסוים בָּזיכרון שלי, אלבורציה ופיתוח בתוך מחשבותי. זכרתי משהו כמו “בִּמקום לכתוב בְּשפה מדעית על חלומות, טוב היה לו יכולנו לכתוב בשפה חלומית על מדע…”. כאשר נחשפתי לְעיוות זה של הזיכרון שלי, לְשינויי הגרסאות הקלים, הם העלו חיוך מסוים על פני. נראה היה לי שזהו במובן מסוים מעין ‘חלום כמוס’ של תיאורטיקנים רבים, בְּפסיכואנליזה ובתחומי ענין אחרים, הנסיקה הזאת מהשפה המדעית, השיטתית והמעוגנת היטב במונחים מקובלים ובהכללות, לְשפה חלומית, רופפת, חפשיה, דחוסה וקפריזית לעיתים, כָּזו שיכולה אולי לבטא אופנויות של חשיבה שלא ניתן לנסחן בָּשפה הסדורה. מאוחר יותר, הפעם כבר באופן מודע יותר, חשבתי שאם יכול היה להיות מעניין לכתוב בשפה חלומית על מדע (ויצא שקראתי מאז ספרים אחדים שקרובים לכך, באופן ראוי לקנאה, ספר של אריק רוהד למשל), יכול להיות מעניין לא פחות לכתוב בשפה שירית על חלום, ובאופן טרנסיטיבי למעשה גם על מדע. כלומר, עלה בדעתי שהשפה השירית אותה אני כותב, אולי אפשר אפילו לומר המצב ההויָתי בו אני כותב, מקרב אותי במידה רבה למה שביון מכנה ‘שפת החלום’. הרגשתי שנפלה בחֵיקי נחֲלה נפלאה, שאנסה כעת לגלות את צפוּנוֹתיה, את ‘פָּרדס יפה’ שלי ואת ‘ברכת מים’…
מאמר מאת: ד”ר גדי מעוז וליזו גבאי
בטראומה נפשית הנפגע נושא את ההשפעות הקשות של הטראומה גם זמן רב לאחר תום האירוע.
בטראומה שהשפעותיה נמשכות (מצב פוסט-טראומטי) אין לאדם המשאבים המספיקים להתמודדות פעילה והתוצאה היא תחושת חוסר אונים קשה. התנסות חוזרת ונשנית של חוויית הטראומה במחשבות חודרניות, תחושות עוררות והתנהגות הימנעותית – במצבי ערות ושינה (חלומות) – עשויה להיות מובנת כניסיון אוטונומי של המערך הנפשי לשינוי מצבו של הנפגע מקורבן פסיבי למתמודד אקטיבי ובעל יכולת שליטה ברגשותיו, במחשבותיו ובהתנהגותו. הנטייה להתמודדות פעילה מוגדרת כמוכנות להתמודד באופן פעיל עם דרישות המצב, לרבות מצבי משבר וטראומה והנטייה לגייס אנרגיה נפשית. באופן כזה מושם דגש בעיקר על תהליכים קוגניטיביים ואמוציונליים. קיימות עדויות אמפיריות שמצביעות על כך שחלימה בכלל וזכירת חלומות בפרט מהוות גם הן ניסיונות תגובה אדפטיביים ללחץ נפשי ומשרתות תפקיד ארוך טווח בתרומתן לעיבוד מידע רגשי, פתרון בעיות וקונפליקטים ואינטגרציה של חוויות טראומטיות.
מחקרים שונים מצביעים על כך שמאפייני נרטיב החלום זהים במובנים רבים למאפייני התמודדות בעת ערות, באופן שבו התמודדותו של החולם בחלומו עשויה להיות פסיבית, אקטיבית או נמנעת. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את הקשרים בין דפוסי חלומות לנטייה להתמודדות פעילה בקרב מדגם של אוכלוסייה עירונית שנחשפה לאירוע טרור.
המחקר נערך בקרב אזרחים שחוו אירוע טרור בשנת 2002. המדגם כלל 54 משתתפים גברים ונשים בגילים 62-20, מתוכם אובחנו 30 כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית על פי קריטריונים של DSM-IV-R. קבוצה זו הושוותה לקבוצת ביקורת בת 24 משתתפים. בין הקבוצות נערכו השוואות במדדים של תסמונת פוסט-טראומטית, פתולוגיה פסיכיאטרית, הערכת איכות חיים והנטייה להתמודדות פעילה. בנוסף, מילאו המשתתפים יומני חלומות בהם הם דיווחו במשך שלושה שבועות על חלומותיהם.
