Enter your email address:
Delivered by FeedBurner
מאת: ד”ר רוית ראופמן. הוצאת רסלינג 2012
הספר עוסק בזיקות גומלין בין מעשיות-עממיות לבין סיפורי חלום של נשים, והוא פרי מחקר בו ד”ר רוית ראופמן עוסקת בשנים האחרונות. הוא מבוסס הן על עבודת הדוקטורט שנכתבה בתחום, והן על מחקרי המשך כמו גם על ניסיונה כפסיכולוגית קלינית. הספר מציג אפשרויות שונות לדון בזיקות גומלין אלו תוך שילוב גישות פסיכואנליטיות וכן גישות הלקוחות מחקר האתנו-פואטיקה. הספר כולל מעשיות רבות המתועדות בארכיון הסיפור העממי של העדות בישראל (אסע”י), מקבילות של סיפורים אלה ממרחבי תרבות אחרים- מערביים ושאינם מערביים וסיפורי-חלום של נשים שנאספו במסגרת עבודת המחקר ובמסגרות נוספות. זיהוי וניתוח הזיקות בין חלומות לבין מעשיות עממיות מסייעים לשפוך אור על המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים העומדים בבסיס מעשיות, וכן מציעים התייחסויות לסיפורי החלום שלא היו זמינות בהיעדר ידע הקשור בספרות עממית.
בראיון עמו לפני שנים אחדות אמר ברגמן כי לקולנוע שתי משימות : האחת – לגרום לקהל להיות מאושר ולשכוח את צרותיו, והשנייה, להראות את הבלתי נסבל והמבעית באופן שאפשר יהיה לשאת זאת וללמוד מזה. הסרט “תותי בר” כמו “החותם השביעי” הסרט שקדם לו, שיכים למשימה השנייה. בשניהם מדובר במפגש עם המוות. ב”החותם השביעי” המוות הוא האימה המוחלטת, הקוצר עם המגל האכזרי , הבולע את כולם, זקנים כצעירים. הסרט מתרחש בימי הביניים ונושאו – המגפה השחורה. גיבוריו הם אביר, נושא כלים, המוות והאמן. כמו בבלדה או במחזה אלגורי ההתרחשות היא סמלית, גדולה מהחיים, ארכיטיפית. ב”תותי בר” לעומת זאת מדובר באיש זקן אחד ובמותו הפרטי, אך כל מפגש עם המוות הוא חוויה ארכיטיפית ואישית כאחד.
מעניין לציין כי ברגמן שנולד ב- 1918 עשה את “תותי בר” בהיותו רק בן 39 בשנת 1957, ביכולת מדהימה של אדם צעיר להתבונן בזקנה. רק שנים לאחר מכן, בהגיעו לגיל שמונים, הודה ברגמן שלא הבין כלל בזמן ההסרטה את קשייו של השחקן המגלם את התפקיד הראשי. קשיים שהוא מבין כיום.
“תותי בר” הוא סרט על מסע נפשי המתרחש במהלך יום אחד בחיי אדם זקן, ועל האמונה בכוח ההשתנות של האדם גם בזקנתו, עד הרגע האחרון. סוכני השינוי הם החלומות. החלומות הם הציר המרכזי בסרט ומקדמי התהליך הנפשי שבו.
