Enter your email address:
Delivered by FeedBurner
כמו בכל תיאטרון, המכיל שחקנים, במאי וטקסט, כך גם בחלום ובפסיכודרמה. החלום כ”דרך המלך אל התת – מודע” הינו יצירה פרטית וסוביקטיבית בעל משמעות. מנגנוני עיבוד מופעלים דרך אובייקטים מופנמים המאוחסנים בלא מודע. במהלך החיים צוברים מאגרים נרחבים של “אובייקטים” ודפוסי היחסים שלהם. הם בדרך כלל גם מייצגים קשיים רגשיים (כגון דחייה, תוקפנות או תחושות מיניות), וגם מנכסים עבורנו יכולת פוטנציאלית מיוחדת להכיל, לעבד ולקדם התמודדות עם חומר זה. יחד עם היותם אובייקטים מייצגים, הם גם אובייקטים מתמירים. אובייקטים מאוחסנים אלה, נבחרים בלא-מודע ונשלפים מהמאגרים, ומשמשים כמעבדי-מבחן של אותם רגשות שהחולם מתקשה לשאתם (Friedman, 2000). החלום מכיל מצבור התרחשויות אישיות שאירעו לאדם מיום היוולדו וכן את מצבור החוויות והזכרונות האנושיות הקולקטיביות. החלום הינו אוניברסלי ואינו תלוי חינוך או תרבות (גפני, 2000). כמו כל נרטיב, מתורגם החלום בפסיכודרמה להתרחשות אקטיבית, משוחזר על הבמה ותופס תאוצה והרחבה בפעולה דרמטית. כל דמות או חפץ בחלום מקבלים “תפקיד” מוחשי, חי, בעל תנועה, קול וביטוי רגשי מילולי. במהלך הפעולה, ניתן להוסיף דמויות, שהתעוררו באופן ספונטני בדרך של אסוציאציות חופשיות, גם אם לא הופיעו בחלום. בין הדמויות השונות מתפתחת אינטראקציה מילולית ופיזית, ומתפתחים דיאלוגים חיים. הסמלים בחלום נטענים במשמעות, שמקורה בתכנים המאכלסים את הלא מודע והמודע של החולם. החולם “חולם מחדש” את חלומו באופן שיהווה פיצוי ותיקון למציאות הפנימית ותקווה לריפוי. החייאת החלום מאפשרת ליצור מצבים שאינם אפשריים במציאות, אשר התרחשו בעבר ונחווים מחדש בהווה. מורנו הציע לעבוד על החלום בחמישה שלבים על מנת לפענח את משמעותו המוצפנת
הניתוח הכמותי של תוכני חלומות מאת: דקל שלו
מתוך : הספו מאה שנים של חלומות שראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע”ש חיים רובין
ב־1953, בדיוק בשנה שבה פרסמו אסרינסקי וקלייטמן את מאמרם רב־ההשפעה על תנועת עיניים בשינה, פרסם הפסיכולוג קלווין הול מאמר חשוב אחר, שהיה לאחת מאבני היסוד של גישה פסיכולוגית חדשה לחלומות, הגישה האמפירית־קוגניטיבית. גישה זאת ראתה בחלומות צורה של קוגניציה (חשיבה), שאותה ניתן להבין לטענתה רק באמצעות מחקר אמפירי — מחקר שמטרתו הראשונית היא איסוף נתונים, ולא פיתוח תיאוריות. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית ולגישה הפסיכופיזיולוגית, שאספו דיווחי חלומות מאנשים בודדים (ממטופלים במסגרת טיפול נפשי או מנבדקים מעטים במעבדת השינה), הגישה האמפירית־קוגניטיבית דגלה ביצירת בסיס נתונים רחב ככל האפשר, בסיס נתונים שיכלול אלפי דיווחי חלומות, מאוכלוסיות ומחברות שונות, וטענה שרק לאחר שיצטברו די נתונים ניתן יהיה להציע להם הסבר.