ממצאי המחקר העיקריים הצביעו על כך שמידת הפתולוגיה הכללית הייתה גבוהה יותר בקרב הנבדקים הפוסט-טראומטיים לעומת קבוצת הביקורת. בהשוואת משתני איכות חיים נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים מעריכים את איכות חייהם הפיזית והפסיכולוגית כנמוכה יותר מאשר נבדקי קבוצת הביקורת. בבדיקת הנטייה להתמודדות פעילה נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים הינה בעלת נטייה נמוכה יותר להתמודדות פעילה מקבוצת הביקורת. בניתוח תוכן של חלומות הנבדקים הפוסט-טראומטיים נמצא שהם מאופיינים בנרטיבים מורכבים וקשים יותר ובעוצמות חרדה גבוהות יותר מאלו של נבדקי קבוצת הביקורת. כמו כן נמצא שהנבדקים הפוסט-טראומטיים דיווחו יותר על חלומות של שחזור הטראומה וסיוטי לילה. בבדיקת אופי התמודדותם של החולמים, כפי שהשתקף בתכני חלומותיהם, נמצא שקבוצת הנבדקים הפוסט-טראומטיים התמודדה באופן יותר אקטיבי מנבדקי קבוצת הביקורת. בנוסף, נמצא שאצל הראשונים ישנם יותר ניסיונות לרה-אינטגרציה של היבטים מופרדים ומפוצלים המופיעים בתכנים שונים בחלומותיהם. מסקנות ראשוניות מהממצאים מצביעות על האפשרות שניתוח חלומותיהם של מי שאובחנו כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית עשוי לסייע בהערכת יכולתם להתמודד עם מצבם הנפשי ואולי אף לתרום בכך לתהליכי הטיפול וההחלמה
ברצוני להמליץ על ספר חדש על תיאוריה ומחקר בנושא חלומות ילדים, של פסיכולוג איטלקי ,
Claudio Colace, PhD Children’s Dreams: From Freud’s Observations to Modern Dream Research
http://www.karnacbooks.com/Product.asp?PID=26696
המחבר ערך מספר מחקרים מרתקים בהם הוא ניסה לבחון את עקרונות התיאוריה של פרויד לגבי חלומות ילדים, בניסיון לאשש או להפריך באופן מדעי את העקרונות הפסיכואנליטים.
ספר זה נועד להציג מחקרים עכשוויים לגבי תאוריית החלומות של פרויד, על ידי אנליזה של חלק מסוים בו – ההיפותזות בנוגע לחלומות של ילדים. המחקרים מתבססים על שיטות של ניתוח תוכן שפותחו ע”י חוקרי חלימה קוגניטיבים, וייחודו בכך שהוא בודק באופן יוצא דופן השערות פסיכואנליטיות. מעבר לתרומה לחקר החלום, הספר גם מהווה תרומה למחקר של השנים האחרונות שבא לאשש גישות פסיכודינאמיות, שבעבר פשוט נחשבו ל”לא מדעיות” שכן נחשבו ללא ניתנות כלל לבדיקה.
העקרונות שנבחנים בספר קשורים לתיאורית מילוי המשאלות, וכן פרק שלם העוסק בתיאורית ההסוואה ע”י מערכת הצנזורה. נושא ההסוואה בחלום הוא אחד החשובים, ונבדק כאן ע”י מדדים של ביזאריות בחלום.
לפי הגישה הפרוידיאנית, כידוע, עבודת החלום מסווה את המשאלות והתכנים האסורים, והחלום הגלוי הוא רק תוצאה של מלאכת ההסוואה. בטיפול מבררים אחורה ומנסים לגלות את החומר המוסווה. לפי גישה זאת, נטען בספר, הרי מידת הביזאריות של החלום תלויה במידת ההסוואה, או בעצם מידת הפעילות של הצנזורה.
מדובר בטענה קלאסית של פרויד, אף כי אנו יודעים שהרבה מהגישות הפסיכואנליטיות החדשות לא מקבלות אותה. לפי פסיכולוגית האגו, למשל – יש חשיבות רבה דווקא לחלום הגלוי, לפי פסיכולוגית העצמי – החלום מייצג מטאפורית את מצב העצמי, וגם לפי התיאורטיקנים היונגיאנים – ההסמלה בחלום איננה תוצאה של הסוואה, אלא של מבנה תודעתי אחר. בכל מקרה, הספר בודק את התיאוריה הקלאסית של פעילות הצנזורה / הסוואה כגורמת לעיוותים של עבודת החלום, המתבטאים במדדים שונים של “ביזאריות”.
