“השלישי האנליטי”, “הכוח הרביעי”, ומיהו הראשון? / ד”ר מיכה אנקורי

“השלישי האנליטי”, “הכוח הרביעי”, ומיהו הראשון? / ד”ר מיכה אנקורי

במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (“חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת.
אוגדן פירש את החלום כעוסק בקשר הטיפולי ובחששותיו של המטופל מנטישת המטפל:
“ואכן בהמשך, המטופל חשף בפניו את רצונו לסיים את הטיפול בסוף השנה. תחושות ומחשבות שעלו סביב נושאים אלה הובילו אותם לשוחח על חרדה לא מודעת של המטופל שלאחר חופשת הקיץ המטפל עלול לא לשוב”.
פירוש זה מצטרף לנטייה גוברת והולכת במאמרים המתפרסמים בשנים האחרונות למקד את פירוש החלומות של מטופלינו בטיפול עצמו ובמיוחד במטפל. השאלה היא האם נטיה זו מבטאה דרך חדשה להבין את מצוקות נפשו של המטופל או שיש בכך ביטוי למצוקתו של מקצוע שסובל מחרדת נטישה.
יותר ויותר אנו רואים פרשנות פסיכולוגית שעניינה המרכזי הוא חדר הטיפול, כאילו אין לו בעולמו הפנימי של המטופל אלא ענייני טיפול וקליניקה.
עבודה על הטרנספרנס היתה גילוי רב ערך של הפסיכואנליזה, גילוי שאיפשר למטפל לראות דרך חוויה מיידית-אקטואלית דפוסים ומערכי נפש שנצרבו בנפשו של המטופל ובאו לידי ביטוי מכשיל במקומות שונים בחייו. העבודה על הטרנספרנס העניקה שירות לחייו של המטופל כאשר הטיפול היה בבחינת מעבדה שנועדה לשרת את “השדה”, את החיים. אולם בשנים האחרונות דומה שחייו של המטופל לא נועדו אלא כדי לסמל את הטיפול ולשרת אותו. היות שפרשנות זו של חלומות הפכה לטרנד נרחב ביותר בספרות המקצועית, יש לבקש את סיבותיה בתהליכים חברתיים ותרבותיים שמאפיינים את התקופה ואת המקצוע.
בסקר שנערך באנגליה התברר כי 63% מן האנשים שפונים לטיפול אינם פונים למטפלים מקצועיים. מתקבל על הדעת שבארץ המצב דומה. יש עודף גדול של מטפלים. מאות אנשי מקצוע נוספים מידי שנה ולא מתים כמספר הזה. הצפת השוק על ידי מטפלים לא מקצועיים משלימה את התמונה ומחמירה את המצור על המקצוע.
אין ספק שעלינו לתת את הדעת על תהליך זה, שבו מטופלים מעדיפים טיפול בניסים ונפלאות על פני עבודה מעמיקה, עתירת מאמץ וסבל. תהליך זה של העדפת שטיקים וטריקים על פני התייחסות עניינית ומושכלת היא מן המאפיינים של תרבותנו בכלל, אולם התשובה המתבקשת ממציאות זו איננה בהטיית המוקד הטיפולי על פי האינטרסים של המטפל ובניית מודל שתכליתו לשקם את מעמדנו המקצועי בעיני ההמונים. מצוקת המקצוע מטפחת בתקופה האחרונה פניה אל שתי כתובות: אל המטופל שעליו ועל חלומותיו מוטל לעסוק בנו, ואל אלוהים שבשנים האחרונות עשה come back אחרי שפרויד הרחיק אותו מחדר הטיפול.
אני מאמין שלעיתים הלא-מודע של המטופל והלא-מודע של המטפל מקיימים ביניהם דיאלוג שבא לביטוי גם בחלומות. אולם בכל מקרה עלינו לעמוד מול מציאות הלא-נודע שמתגלה בחלום מתוך עמדה של כבוד ויראה. לא נועדו החלומות של המטופלים כדי לספק צרכים נרקיסטיים שלנו. החלומות הם הזמנה להבין את מצוקות נפשו של המטופל על מנת להביא להם מזור. אוגדן דיבר על “השלישי האנליטי” (ראה אותו מאמר). יש להסכים לכך שקיימת מציאות טיפולית (“השלישי”) בעלת ערך שבאה לביטוי גם בחלומות. אולם הפרשנות הנפוצה לאחרונה בספרותנו המקצועית מעלה את השאלה מיהו הראשון, ודומה שהראשון הופך להיות המטפל ולא המטופל. יש בכך ניצול של ממש, ניצול של הטיפול לצרכינו שלנו. גילוי “השלישי” הוא תרומה בעלת ערך לפסיכותרפיה, אולם בתנאי שלא נזנח את נסיוננו להבין את עולמו הפנימי של המטופל, עולם עמוק ורחב שמדבר אלינו בין השאר בשפת החלום, שפת סמלים.