ברשימתו של דקל שלו הוא פותח עבורנו פתח להבנה אמפירית של החלומות, הבנה המבוססת על מדגמים גדולים ועל ניתוח מדעי. המסקנה מן המחקרים שעליהם מדבר שלו היא ש “החלומות שוא ידברו”. אין בהם אלא חזרה על עניינים יומיומיים פשוטים, כמו אשה שחלמה שוב ושוב על איבוד חפצים ודברי ערך. גישה זו, שהופעלה על חלומות, אפשר להפעיל גם כדי להבין אומנות מהי – שאלה שעוסקים בה משחר התרבות. והנה, אם נפעיל כאן את הכלים האמפיריים ששלו מדבר עליהם נגלה שציור של פיקסו איננו אלא 200 גרם צבע חום, עשרים גרם צבע אדום וכיוצא בזה כחול וירוק. המחקר הכמותי של החלומות אינו מגלה לנו יותר ממחקר שיבקש להשוות כמותית את אהבתי לילדי עם אמונתי בקידמה. הפסיכולוגיה הדינמית, זו שאותה מבקש המחקר הכמותי לעקוף, גילתה לנו שמאוחורי “איבוד חפצים ודברי ערך” עומדות שאלות עמוקות ומשמעותיות ביותר בחייו של החולם. חפצים יקרי ערך הם תמצית של ערכים שדלות החומר שבהם (כמותית) מעידה על העושר הרוחני שמסתתר מאחוריהם. זהו סמל שעוסק ב”עצמי” ובערכים הרגשיים שהוא נושא עמו. את אלה לא יחשוף מחקר כמותי שישווה את כמות האבן לכמות הנחושת שבמחרוזת אשר האשה קיבלה כמתנת יום הולדת מסבתה האהובה. מיכה אנקורי
כמו פרויד, יונג הניח שהחלומות נובעים מפעילות נפשית בלא מודע. ההבדל בינו לבין פרויד בגישתו להבנת החלומות, נובע מתפיסתו את הלא מודע באופן שונה מתפיסתו של פרויד. פרויד גרס שכל התכנים של הלא מודע הודחקו מן המודע. יונג לעומת זאת חשב שהתכנים המודחקים בלא מודע הם רק חלק מן התכנים שבו. לדעתו הלא מודע מכיל גורמים שעדיין לא הגיעו למודע, ואלה הם הגרעינים של תכנים שעוד יגיעו למודע. הוא חשב שלו הלא מודע היה מכיל רק תכנים שהודחקו, העלאתם של תכנים אלה למודע הייתה מפחיתה את החלימה, אך הוא מצא שההפך קורה. מכאן הוא גרס שמתרחש בלא מודע תהליך מתמשך, היוצר חלומות, פנטזיות ודימויים, שרק חלק מהם עולה למודעות. לדעתו החלום הוא דלת קטנה נסתרת בחלקים הסודיים של הנפש, אשר נפתחת אל ה”לילה הקוסמי” של הפסיכי שהיה קיים הרבה לפני המודעות של האגו. הוא גרס שהחלום הוא הביטוי הטבעי וההכרחי של אנרגית החיים. בעיניו הדעה כאלו הלא מודע הוא רק שקית המכילה את הפירורים שנופלים מן המודע, היא דעה רציונליסטית צרה. יותר נכון בעיניו לתאר את המודע כשקית המכילה מה שבמקרה נופל לתוכו.
יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.
אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.
“…החלומות שנחלמים ע”י המטופל והאנליטיקאי הם באותו הזמן חלומות שלהם עצמם ושל הרווריז (reveries) שלהם, ואלה של הסובייקט השלישי, שהוא בו זמנית המטופל והאנליטיקאי יחד ואף לא אחד מהם. ..” (Ogden, 2005, עמ’ 1, תרגום שלי ק.א.).