.
Claudio Colace לקח על עצמו תוכנית מסועפת של מחקר על חלומותיהם של ילדים לאורך תקופה של עשר שנים: הוא טען בתוקף כי ההיפותזה הפסיכואנליטית, לגבי נושאים כמו מורכבות הנרטיב, ביזאריות, ומוטיבציה בחלומות, יכולה להיחקר בצורה יסודית.
בחלקו הראשון – הספר מספק תיאור מקיף ומוקפד של תצפיותיו של פרויד עצמו על ילדים חולמים.
הדגש הוא על כך שפעוטות חולמים חלומות קצרים ופשוטים שמבטאים משאלות ברורות. פרויד הסתמך על מימצאים אלו כדי לבסס את תיאורית מילוי המשאלות בחלום, שהינן גלויות לעין בגיל צעיר, טרם התפתחות מנגנוני ההסוואה (עיבוי, התקה, הסמלה).
בהמשך – מציג המחבר את תוצאותיו מארבעה מחקרים ניסיוניים על חלומות של ילדים שהוא אסף במשך עשר שנים. מחקרים אלו (שניים נערכו בתנאי בית ספר, אחד נערך בתנאי בית ואחד התבסס על שאלון של ההורים בלבד) .
כך שהמחבר מצליב מידע ממקורות רבים, ומתייחס גם לממצאים ממעבדות שינה. הוא בדק שני מדדים עיקריים:
הראשון – מידת הביזאריות של החלומות, כאשר כבר ידוע ממחקרים של פוקס שילדים קטנים חולמים חלומות גלויים ופשוטים יותר, והביזאריות עולה עם הגיל (ולא בהכרח ביחס ליכולות קוגניטיביות של סיפור סיפורים, אל יותר בקורלציה עם התפתחות יכולת של תפיסה מרחבית). השני – התפתחות הסופר-אגו שנבדקה אופרציונאלית ע”י היכולת לחוש אשמה (בעיקר דרך תגובות לסיפורים שכוללים מעשי “חטא” של תוקפנות בשוגג או המרת פי ההורים). נבדקה היכולת לחוש אשמה פנימית (מול חוסר הבנה שבכלל מדובר במעשה לא טוב או רמה נמוכה של חשש מעונש חיצוני), היכולת לנסות לעזור, לתקן, לפצות ועוד.
מסקנות המחקרים מאששות את הכיוון התיאורטי של פרויד. כלומר נמצאה קורלאציה חיובית בין מידת הביזאריות של החלומות לבין התפתחות הסופר אגו.
Two specific bizarreness content scales were used.: “Distortion/bizareness scale” -. This scale is directly derived from the Freudian dream distortion classification.
Dreams are classified as follows: 1. The dream is sensible, plausible and without strange elements.This dream is understandable and plausible with respect to common daytime experiences. 2. The dream is sensible, consistent in itself but strange compared to everyday life. The content of the dream is clear and consistent in itself, makes sense, but has a strange effect for its meaning is hardly compatible with common everyday experiences. 3. The dream is senseless, inconsistent and bizarre. The content of the dream is nonunderstandable, inconsistent, strange and senseless. Note: Freud noted that to certain formal qualities always corresponded a given amount of dream work; children’s dreams, that are placed in the first category, differ in that they introduce a lower level of distortion and dream-work activity. Dream distortion is meaningful only for dreams of the second and particularly of the third category. “Bizarre Elements scale” This scale identifies 3 general classes of bizarre elements (metamorphoses, unusual acts, magical occurrences) (applied to dreams of Study A). All dream reports were scored for bizarreness by two independent judges who did not know the age of the children nor the scores obtained from the other tests. Interjudges agreement was 84-90%.