בחלום שמביא אוגדן ומצוטט במאמרו של אוסלנדר מופיעים סמלים עתירי משמעות ועומק: אמא, אחות, הריון, עמדות מודעות ודעות. אני מניח, גם מבלי להכיר את החולם, שמדובר כאן בנושאים בעלי ערך רב בעולמו הפנימי, נושאים של פריון והתחדשות, של כוחות חיים, של קונפליקטים שכל אלה מעלים לנוכח התודעה המודעת של הדמויות בחלום. האם נכון את כל אלה לצמצם לענייני טיפול ומטפל? לעיתים נדמה שכל העולמות העולים מתוך סמלי החלומות מתרכזים באמצעות הפרשנות המקצועית על שביל צר אחד שמוביל אל המטפל ואל הקליניקה שלו.
נושא הנטישה זוכה לטיפול נרחב, שמתפרש כהפסקת הטיפול. אולם למוטיב זה יש עומק סימבולי שאותו אנו עלולים להפסיד כשאנו תופסים רק את הפן הקונקרטי של משאלה זו. באגדות ילדים, שמאז עבודותיו של יונג הוכרו כמורה דרך להבנת נפש האדם, הגבור הוא יתום. לגבור יש אם חורגת, הגבורים נשלחים לדרכם על ידי הורים רעים, הגיבורה יורדת מן השביל שהתוותה לה אמה ועוד ועוד. אגדות אלו לא נועדו ליתומים – הן מדברות אל כולנו. ואכן כולנו יתומים במובן הסימבולי: החיפוש אחר דרכו הייחודית של הגבור מסומלת בין השאר כיתמות, ומשאלת היתמות מתגלה לנו הן כהורים (“אתם באמת ההורים שלי או שאימצתם אותי?”) והן כמטפלים. מחשבות נטישה של מטופל יכולות לשמש נקודת מוצא למהלך טיפולי, ובתנאי שאין הן נופלות על חרדת הנטישה של המטפל. הן יכולות לבטא את הדחף של המטופל לגלות את המשמעות המיוחדת לחייו שלו כיישות נפרדת ועצמאית. מהלך זה של גילוי עצמי מחייב סילוק ההורים/אלים/אלות/מטפלים ממעמדם. לפיכך, גם אם מוטיב הנטישה מופיע באופן ברור וגלוי בחלום, יש לחפש גם אחר משמעותו הסימבולית.
שאלת משמעות החיים מופיעה במקורותינו בצורות שונות. בתלמוד מנוסחת הסוגייה: האם נוח לו לאדם שנולד משלא נולד או נוח שלא נולד משנולד (בבלי ערובין יג). ספר הזוהר מעלה את שאלת משמעות החיים לנוכח ידיעת המוות: אם יודע אלוהים שבני אדם ימותו מדוע הוא מוריד נשמות לעולם? (זוהר חלק א דף רל”ה). שאלות של משמעות הפכו לחלק אינטגרלי של ההוויה הטיפולית והראשונים שנתנו דעתם על כך היו יונג ומאסלאו. אין זה מקרה ששאלות אלו פתחו את הדרך לעיסוק הפסיכולוגי בחוויה הדתית ובאמונה בנשגב, במיוחד בפירוש החלומות. גם כאן מתעוררת אותה השאלה: האם פירוש סמלי החלום כעוסקים בנשגב אכן משרת את מצוקות החולם או משמש לבריחה מן המצוקה והסבל.
העיסוק באלוהים נעשה מאד נפוץ בספרות המקצועית בשנים האחרונות, במיוחד בפסיכולוגיה הטרנספרסונלית שהכניסה למשוואה את “הכוח הרביעי”, בפסיכולוגיה היונגיאנית ובפסיכולוגיית העצמי. אם הקיצוני השמאלי הוא המטפל וחדר הטיפול הרי הקיצוני הימני במשחק הוא אלוהים בכבודו.