בטיפול היו גם מצבים קשים הרבה יותר. במצבים היפנוטיים עלו סיוטים שחזרו וביעתו אותה בלילות, ובהם היו תולעים חומות דוחות ובעלות ראש אנושי זוחלות בין רגליה. הן היו מחוספסות וחכמות, ואילו היא לא יכלה להימלט מהן. שיר סבלה גם מסיוטים שבהם עדת כלבים שחורים ואימתניים תקפה אותה וניסתה לנשוך אותה באיבריה האינטימיים. “אלה הם הגברים”, אמרה ברגע של תובנה. “הם מנסים לזהם אותי בתאווה שלהם. אני נזכרת באדם הראשון שעשה את זה. אני לא מעיזה לבטא את שמו. אני נזכרת שחלמתי לפני הרבה שנים כיצד הוא תופס בשדי ומניח את ידי על איבר מינו. בחלום הוא הופך לכלב מהסוג של הנקניק החמוד והמטופש שעושה לי מניפולציות ומנסה לקנות את ליבי, הוא רוצה ממני משהו, וכשאני מתחילה להתייחס אליו, הוא מתחיל לעופף. פניו משתנות פתאום והופכות מרושעות ומאיימות ומתבוננות בי במבט מאשים ואיום. אני מתעוררת בצריחה, וגופי מכוסה זיעה קרה”. הקונפליקט העמוק של משיכה-דחייה/הערצה-תיעוב כלפי גברים וההפרעות בזהותה המינית והעצמית של שיר התבטאו בחלום ציורי ומקסים שתיארה: “הייתי בעיירה קטנה ושקטה כמו עיירה שוויצרית של ימי הביניים. השמים התקדרו והאפילו, והייתה תחושה של הוריקן מתקרב. תחושה של ציפייה הייתה תלויה באוויר, ונפוצה שמועה שמחכים לשטן. ציפיתי למפגש. רציתי שהשטן ימֵס אותי בעונג, אך גם פחדתי והכנתי את עצמי למנוסה. פתאום הוא הופיע ועורר בי רטט של השתאות: השטן היה אישה בלונדינית ענוגה בעלת שיער גולש, יפה ולא מפחידה, מרחפת באוויר כשהיא לבושה בתחרה לבנה, כמו רוח רפאים ענוגה וקסומה. לא עמדתי במתח ונמלטתי בכרכרה רתומה לשישה סוסים אבירים שהמתינה לי”.
אוגדן, בהשראתם של ביון וויניקוט כותב בספרו – This Art of Psychoanalysis , כי מטופל פונה לטיפול, בגלל חלומות שנקטעו, המפרים את שנתו, או חלומות שלא נחלמו כלל. חלומות שלא ניתן לחלום אותם הם אזורים מתים, מודרים או מנותקים בנפש, שלא ניתן לעשות עבודה נפשית לגביהם. אם מטופל אינו יכול לחלום את התנסותו הרגשית, לא יוכל לעבור טרנספורמציה, לצמוח או להפוך להיות מישהו שונה ממי שהוא. החלימה היא עבודתה של הנפש, הכרחית לבריאותה, ומשקפת אותה. היא תהליך האיחוי, בו הנפש מאחה את קרעיה לרקמה אחדותית, נושמת. באמצעותו היא מטעינה מחדש את הפוטנציאל האינסופי המצוי בכל אחד מאיתנו, ומאפשרת התנעת תהליכי החלמה, בריאה ויצירה. חלימה מתאפשרת במרחב נפשי מוגן, באחדותיות החולמת של מטפל/מטופל. הסיטואציה הטיפולית מכוננת את התנאים בהם המטופל יוכל לחלום טוב יותר את חלומותיו הקטועים ואלו שלא נחלמו; משיבה לו את יכולת החלימה. ההרצאה תעסוק בתנאים המעכבים והמאפשרים חלימה זו, תוך הצגת דוגמאות טיפוליות.
הגב’ ענת פרי, פסיכולוגית קלינית, מדריכה, חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, ובאיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות. מורה בתכנית פסיכולוגיית העצמי והמעשה הטיפולי, בי”ס לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב.