ספרי קבלה שנפוצו בכתבי יד ובדפוס, כגון ‘גליא רזא’, ‘חיית קנה’, ‘מגיד מישרים’, ‘עבודת הקדש’, ‘שער רוח הקדש’ ו’ספר החזיונות’, שנכתבו כולם במאה הט”ז, הפיצו ברבים את סמכות החלום ותוקף החזיון וקבעו את משמעותם כגילוי שמימי וכאות מן העולם העליון. למעמד מיוחד זכה חיבורו של שלמה מולכו ‘חיית קנה’, שחלומותיו המיסטיים על הגלות והגאולה, שנפוצו באיגרות שונות, ועלייתו על המוקד של מחברו בשנת רצ”ב (1532), השפיעו השפעה מכרעת על מקובלים בני דורו במחצית הראשונה של המאה הט”ז. השפעה נודעה גם לספרו של המחבר האנונימי בעל ‘גליא רזא’, שנאבק על מעמדה של הקבלה באותה תקופה. הוא מעיד בראשית דבריו שנכתבו בשנת שי”ב (1552): ‘וכל דא שכתבתי נתעורר לבי לכתבו ולפרסמו בהיות שנתעורר אלי מן שמיא בהיותי על משכבי בחזיוני לילה נים לא נים’, ובדומה לו כותב גם בן זמנו האלמוני מחבר ‘עבודת הקודש’ בהקדמתו: ‘קוטבי חיבורי זה אשר הוא מיוסד עליהם שנים והם רוח הקדש וראיית פני מלאך הברית’. כל אלה ראו בחלומותיהם גילויים נסתרים מן העולם העליון, שהיו קשורים להפצת המסורת הקבלית מחד גיסא ולביאור קץ הגלות וקרבת הגאולה מאידך גיסא.3 בתקופה זו נכתבו גם חיבורים אוטוביוגרפיים המבוססים על חלומות, כגון ‘מגיד מישרים’ ליוסף קארו, שמחברו מנהל שיג ושיח עם ‘המלאך המגיד’ הדובר אליו בלשון הזוהר, ‘ספר החזיונות’ לחיים ויטאל, החושף מטמורפוזות מעניינות של התנסויותיו של מחברו בעולם מלא שדים ורוחות, ויומנו המיסטי של אלעזר אזכרי, ‘מילי דשמיא’, המלמד על זהותו הסגפנית של מחברו.4 התסיסה השבתאית במאה הי”ז, שהייתה מלווה בגילויים מיסטיים, השפיעה אף היא על כתיבת חלומות וחזיונות, הן כאלה שאיששו את החזון השבתאי והן כאלה שבאו להפריכו. ביניהם ידועים סיפורי חלומותיהם של יעקב ששפורטש ושל השבתאי מרדכי אשכנזי.5 מראשית המאה הי”ח מצויות בידינו איגרותיו של רמח”ל שראה בחלומותיו גילויי ‘מלאך מגיד’, וראה עצמו כמי שסודות הקבלה מתפענחים בחזיונותיו.6 ממחצית המאה הי”ח מצויה בידינו ‘אגרת הקודש’ של ישראל בעל שם טוב, המדבר בחלומותיו בשנת תק”ז עם המשיח.7 עוד ידועים מתקופה זו חלומותיו של נתן אדלר מפרנקפורט וחלומותיו של יעקב פראנק שנדפסו בספר ‘דברי האדון’ ובכרוניקה הפרנקיסטית. מן המאה הי”ט ידועים חלומותיו של בעל ‘מגילת סתרים’, יצחק יהודה ספרין מקמרנה, ו’רסיסי לילה’ לצדוק הכהן מלובלין.8 במאה העשרים נודעים חלומותיהם של אברהם יצחק הכוהן קוק, תלמידו דוד הכוהן המכונה ‘הנזיר’ וחלומותיו של שמואל יוסף עגנון.