יונג היה זה שפרץ את גבולות הרציונליות המדעית שהיתה נר לרגליו של פרויד, אל הכיוון המיסטי. הוא ראה בחלומות את השפה הטבעית של הנפש ומצא קשר נרחב בין התכנים והמבנים שמופיעים בחלומות לבין המיתוסים הקדומים. אולם שאלת קיום אלוהים היתה עבורו מחוץ לתחומה של הפסיכולוגיה. התצפיות הפסיכולוגיות, כך טען, מעידות על קיומו של האבטיפוס “דמות אלוהית” שהיא רוח מעוררת יראת כבוד בעוד ששאלת קיומו של אלוהים שייכת לתחום התיאולוגיה. בראיון ל BBC נשאל יונג על ידי ג’ון פריימן בקשר לחינוך הדתי שקיבל. לשאלה אם הוא מאמין שיש אלוהים ענה יונג, “אני לא צריך להאמין, אני יודע”. משפט זה עורר תמיהות ושימש בקרב חלק מתלמידיו עדות לאמונתו של רבם באלוהים, אולם בהמשך התנער יונג מפירוש זה של דבריו וחזר ואמר: “אנו מוצאים דמויות אינספור של אלוהים, אולם איננו יכולים להציג את המקור” (דונלד דייר, מה חשב יונג על אלוהים, אור עם 2003 עמ’ 20).
גם בפסיכואנליזה, שבראשית דרכה בנתה חומה בינה לבין כל אמונה דתית, אנו מוצאים שוב את אלוהים לפנים מן החומה. פנחס נוי שתפיסתו מעוגנת עמוק במסורת הפסיכואנליזה אומר בספרו הפסיכואנליזה אחרי פרויד (2006):”לפעמים אני מוכן להאמין שהחלום כלל אינו שלי, אלא הושתל אצלי על ידי גורם חיצוני – השכינה, או רוחו של אחד מאבותי” (שם, עמ’ 111).
הגדים כאלה נמצאים על הגבול שבין אמונה באלוהים במובן של “הכרת המקור” לבין הכרה בקיומו של ארכיטיפ שאלוהים הוא אחד מסמליו. טשטוש גבולות זה אנו מוצאים גם בספרות היונגיאנית: “אני גם לא לבד כי יש לי את אלוהים. שמונים שנה של טיפול פסיכולוגי לא היה עוזר לי אם לא הייתי מגיעה לזה, לאלוהים שאיבדתי קשר אליו”אומרת מטופלת (על חלומות וארועים טלפתיים-סינכרוניים בטפול, רות נצר, ‘שיחות’ 2006).
יש להקדים ולומר שזה שבני אדם ממציאים את אלוהים לפי צרכיהם אין זה אומר שאין אלוהים. אולי יש. אבל אם יש אלוהים הוא בודאי לא עסוק בסיפוק צרכינו הפרטיים ובמצוקות המקצוע. לשם כך יש חברים, משפחה ואיגוד מקצועי. עצם השימוש החופשי במונח אלוהים יש בו משום שטחיות מופלגת שהרי יש הבנות כה רבות ושונות למושג זה. יש אלוהי ישראל שאף לו יש גילויים שונים, אלוהים רב חסד מצד אחד ואל קנא ונוקם מצד שני. יש אלוהים שנחבא בסתר עליון – אלוהים טרנסצנדנטי שאינו מצוי בעולם, ויש אלוהים של ביתר-ירושלים שעצם קיומו מותנה בכך שמישהו מקבוצתם יתקע גול להפועל תל-אביב ואז יקפצו האוהדים על הספסלים בזעקות “יש אלוהים”.
ויש אלוהי הפסיכולוגים שאחראי על כך שחלומות של מטופלים ידברו עם חלומות של מטפלים ויעסקו שוב ושוב בענייני המטפל ומשפחתו. מטופל שלי אמר לי פעם: אם כבר המצאנו את אלוהים אז למה שלא נשתמש בו?