על כתפיו של פותר החלומות מוטלת אחריות גדולה. עליו ליצור עבור החולם שפה חלופית, שתאפשר לו לקשור בין מסמנים למסומנים וכך להגיע להבנה חדשה ושונה של משמעות החלום ושל המציאות שהוא מייצג. במילים אחרות, על פותר החלום לפרק את הזיקה שהחולם יוצר בין דימוי ובין משמעות, להציג בפני החולם מערכת פרשנויות חלופית ולייצר עבורו שיח המשקף אמת שאינה נבחנת על פי תוכנו המידי והגלוי של החלום. בתרבות המערב של ימינו, במיוחד אחרי פרויד, פתרון חלומות נתפס כאקט תרפויטי של הענקת משמעות לתוצר נפשי אישי של החולם. חשוב להדגיש שבעת העתיקה התפקיד התרפויטי – אף שהוא קיים – הוא משני. פתרון חלומות מכוון בראש ובראשונה לחיזוי העתיד. ואמנם, מהספרות המקראית ואילך יש הבחנה בין חלומות המנבאים את העתיד לחלומות שאינם כאלה. כיוון שמשמעות החלום מתכוננת דרך פרשנותו, הפרשנות היא המציגה את העתיד לקרות. יתר על כן, במקרים רבים ניכר שהפרשנות, ולא החלום עצמו, היא הטקסט המכונן מציאות. כמובן, על הפרשנות להלום את החלום, ואולם אפשר שפרשנויות רבות, ואף פרשנויות הסותרות זו את זו, יהלמו חלום מסוים.
האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית שמחה להודיע על סדנה שנתית שתעסוק במקומם של חלומות, והעבודה איתם, במרחב הטיפולי. הסדנה תכלול 8 מפגשים חודשיים שיתקיימו בימי ה’ בערב במרכז לימודי ישראל – יפה (שד’ ישראל רוקח 80 תל אביב) בין השעות 20:30 ל- 22:00. הסדנה כוללת מפגשים עם חמשה מנחים מזרמים אנליטיים שונים, ותתבסס על עבודה עם חלומות (גם אישיים וגם של מטופלים) שיובאו על ידי המשתתפים. בנוסף נדון גם בהיבטים תיאורטיים מזויות ראייה שונות, ונעסוק בחלומות מהספרות המקצועית.
נושא שנחקר רבות הוא העוסק בחלומות החרדה הפוסט טראומטים. ראו גם מאמר ב”הארץ” בנושא זה
חוקרי שינה ופסיכולוגים מתווכחים ביניהם איך לנצח סיוטים וחלומות – הארץ
חלומות בלהה בכלל – היו אחד מהסיוטים התיאורטים של פרויד שכן לא הסתדרו עם תיאורית מילוי המשאלות המוסוות שלו. קשה היה לו מאוד להסביר אותם בתוך המבנה הפסיכואנליטי שרואה בחלום תהליך של הגשמת משאלות, וכן משום שראה בחלום “מגן השינה”.
חלומות הסיוט לא נראו כאילו הם ממלאים משאלה, ועל הגנה על השינה בכלל אין מה לדבר.
הטיפול דרך החלום היה מיועד לנפש ולגוף כאחד, ובו המטופל היה צריך להיות פעיל ע”י התכוונות מיוחדת להפיק דימויים בחלום לשם הריפוי. ע”פ המיתוס, אסקלפיוס היה בנו של האל אפולו, אשר אהב את הנימפה קורוניס. זו נכנסה להריון ממנו אך בגדה באל עם איסכס. כאשר הדבר נודע לאפולו הוא הרג את שניהם ומיד הצטער על מעשהו. הוא לא הצליח להחזיר את קורוניס לחיים, אך הצליח להוציא את העובר מרחמה. הוא מסר את הילד אסקלפיוס לקנטאור כירון, המחנך הידוע. בתו של כירון ניבאה כי הילד הזה יצליח להחזיר אדם מת לחיים (הרי גם הוא עצמו ניצל מתוך מוות) ובגלל זה הוא ייהרג ע”י ברק ויאבד את היותו בן אלמוות. למעשה, כאשר אסקלפיוס, אל הרפואה, הצליח להחיות אדם מת הוא הוענש ע”י זאוס במכת ברק (וכך חדל בעצמו להיות בן אלמוות).