כידוע, יוחד לחלום במציאות המודרנית מקום מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית, מאחר שהחלום, לדעת מפרשיו במאה העשרים, משקף את חייו הפנימיים של החולם: אישיותו, חוויותיו ומשאלותיו של האדם באים לידי ביטוי בחלומותיו, ופרישתם מציגה לפני הקורא את המציאות הנפשית הסמויה על ריבוי פניה. לעומת זאת בעולם העתיק נתפש החלום בדרך כלל כגילוי של עובדות אובייקטיביות בעלות משמעות דתית עמוקה לחולם פסיבי, וכאמצעי של תקשורת בין האדם ובין עולמות עליונים.9 החלום נתפס לא רק כביטוי לפעולת נפשו של האדם מחוץ לגופו, אלא גם כפעולת כוחות אלוהיים על נפשו, ולפיכך ייחסו לו חשיבות ראשונה במעלה כדרך של קבלת ידע מגבוה. הדעה הרווחת הייתה שבחלום מגלים האלים את רצונם לבני האדם ופותחים פתח ליצירת שיג ושיח עם מציאויות שלמעלה מן הטבע.10 גם במסורת היהודית הניחו שאחרי שפסקה הנבואה, נגלה האל לבני אדם בחלום: ‘אמר הקב”ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו’.11 בעל הזוהר ראה בחלומות חזיונות הקרובים לנבואה, ואמר ‘שעתה משפסקה הנבואה ופסקה בת קול, לא משתמשים בני אדם אלא בחלום’. הוא הוסיף וקבע שחלומות הצדיקים הם גילויים הניתנים לנשמותיהם בעולם המלאכים מפיו של גבריאל, אשר בידיו מופקדים חלומות, סתרי תורה וידיעת העתיד.12 בעל ‘גליא רזא’, שהושפע מהשקפת הזוהר, כתב: ‘כי גבריאל הוא ממונה על החלומות ושמו רזא-גלי והוא גבריאל בגימטריה [...] ולכן קראתי חיבורי דא רזא גלי כי בכוח חלומות בחזיוני לילה ולפעמים בהקיץ כל הבניינים שעשיתי’.13 הספרות המבוססת על חזונות או על חלומות נותנת ביטוי לסוג של סובייקטיביזם המייחס חשיבות עליונה לחלום, לזיכרון, לאופי הפרטי-אישי של התחושה או למציאות הפנימית. ספרות זו מבטאת הערכה עמוקה למשמעות החוויה הפנימית ולהעדפתה על פני המשותף והגלוי לכלל, היינו על פני המציאות הנגלית. משמעותה של ההתנכרות לתוקפה המוחלט של הממשות הרווחת והעדפתה של המציאות הסמויה הנגלית בחלום, טמונה בראייה יחסית של גבולות מקובלים בזמנו ובמקומו של החולם, ובהתייחסות מסויגת לתכתיבי המסורת העולים מהם, לאורן של אמיתות מוחלטות הנגלות בחלום. העבר המקודש, ההווה השרירותי והעתיד הנכסף נבחנים מחדש. המציאות הארצית מתפרשת לאורה של המציאות השמימית הנגלית לחולם, כלומר, הממשות הזמנית נשזרת במארג על-זמני המבאר מזוויות חדשות את שרירותו של ההווה ושוזר אותו בעתיד נכסף. החלומות שהגיעו לידנו הם עדות כתובה, ישירה או עקיפה, של חוויה מופנמת, או עיבוד ספרותי של מצבי תודעה יוצאי דופן. החלום תלוי באופן הדוק במבע מילולי, ועל כן גם אם לעתים תוכנם של החלומות מתמיה, דמיונם מופלג, ולשונם מרומזת, הרי שבהיותם יצירה כתובה, הם בראש ובראשונה עדות טקסטואלית, הניתנת להתפרש ולהתפענח ככל טקסט כתוב.14 החלומות שהגיעו לידינו הם עדות כתובה על המעברים הפתוחים בין השמים והארץ, שהתקיימו בתודעתם של בני תקופות שונות, ועל המטמורפוזה של ההתנסות הארצית והשמימית שהתחוללה בתודעתם. עוד הם מלמדים על הידע הנסתר שבעלי החלומות ביקשו, על העולמות החזיוניים שנגלו להם בעיני רוחם ועל מבעם המילולי. הספרות החזיונית מצביעה על השימוש בחלומות כאמצעי ליצירת קשר בין האדם לבין מה שלמעלה מן הטבע ועל ההתייחסות אל החלום כאל מקור סמכות בלתי ניתן לערעור או כאסמכתא שמימית לרעיונות חדשים ולהשקפות שנויות במחלוקת. ההשקפה שמקור החלום נתפס כמצוי מחוץ לאדם, וקדושתו יוחסה למגע עם עולמות עליונים, גרמה לכך שחולמים וחוזים ייחסו משמעות לחלומותיהם והעלו אותם על הכתב, ואף גרמה לכך שחיבורים המבוססים על חלומות זכו לתשומת לב רבה והתקדשו במסורת. אולם אם נתבונן מקרוב בחלומות שהגיעו לידינו, נגלה שעיקרם אינו טמון במקורם שמחוץ לאדם, אלא דווקא בתשתיתו התרבותית של החולם ובמסורת המקודשת ששאב ממנה, מזה, ובאופקים החדשים שנפתחים לחולם, המפרק את הממשות ומצרפה מחדש, וחורג מעבר לשרירותו של הניסיון האנושי, מזה.