באופן כללי, הגישות האינטרסובייקטיביות רואות את mind נבנה, מעוצב ומושפע מתהליכים בינאישיים ואינטראקטיביים, ולא כמורכב ממבנים אינטרה-פסיכיים, קבועים וידועים מראש. המיינד נתפס כתוצר חברתי ובינאישי, כאשר שימת הדגש מועברת מחשיפה של חומר מודחק ולא מודע ,הנובע מתוך מבנים תוך-נפשיים (one-person approach), אל אקספלורציה של המציאות הנפשית, כפי שהיא נוצרת בשדה האנליטי הדיאדי, כמו בין המטפל למטופל (two-person approach). בהתייחסו לחלומות, פרויד ראה את החלום כיצירה פרטית של המטופל. תוכנו הגלוי נתפס כמעין כתב סתרים, שעל האנליטיקאי לפענח באופן דקדקני, “…ההצגה שמלאכת החלום מבצעת, זו שאין בכוונתה להיות מובנת, אינה מערימה לפני המתרגם קשיים גדולים מאלה שכותבי ההירוגליפים הקדמונים מעמידים לפני המבקשים לקוראם” (פרויד, 1900 עמ’ 334, ההדגשה במקור). ערכו הטיפולי של החלום טמון בעיקר ברובד הסמוי, הבלתי-מודע, שעבר טרנספורמציה, כך שניתן יהיה להעלותו למודעות באופן בלתי מאיים. לדעת פרויד, על תוכנו הגלוי של החלום לעבור מלאכת פענוח, משום שהחולם ממיר את מחשבת החלום הלטנטית לחלום הגלוי ע”י סידרה של טרנספורמציות (כגון: קונדנסציה והתקה), שלהן קרא “עבודת חלום”. למרכיב הנרטיבי הגלוי של החלום אין ערך תקשורתי לכשעצמו, והוא איננו מרכזי להבנתו: “חלומות כשלעצמם אינם ביטוי חברתי, ולא אמצעי להעברת אינפורמציה” להמשך קריאה …
במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (”חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת
לקריאת המשך הפוסט »
המטפל והטיפול בעולמו הפנימי של המטופל / עדית אנקורי —————————————————— על-פי התפיסה הפסיכואנליטית, דמות המטפל נבנית מהחוויות שהיו למטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, קודם כל כמובן עם דמויות ההורים, וביחסים הטיפוליים הוא חווה מחדש יחסים קודמים ומשליך אותם על המטפל. עפ”י התפיסה היונגיאנית, המטופל משליך על המטפל גם ישות שאינה תלויה בחוויה שלו את דמויות הוריו. ישות זו קשורה לא רק לחוויות קודמות אלא אף לחוויות קדומות. על פי התפיסה היונגיאנית, קיימת בעומק הלא מודע שלנו ישות ארכיטיפית שהיא מעין סכום של החוויה האנושית לאורך הדורות את המרפא ואת הריפוי. זו תמצית ההוויה של דמות המדריך, המטפל, המרפא. המערך הטיפולי מעיר, או מעורר לא רק תכנים שקשורים לדמויות ממשיות מחיינו, אלא אף את הישות הזאת, שאפשר לקרוא לה המטפל הפנימי, או הסלף. הסלף הוא הארכיטיפ בנפשנו, שאחראי על ניסיונה של הנפש לרפא את עצמה מתוך כוחות הרפוי שאצורים בתוכה. **************************************************
=============
אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.
כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.
מדוע מתים הילדים?
האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?
בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.
אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ…
את המונולוג הזה נשא ה”מארא קאמי”, השמאן של שבט הוויצ’ול שבהרי הסיירה מאד’רה. בני שבטו קוראים לעצמם “הווירה ריקה” – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.
בני שבט הוויצ’ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.
להמשך קריאת הפרק
Folkloristic Methods in Dreams Interpretation by Ravit Raufman
http://www.dreamtheory.org/dreamforum1/?p=379 מתוך כתב העת המקוון באיטלקית ואנגלית : funzionegamma תקציר :
המאמר דן בזיקה בין חלומות לבין פולקלור באמצעות כלים ומתודות הלקוחים מחקר הספרות העממית.
בתוך חיפוש נקודות מפגש בין ספרות לסוגותיה לבין פסיכואנליזה, רווחה הנטייה להעניק ליצירות ספרותיות פרשנויות פסיכואנליטיות. מאמר זה מתאר תהליך הפוך, בו מוענקת התייחסות ספרותית לתוצר נפשי- החלום. תהליך זו משקף הנחה כי להתייחסויות ספרותיות ופולקלוריסטיות, המתמקדות בהיבטים האסתטיים, הקולקטיבים והאוניברסאליים של החלום, עשויה להיות תרומה מחקרית וקלינית בעלת ערך נוסף לזה העולה מפרשנות פרטנית, וכי בחינת כל אחד משני התחומים- חלומות וספרות עממית, באורו של האחר, עשויה להעשיר את שני תחומי החקירה. ראשית תוצג סקירה של גישות פסיכולוגיות לחלומות תוך דגש על האפשרות להתייחס אל החלום במונחים של סיפור. לאחר מכן יוצג סיפור חלום אחד. השוואת נרטיב החלום הנשי עם נוסחים שונים של המעשייה, ובכללם עיבודים גבריים, מסייעת במאמר לבחון את היחסים שבין הקולות הגבריים והקולות הנשיים, ומתוך כך לנסות לעמוד על מאפייניו של הקול הנשי, כפי שבא לידי ביטוי בפולקלור ובחלומות.