ואמנם בפולחן זה חווית החלום המרפאה מתרחשת בתוך גוף השקוע בדום, השוכב דומם בשינה עמוקה, כמו שאסקלפיוס יצא חי מתוך הרחם של אימו המתה. הנכה בגופו או המיוסר בנפשו, היה מגיע לבד למקדש. בדרך היה אוכל מעט או אף צם, לא היה לו מטען רב פרט לכמה מתנות בשביל האל. בהגיעו היה חייב להתרחץ במים הקרים של המעיינות ולטהר את עצמו. על דלת המקדש היה כתוב: “טהור צריך להיות זה אשר נכנס למקדש המבושם. טהרה פירושה לחשוב על לא כלום, אך להיות בעל כוונה קדושה.” בגן הסובב את המקדש היה גימנאזיון להתעמלות ולריקוד ותיאטרון לקונצרטים ולמחזות, כל זה לשם הרגעת הנפש. על עמודי האבן בגן היו חרוטים דיווחים על ריפויי פלא בעבר. ליד המבנה הראשי של המקדש ניצב פסלו הענק של אסקלפיוס אל הבריאות. הפסל היה עשוי מזהב ושנהב, ולפניו היה משתחווה החולה ומגיש את מתנותיו לאל עם עוגות התירס אשר הביא לו. הקטורת במקדש, ההמנונים ודברי הכישוף של הכוהנים היו מרגיעים ומכניסים את החולה לאווירה של קדושה. החולה היה מורשה להיכנס לטיפול במקדש רק לאחר שהיה חולם שהאל עצמו הזמין אותו לכך. ימים אחדים היה החולה נשאר לפני המקדש עד שהופיע בשנתו חלום כזה. נשים הרות וחולים סופנים לא היו מתקבלים. כביכול הטיפול היה מיועד רק לאנשים האמורים להבריא ממחלה. היו מתקבלים חולים שהרפואה הקונבנציונאלית דאז לא עזרה להם. בתי מקדש אלה נמצאו ע”י ארכיאולוגים במקומות ורחוקים מישוב. לאחר חלימת החלום בו האל מזמין את החולה למקדש, היה החולה עובר בערב דרך פרוזדור צר המואר ע”י לפידים, אל חדר השינה “האסור” במקדש ושוכב על עור של עז שהועלתה כקורבן זה עתה. לידו חולים אחרים וסביבם שרועים נחשים רבים וגדולים לא ארסיים מזיזים את ראשם המזדקף הנה והנה. הכוהנים היו אז מכבים את הלפידים ובאפילה היו מזמינים את עולי הרגל להירדם. אווירת הפולחן הייתה כל כך סוגסטיבית שהחולה היה נכנס לתרדמת “אינקובציה”, עם משאלה לחלום את החלום הנכון: החלום הגדול. ואכן הרבה חולים חלמו חלומות מרתקים בהם הופיע האל, לעיתים בדמות פסלו, לעיתים כעלם ולעיתים בדמות חיה הקדושה לו כמו הינשוף המייצג את הכוח הנבואי, התרנגול, העז, הכלב ומעל לכולם הנחש שהיה הסמל של אסקלפיוס. בחלום דמותו של אסקלפיוס בכל צורה בה הופיע, נגעה בחולם, טיפלה בו והראתה לו באיזו דרך להתרפא ואיזה קורבנות היו נדרשים ממנו. החולים היו מתעוררים בבוקר בהרגשה רעננה. הנחש כסמלו של אסקלפיוס היה מרכזי ביותר בפולחן זה. אולי כי ע”פ האמונות דאז דמות הנחש ייצגה תרדמת חורף, התחדשות העור באביב בהתעוררות, ואולי מרכזיותו גם התקשרה למיתוס של שמירת נחש על אוצר סודי ולכן גם על החולם. אלה דימויים של טרנספורמציה פנימית עמוקה תוך שמירה על האוצר האישי העמוק של החולם? יש לזכור שבעולם האמונה והמיתוס הכוח הטרנספורמטיבי המרפא של הסימבול טמון בריבוי האין סופי של משמעויותיו. לרופאים הקונבנציונאליים של העולם העתיק הייתה ביקורת חריפה על הפולחן של אסקלפיוס אשר היה כרפואה אלטרנטיבית. פולחן זה עורר גם ביקורת בכנסיה הנוצרית. טיפול נפשי כזה היה קרוב לגישה היונגיאנית לטיפול בעזרת חלומות, ובעזרת ההתייחסות לדימויים הסימבולים אשר עולים מן הלא מודע.