הניתוח הכמותי של תוכני חלומות מאת: דקל שלו
מתוך : הספו מאה שנים של חלומות שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע”ש חיים רובין
ב־1953, בדיוק בשנה שבה פרסמו אסרינסקי וקלייטמן את מאמרם רב־ההשפעה על תנועת עיניים בשינה, פרסם הפסיכולוג קלווין הול מאמר חשוב אחר, שהיה לאחת מאבני היסוד של גישה פסיכולוגית חדשה לחלומות, הגישה האמפירית־קוגניטיבית. גישה זאת ראתה בחלומות צורה של קוגניציה (חשיבה), שאותה ניתן להבין לטענתה רק באמצעות מחקר אמפירי — מחקר שמטרתו הראשונית היא איסוף נתונים, ולא פיתוח תיאוריות. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית ולגישה הפסיכופיזיולוגית, שאספו דיווחי חלומות מאנשים בודדים (ממטופלים במסגרת טיפול נפשי או מנבדקים מעטים במעבדת השינה), הגישה האמפירית־קוגניטיבית דגלה ביצירת בסיס נתונים רחב ככל האפשר, בסיס נתונים שיכלול אלפי דיווחי חלומות, מאוכלוסיות ומחברות שונות, וטענה שרק לאחר שיצטברו די נתונים ניתן יהיה להציע להם הסבר.
ברשימתו של דקל שלו הוא פותח עבורנו פתח להבנה אמפירית של החלומות, הבנה המבוססת על מדגמים גדולים ועל ניתוח מדעי. המסקנה מן המחקרים שעליהם מדבר שלו היא ש “החלומות שוא ידברו”. אין בהם אלא חזרה על עניינים יומיומיים פשוטים, כמו אשה שחלמה שוב ושוב על איבוד חפצים ודברי ערך. גישה זו, שהופעלה על חלומות, אפשר להפעיל גם כדי להבין אומנות מהי – שאלה שעוסקים בה משחר התרבות. והנה, אם נפעיל כאן את הכלים האמפיריים ששלו מדבר עליהם נגלה שציור של פיקסו איננו אלא 200 גרם צבע חום, עשרים גרם צבע אדום וכיוצא בזה כחול וירוק. המחקר הכמותי של החלומות אינו מגלה לנו יותר ממחקר שיבקש להשוות כמותית את אהבתי לילדי עם אמונתי בקידמה. הפסיכולוגיה הדינמית, זו שאותה מבקש המחקר הכמותי לעקוף, גילתה לנו שמאוחורי “איבוד חפצים ודברי ערך” עומדות שאלות עמוקות ומשמעותיות ביותר בחייו של החולם. חפצים יקרי ערך הם תמצית של ערכים שדלות החומר שבהם (כמותית) מעידה על העושר הרוחני שמסתתר מאחוריהם. זהו סמל שעוסק ב”עצמי” ובערכים הרגשיים שהוא נושא עמו. את אלה לא יחשוף מחקר כמותי שישווה את כמות האבן לכמות הנחושת שבמחרוזת אשר האשה קיבלה כמתנת יום הולדת מסבתה האהובה. מיכה אנקורי
בשאלת משמעות החלומות ניתן לדון מתוך גישות שונות. אולם, אם נתייחס לשאלה בראש ובראשונה כשאלה מדעית ואמפירית ולא כשאלה של פירוש, הרי שהדרך היחידה לענות עליה היא באמצעות איסוף מדגם גדול ככל האפשר של חלומות וניתוחו בצורה מובנה, ובלתי משוחדת, שאינה מחוייבת מראש לשום משנה תיאורטית פרשנית, ולמיטב ידיעתי היחידים שעשו זאת היו החוקרים הקוגניטיביים/אמפיריים של חלומות, שמי שנחשב כחלוץ שלהם הוא קלוין הול.
חוקרים אלה אספו אלפי דיווחי חלומות וניתחו אותם, והניתוח הפרטני והמדוקדק ביותר הוא על פי שיטת ניתוח התוכן של הול וואן דה-קסטל שהוצגה יחד עם נורמות המתבססות על 100 חלומות של סטודנטים ממכללות אמריקאיות) בספרם מ- 1966. מידע רב על כך תוכלו למצוא באתר תלמידו וממשיכו העכשווי של הול: ויליאם דומהוף.
