שפת החלום במבט סטרוקטורליסטי: בין מיתוס, מבנה ומשמעות

שפת החלום במבט סטרוקטורליסטי: בין מיתוס, מבנה ומשמעות

החלום, בדומה למיתוס, פועל על פי היגיון שונה מזה של השפה הרציונלית. קלוד לוי-שטראוס, אבי האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, ראה במיתוס מערכת של יחסים מבניים, אשר באמצעותה החברה חושבת את עצמה – לא במונחים של סיבתיות, אלא של אופוזיציות בינאריות: חיים/מוות, טבע/תרבות, גבר/אישה, עצמי/אחר.
המיתוס, לפי לוי-שטראוס, הוא שפה שנייה – מערכת סמיוטית שבה החוויה התרבותית והאנושית מעובדת לכדי תבניות שניתנות להעברה, לתרגום, אך גם לעיוות ולפירוק.

החלום, כשדה לשוני ופואטי, מתפקד באופן דומה: הוא מייצר משמעויות לא דרך סימנים בודדים, אלא דרך יחסים בין אלמנטים – דימויים, קולות, חיבורים תמוהים או חזרתיים – הפועלים כתחביר סמוי של הלא-מודע.
למשל, עצם הופעתו של דימוי מסוים (ילד, בית, מים, חיה) אינה אומרת הרבה בפני עצמה – אך ערכו החלומי נוצר מהקשרים הסמויים בהם הוא משתתף: האם הוא מופיע לצד דימוי של מוות או לידה? האם הוא מופיע בקונטקסט של בית או חורבן?
כמו במיתוס, המשמעות לא שוכנת בסמל, אלא במבנה שמקשר סמלים זה לזה.

“Mythical thought always progresses from the awareness of oppositions toward their resolution.”
(Lévi-Strauss, The Raw and the Cooked, 1964)

החלום, כמו המיתוס, פועל כדי ליישב או לפחות לייצג קונפליקט פנימי או תרבותי. אלא שכפי שפרויד ולוי-שטראוס הסכימו, הפתרון שהוא מציע לעולם אינו רציונלי – הוא אסתטי, פיוטי, ולעיתים קרובות פרדוקסלי. המבנה החלומי מנסה לארגן את הסתירות באמצעות הסמלים והדימויים שהוא מעצב – וכך מהווה מעין מפת חשיבה של הלא-מודע.

החלום כמיתוס אישי-תרבותי

לוי-שטראוס הדגיש שהמיתוס הוא לאו דווקא סיפור שמישהו “המציא”, אלא מערכת קדם-אישית, קדם-מודעת, שבה דוברי התרבות משתתפים. באופן דומה, גם החלום אינו תוצר אישי טהור – הוא חולף דרך הנפש הפרטית אך נושא עמו מבנים תרבותיים עמוקים.
החולם יוצר סיפור, אך הסיפור מבוסס על מטענים ארכיטיפיים, ניגודים תרבותיים, מבנים לשוניים וסמליים שהפכו לנפשו של הקולקטיב.

מכאן נגזרת קריאה פרשנית: לא להתעכב רק על הפירוש הפסיכולוגי האישי, אלא לחשוף את המבנה – להבין כיצד החלום משעתק, מפרק או מתמרן את המבנים התרבותיים הקיימים.
לדוגמה: הופעת דמות “אם מתה במים” אינה רק פנטזיה פרטית אלא הצטלבות של מיתוס האם הגדולה, המים כגבול חיים/מוות, ודימויים קולקטיביים על לידה ומחיקה.

הקבלה נוספת: דנוטציה, קונוטציה ומבנה

נחזור כעת למושגי הדנוטציה והקונוטציה איתם פתחנו. מה שמייחד את שפת החלום, לפי הקריאה הסטרוקטורליסטית, הוא שאינה מבקשת לציין אלא לארגן:

• הדנוטציה שייכת לשפה של היום-יום, למבנה התקשורת המיידי.
• הקונוטציה שייכת לאופן שבו המבנה החלומי מייצר רשת של יחסים, אשר מרמזת יותר משאומרת, פועלת דרך הצלבה של שכבות.

לכן שפת החלום, בדומה למיתוס, אינה שפה של מסר אלא של מבנה – שפה שבה כל אלמנט מקבל את ערכו מתוך הקשרים הסמויים בהם הוא משתתף.

שילוב פסיכואנליזה ולוי-שטראוס: בין מבנה למשאלה

פרויד ראה בחלום סיפור מוצפן של משאלה; לוי-שטראוס ראה במיתוס מנגנון תרבותי של פתרון סתירות.
אך אפשר לומר שהשניים נפגשים: החלום, כמו המיתוס, הוא שפה פואטית של המבנה הנפשי. הוא “מתרגם” חוויות, קונפליקטים, טראומות ומשאלות לארגון סמלי – לאו דווקא כדי לפתור אותן, אלא כדי לאפשר להן צורה, תנועה, קיום.
במובן זה, החלום הוא צורת מחשבה פרה-לוגית, שיכולה לגלם הן את עבודת האבל של העצמי והן את מיתוס התרבות הפועם בו.

לסיום

החלום אינו רק מה שאני חושב, אלא האופן שבו התרבות חושבת דרכי.
הוא איננו רק תרגום של כאב, אלא עיבודו בתוך תחביר של דימויים, אופוזיציות ושכבות של שפה.
כמו המיתוס, החלום מבקש לעבד את מה שלא ניתן לומר – לא באמירה, אלא במבנה.