פרופ’ תמר קרון ונדב אבני / הקשר הטיפולי בחלומות המטפלים
מחקר זה עוסק בחלומות של מטפלים בפסיכותרפיה אודות מטופליהם מזוויות ראיה של הפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית ושל הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה.
בספרות המקצועית קיימות התייחסויות קליניות ואמפיריות ספורות בלבד לנושא. במחקר השתתפו 22 מטפלים. סך החלומות שנאספו: 31. ההשתתפות במחקר היתה אנונימית, ואיסוף החלומות נעשה באמצעות שאלון לדווח עצמי.
למחקר שלוש שאלות מחקר תאורטיות:
. מה התימות המופיעות בתוכן הגלוי בחלומות של מטפלים אודות מטופליהם?
. מה המשמעויות המתקבלות מניתוח חלומות של מטפלים אודות מטופליהם מתוך גישה יונגיאנית?
. באיזו מידה תכנים מזוכיסטיים מקבלים ביטוי בתוכן הגלוי בחלומות של מטפלים אודות מטופליהם?
הקורס יתקיים בימי שלישי בצהרים במכון רמת אביב לפסיכותרפיה
לפרטים על ההרשמה
פרויד הקדיש בספרו “פירוש החלום” מקום מכובד להבנת תכונות החלימה ותפקידיה, אבל בסופו של דבר, כפי שגם מעיד השם שבחר לספר – הכיוון העיקרי שהתווה היה הכיוון הפרשני. בהרצאה זאת – ברצוני להאיר יותר דווקא את תכונות החלום והחלימה. לאחר כמה עשורים של נתק בין הפסיכואנליזה לבין חוקרי המוח – נושאים אלו חוזרים בשנים האחרונות לבמה דווקא דרך המפגש בין מחקר המוח לבין פסיכולוגית המעמקים. אתאר תכונות של מצב התודעה המיוחד שבחלימה, וזאת בנוסף להבנת משמעות החלום. התכונות המאפיינות את מצב החלום, יכולות להעיד על השינויים בפעילות המוח בזמן החלימה, כגון: חוסר התמצאות בזמן ובמקום, בלבול בזהות הדמויות, הזיות, אמנזיה, הפרעות בקשב מתמשך ונטייה לרפיון אסוציאטיבי, או ירידה בשיפוט המציאות. תכונות אלו מתקשרות לממצאים מהדמיה תפקודית של המוח, שמראים ירידה בפעילות האונה הקדם-מצחית, בעוד שההגברה בעוצמה הרגשית מתקשרת לעלייה בפעילות המערכת הלימבית תוך צמצום העכבה עליה. כמו כן אתאר את הויכוח הסוער שמתנהל בעשורים האחרונים על שאלת משמעות החלום. מאז התגלית בשנות החמישים שהחלימה קשורה לשנת REM נשכחה העובדה שמדובר בקשר סטטיסטי בלבד, ובמדע התפשטה התפיסה שהחלום זהה למצב פיזיולוגי זה. והיות שמחקרי החלימה בבעלי חיים – הצביעו על כך שהפיקוח על החלום נמצא במרכזים קדומים בגזע המוח – הסיקו מדענים – שלחלומות “אין משמעות”. כנגד תפיסות אלו (של הפעלה אקראית מגזע המוח) – יצאו מפתחי הזרם הנוירופסיכואנליטי, ובהצלחה רבה. הם השתמשו כנגד ה”ביולוגיסטים” בנשק שהם מכירים – חקר המוח, והראו שלחלימה יש גם תפקידים רגשיים ומוטיבציונים וכי היא קשורה לתפקודים של מערכות מוח גבוהות. אתאר כי מצב התודעה בחלימה מאופיין ע”י הפעלה סלקטיבית של מערכות מוחיות, ברמות שונות של אינטגרציה ביניהן – מצב שיכול להקביל לאופי הדיסוציאטיבי של החלימה, ומתאים גם לתיאוריה הקלאסית של פרויד על קיום שתי מערכות מנטליות – ראשונית מול שניונית. ד”ר רז אבן – פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. עורך את כתב העת המקוון “תורת החלומות” ומנחה קבוצת דיון בנושא