יידון האופן בו ניתן להסתייע בזיקה בין שני התחומים על מנת לשפוך אור נוסף על אספקטים הקשורים הן בחקר המעשייה העממית והן בחקר החלום, ולעודד את השיח הבין תחומי, המפגיש את הפסיכולוגיה עם תחומי דעת נוספים.
קישור למאמר המלא: Folkloristic Methods in Dreams Interpretation
הנפש בלילה / מאת: אנדריאה רוק. הוצאת עם עובד. סיכמה: מיה דרזנר.
לרשימה המלאה
בספר ‘הנפש בלילה’ מתוארת ההיסטוריה של חקר החלומות ונסקרות התובנות המדעיות אליהן הגיעו עד כה, תוך ניסיון לדון באופן מעמיק בשאלות של איך, למה ומדוע בעצם אנחנו חולמים; הן מההיבט הביולוגי – אבולוציוני, והן מההיבט הפסיכולוגי –אנליטי. מוצגות דוגמאות למקרים יוצאי דופן ולמחקרים מעניינים מעולם החי מתוך מאמץ לחבר את הפאזל של חידת הנפש החולמת. מתוך כך, עולות שוב ושוב הסוגיות של הקשר בין הגוף והנפש (התודעה). הספר כתוב בצורה רהוטה (מובן גם למי שלא מגיע מתחום מדעי המוח), והוא אינו פוסח על סיפורם המרתק לא פחות, של המדענים שחוללו את המהפכה בתחום. גילוי מנגנון החלימה
להורדת הפרק
פרק זה אחשוף את ההתעלמות המתמשכת של הפסיכואנליזה מהקושי
שבהתאמת חלומות הזוועה והחלומות הפוסט-טראומטיים החוזרים ונשנים
למסגרת של תורת היצרים הפרוידיאנית. התעלמות זו, שהיא בבחינת לקונה,
חסמה את הזרימה המדעית וגרמה לשרשרת של קשיים בהבנת מנגנון החלומות,
הטראומה הנפשית, הנירוזה הטראומטית והחרדה. תופעה חריגה אחת – חלום
הזוועה – יצרה עיכוב מדעי התפתחותי בעל משמעות בתורה הפסיכואנליטית.
תיאור חלום מתוך הפרק החמישי:
***************
לעיתים הקשר בין המטופל למטפל הוא תוצאה של התפישה את המטפל כדמות אידאלית כול-יכולה (אומניפוטנטית) ובעלת כוחות מגיים.
גל תיאר תפישה זו באמצעות חלום שחלם:
“עמדתי במערה שנבע ממנה מקור מים ואורות נגהו בה.
זקן יפה עמד בכניסה שם והזמין אותי להיכנס. ‘היכנס’, הוא אמר לי, ‘ותראה מה אתה יודע’.
אליזבט בוט ספיליוס מביאה דוגמה לעבודה על חלום בטיפול לפי גישתה של מלאני קליין. המקרה מתואר במאמרה “פרויד וקליין – על מושג הפנטזיה” שנמצא בקובץ “התיאוריה הקלייניאנית”. (תורגם לעברית בעריכת פרופ’ ביאטריס פריאל, ויצא בהוצאת “תולעת ספרים” 2008 ).
מדובר במטופל שסבל מדיכאון רודפני בלשונה של קליין (עם האשמות עצמיות). הוא האשים עצמו גם בכך שפגע באחרים, אך נראה שלא באמת התעניין בם ולא ניסה לתקן, אלא התעסק בהאשמות העצמיות ונראה שהיה מעוניין בעיקר לנזוף בעצמו..
בפגישה סיפר שהתעורר בחרדה בעקבות חלום: ” לפניו השתרע שטח פתוח ומישורי המכוסה בחומר לבנבן כלשהו שעומקו כשני אינץ’. הוא לא ידע מהו החומר הזה” גיר? גבינה? פירורי לחם? נגזר עליו לאכול מהחומר הזה לעד. נראה היה שהאחרים לא נידונו לחיות בתנאים לוחצים כאלה”.