הפונקציות המארגנות של החלום
ג’יימס ל’ פוסייג’
ראה אור במקור בתוך: Contemporary Psychoanalysis 33: 429-458 (1997)
תרגום מאת: אנאלו ורבין
כאשר פרויד כינה את החלום “דרך המלך ללא מודע”, הוא הכתיר את החלומות כערוץ המרכזי המוביל ללא מודע. פרויד דימה בעיני רוחו את הלא מודע כמעיין בלתי נדלה של אנרגיות דחפיות (אינסטינקטואליות) המבקשות פורקן, וכמיכל של פנטזיות וזכרונות החסומים מלהגיע אל המודע. הלא-מודע הדינמי סיפק הסבר לאי הרציונליות המחלחלת בבני האדם ופרויד ראה אותו כאחד משלוש התגליות המדעיות הגדולות ביותר (האחרות היו תגליותיהם של קופרניקוס ודרווין) שהדיחו את בני האדם מרום מעמדם.
חלפו קרוב למאה שנים מאז שפרסם פרויד את עבודתו המונומנטלית על חלומות, עבודה שעליה העיר פרויד “תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו” (52). באופן ראוי לציון, המודל הקלאסי של יצירת החלום ופירושו נותר פחות או יותר ללא שינוי (15). המשך היישום של המודל המבני (הסטרוקטורלי) (39, 3) הדגיש את השתתפותן של כל שלוש הישויות הנפשיות, קרי, האיד, האגו והסופר-אגו, ביצירת החלום. ברם, המניע המרכזי של החלום הוא עדיין המשאלה המייצגת דחף אינסטינקטואלי (instinctual drive), משאלה שמקורה בינקות והיא מבקשת סיפוק במהלך החיים (2). מאפיינים ייחודיים נוספים של המודל הקלאסי הם כי ההגנות (או ההסוואות) הן חובקות-כל בתהליך יצירת החלום, ויוצרות הבחנה בין תוכן גלוי לתוכן סמוי, וכי החלומות הם במהותם תוצרים של רגרסיה (3, 5), כלומר, הם מערבים אופני תפקוד פרימיטיביים ומונעים, בדרך כלל, הכרה מתוחכמת יותר. הגם שמבחינה קלינית פירוש החלומות מנקודת מבט קלאסית מתמקדת כיום יותר בקונפליקט פנימי חבוי, במקום – בפשטות – במשאלה החבויה (86), פירוש של חלום אינו מגיע למיצוי עד שנחשפו המשאלות המיניות והתוקפניות הילדיות.
מחוץ לפסיכואנליזה הקלאסית התפתחה קשת מגוונת של מודלים פסיכואנליטיים. החל מהגישות המוקדמות של יונג (54), אדלר (1), פרום (40) ופרנץ’ ופרום (37), מופיע דגש עקבי על ההיבטים של התקדמות, פתרון בעיות ומה שאני מכנה “תיקון-עצמי” (self-righting) (בייחוד אצל יונג). בקרב התיאורטיקנים של יחסי אובייקט, פיירברן גרס כי “חלומות הם ייצוגים של מצבים פנים-נפשיים (endopsychic) שבהם נתקע החולם, ולעתים קרובות כוללים נסיון מסוים לצאת ממצב זה” (מצוטט בתוך 73, עמ’ 133). בפסיכולוגית העצמי, קוהוט (56), טען כי בעת איום של התפוררות או התפרקות העצמי, תפקיד החלום הוא לשקם את העצמי – מה שהוא כינה “חלומות על מצב העצמי” (self-state dreams). המשגות אלה רימזו על תפקוד קוגניטיבי מתוחכם, והדגש על מרכזיותם של מנגנוני ההגנה הלך והצטמצם.
קבוצת דיון בנושאי חלומות וחלימה. הדיונים תיאורטים ומקצועיים, בעיקר סביב המאמרים שמפורסמים באתר “תורת החלומות”.
http://groups.google.com/group/dreamingtheory?hl=iw
************************************************
מיועד למטפלים בבריאות הנפש, חוקרים ומרצים בתחום החלומות, או למי שמתעניין בתיאוריה של החלומות מאספקטים פילוסופים או תרבותיים.