פרופ’ שמואל ארליך: חלום, סמל ומציאות נפשית “פירוש החלום” נחשב לאבן הפינה והמסד שהפסיכואנליזה ניצבת עליו וצומחת ממנו. אתמקד בגלגולי דרכו של פרויד אל הגילוי שהחלום צופן פשר ומצפין משמעות, ובהשלכות העיקריות של תגליתו לגבי המציאות הנפשית ומקומה בחיי האדם. “החלום מחובר בטבורו ללא-מודע” – והחלום הוא גם הטבור שמחבר את הפסיכואנליזה כתיאוריה וכגישה טיפולית עם הלא-מודע של המטופל, ואותנו כמטפלים עם הפסיכואנליזה. הגישה לחלום לא נשארה סטאטית במאת השנים שעברו מאז הופעתו על במת הפסיכואנליזה, וההתפתחויות השונות לא פסחו עליו. אסקור כמה מעיקרי השינויים שחלו בהבנת החלום ובטיפול בו כפועל יוצא מההתפתחויות התיאורטיות בפסיכואנליזה והשלכותיהן לגבי המציאות הנפשית והעמדה הטיפולית הנגזרת ממנה. פרופ’ שמואל ארליך הוא פסיכולוג קליני, אנליטיקאי מנחה ומורה במכון הישראלי לפסיכואנליזה ולשעבר יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל. היה מופקד על הקתדרה לפסיכואנליזה ע”ש זיגמונד פרויד ומנהל מרכז פרויד באוניברסיטה העברית, ומרצה במגמה לפסיכולוגיה קלינית שם. הוא מחברם של מאמרים רבים במספר תחומים: מימד החוויה ביחסי אובייקט; הפסיכולוגיה של המתבגר והטיפול בו; אינטגרציה של הבנה פסיכואנליטית וגישה מערכתית בקבוצות ובארגונים; וספר המגולל את סיפורן של סדנאות יחסי-קבוצות של ישראלים וגרמנים. מזה מספר שנים משמש יו”ר ועדת ההוראה והמעקב על ההכשרה של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית.
24.2.11 – דר’ גילה עופר: המטפל החולם: השפעת חלומות המטפל על התהליך הטיפולי
מקום רב בספרות הפסיכואנליטית מוקדש לחלומות המטופל: חלומות- “דרך המלך ללא מודע”, ייצוגים של העצמי ושל דרמות פנימיות, קומוניקציה של רגשות ושל אירועים מחרידים, “unthought known” או דרך לארגון נתונים על ידי מטפורות, דימויים וסמלים. אוגדן בעקבות ביון וויניקוט מוסיף שמטרת הטיפול הינה לאפשר לפציינט להתחיל לחלום.
כנס: “בשבח החלום, בסבך החלום – פשר החלום מאה שנים אחרי…” ב 10 – 11 במרץ 2011 יתקיים הכנס השנתי . נושא הכנס:”בשבח החלום, בסבך החלום – פשר החלום מאה שנים אחרי…” הכנס יכלול הרצאות מליאה מפי פרופ’ שמואל ארליך, דר’ רז אבן, דר’ דנה אמיר ופרופ’ דוד שולמן , סדנאות תיאורטיות (בהנחית יוסי טמיר, דבורה פלורסהיים, נתי פרי, אברמית ברודסקי, אודי בונשטיין ויעל מור) וסדנאות קליניות (בהנחיית חגית אהרוני, עידית ברק מלמד, דר’ איתמר לוי, נעמי ענר, נתי פרי ואברמית ברודסקי). כמו כן נחווה חוויה ייחודית של קבוצת “חלום קבוצתי” בהנחיית דר’ רובי פרידמן.
באפריל 1865 אברהם לינקולן סיפר לאשתו ולמספר חברים – על חלום נורא שחלם . בין השומעים היה וורד היל למון, אשר תיאר את החלום בספר זכרונות שפירסם.