הוא היה חרד ונסער ללא יכולת להסביר. המטפלת הציעה לו פירושים בכיוון שלפיו הוא רצה להעביר לה תחושת חוסר אונים, אבל זה לא דיבר אליו. ביום שלמחרת דיבר על השכחה שלו, וגם הביא חלום נוסף: “היה נגע (פצע). משימתי הייתה לחקור אותו. הדבר ארך שעות ארוכות, אך משסיימתי יכולתי לשכוח את כל העניין”. לקריאת המשך הפוסט »
החלום./
****************
שלום רות ורז, בהמשך לדברים שכתבה רות, כדאי להתייחס לניגודים שמופיעים בחלום: פנים – חוץ בור(עומק) – ערימת עפר(גובה) קרוב לביית – רחוק מן הביית חום (אש) – קור (שלג) אור – חושך שינה -עירות חורף – קייץ אובדן דרך – מציאת כיוון חוסר מודעות – מודעות
נראה שהחולמת מנסה למצוא את האיזון בין נטיות מנוגדות הקיימות בה והמסומלות ע”י הניגודים הללו. הדב מייצג, כפי שנאמר, מורה דרך פנימי שקרוב לאינסטינקטים : פעם הוא מקרב אותה לנוח לצבור כוחות ולהתחמם ע”י התכנסות פנימה – צד אינטרוורטי. ופעם הוא דוחק בה להתעורר, לצאת אל העולם ולהיות אקטיבית -צד אקסטרוורטי. החלום מתחיל מן האובדן של הדרך בחוץ, מה שמחייב את החולמת להתכנס פנימה כדי למצוא את המצפן הפנימי שלה, ואז לצאת שוב החוצה אל העולם. תפיסת הזמן המחזורית של עונות השנה שאותה מייצג הדב, מזכירה גם את המיתוס על פרספונה שנחטפת ע”י האדס לשאול ורק לאחר מו”מ בין האלים היא יכולה לצאת שוב אל העולם בתקופת האביב והקייץ. כמו כן זה מזכיר במיתוס הבבלי את הירידה של איננה לשאול לצורך תהליך של אינקובציה והתחברות לצד הגולמי של האישיות (שוב כמו תהליך מחזורי בטבע שמבטא את הדיאלקטיקה בין הגולם- לפרפר).
נתי פרי.
Géza Róheim חקר חלומות בשבטים שונים.
בספרו מ 1973 הוא תאר חלום שחלמה אשה בגיל העמידה משבט הנאווהאו.
החלום מובא בספרו של רונלד ר. ליינג “קולה של החוויה” בתרגומה של ד”ר אורה גרנגרד :
“היה חורף. חיפשתי משהו הרחק מהבית. בגלל השלג טעיתי בדרכי. פחדתי מהחושך וניסיתי לחזור למקום שממנו התחלתי – ראיתי ערמת עפר ובור.
החום היכה בצד אחד של גופי. יצאתי מהבור והרגשתי נועם. התקרבתי לבור והבטתי פנימה, ואז שמעתי רעש, כאילו מישהו נושם.
עכשיו לא פחדתי. “מי שם” – שאלתי.
“מישהו” – באה התשובה.
אמרתי לאיש שטעיתי בדרכי וכי רציתי להיכנס לבור.
“תהיה מי שתהיה, אני רוצה להישאר איתך במשך הלילה”, אמרתי.
הוזמנתי פנימה. התקדמתי מעט והחדר גדל.
הוא היה מכוסה מבפנים בקליפה הרכה של עצי ארזים, ואש בערה בו.
מישהו שהיה שכוב שם התרומם. זה היה איש- דוב.
הוא שאל אותי מאין באתי.
הוא מר ” בסדר גמור, נכדה, שכבי על המצע הזה, איש לא יפריע לך.”
שקעתי בשינה. הדוב נחר. הייתי ערה. שקעתי שוב בשינה.
הדוב התחיל לצרוח –”קומי!”
שקעתי שוב בשינה. התעוררתי, הדוב טפח על כתפי והורה לי בכפו לאן ללכת.
קפצתי מתוך הבור והתעוררתי”…
***************************
Géza Róheim :מידע על המחבר וספריו