אולי יש אלוהים, אולם להמציא אלוהים בכל עת צורך זה חטא כלפי שמיא. אין זה מקרה שהפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית מטפחת גורואים חדשים, מסוגם של קן וילבר, אנדרו כהן, דיפאק צ’ופרה ואחרים, שהרי אלוהים מעשה ידי אדם זקוק לנציגיו עלי אדמות. תורתם של אלה חודרת לפסיכולוגיה דרך הרוח הגדולה של הניו-אייג’. נראה לי שהדרך שלנו להתגונן בפני מתקפה זו היא לחזור אל מה שלימדה אותנו הפסיכולוגיה ההתפתחותית: המשאלה להיות אלוהים היא המשאלה האינפנטילית ביותר.
ככל הנראה קיימים צירופי ארועים בו-זמניים מפתיעים, שאינם בבחינת “צירוף מקרים” גרידא אלא יש בהם משמעות. אולם הקורא בספרות המקצועית יגלה שתמיד ה- Synchronicity (מושג שתבע יונג לציון בו-זמניות משמעותית של ארועים) נוגע לעניינים נפלאים שבדרך כלל צרותיו של המטפל הם חלק מהם. הרעלת קיבה שתופיע בו זמנית אצל שני אנשים לא תהיה דוגמא טובה לצירוף מקרים משמעותי. סינכרוניסיטי שמור לעניינים נשגבים ומרגשים ולא לסוגיות אנאליות. וכיוצא בזה, בפרשנות האינטרסובייקטיבית, אם בחלום יופיעו איילה וחרדון-צב הרי ברור שהאיילה היא המטפלת ואילו חרדון-הצב הוא המטופל או אבא שלו.
כפסיכולוג אני מכיר בנשגב שבנפש האדם. בחוויתי החלום אינו שלנו. לא אנחנו הגינו אותו ומקורו אינו לא באגו הפתוח לשליטה ולא ב mind המוכר לנו. יפה לכך הפסוק מקהלת “כי יבוא חלום ברוב עניין”. לפיכך עלינו להקשיב לחלום בשפתו ולא לכפות עליו את שפתנו וצרכינו. יונג ייחס את מקור החלום ל”עצמי” (ה self) שלשיטתו הוא יסוד טרנסצנדנטי בנפש האדם. אם העצמי הוא התגלמות של כוליות הנפש, של מגמות האחדות והאינטגרציה שפועלות בה, הרי אחד מסמליו הוא אלוהים (או שלוחיו – כמו אליהו הנביא, דמות הצדיק, השאמאן ועוד). לדימויים סימבוליים אלה יש ערך תראפויטי רב, במיוחד כשהם מופיעים בחלומות, שאז נוח ונכון לזהותם ככוחות פנימיים בנפשו של המטופל. אולם כוחם התראפויטי נובע מהיותם סמלים. בכך הם נושאים את המטען האנרגטי שאצור בסמל והם מפסידים אותו ברידתם למדרגת קונקרט. בנקודה זו נוצר הקשר בין שתי הדמויות שמדובר בהן: אלוהים והמטפל. הן אלוהים והן המטפל נושאים עליהם את סמלי השינוי וההתפתחות. הם נושאים עליהם את האספקט המושיע של ארכיטיפ ה self. טיבעי ביותר שדמות המושיע תושלך על המטפל. אל לו למטפל להתנער מדימוי המושיע שמושלך עליו. עליו לקשר את ההשלכה למקורה ואז יתעוררו במטופל כוחות הריפוי הטמונים בנפשו. אולם על המטפל להזהר מלטפח את דימוי המושיע המושלך עליו. ההזדהות של המטפל עם הדימוי המושלך עליו פורק את הדימוי מכוחו המרפא (ויניקוט תיאר תהליך זה כהפיכת הטרנספרנס לקשר ממשי – תהליך שבו מאבד הטרנספרנס את תפקידו התראפויטי). כאן עולה ההבט המסוכן של ארכיטיפ ה self. במקום שבו נמוג הסמל ומופיעה הדמות הממשית מתחילה העריצות. בין שזו העריצות של כוהני הדת ובין שזו העריצות של כוהני הטיפול. “יש אלוהים” באותו מובן שהדת מכירה בקיומו עלול לגרום לנו להחמיץ את ההכרה בנשגב שבאדם ולהעביר את כוחות היצירה וההחלמה אל מחוץ לשדה הטיפולי (ויחד אתם גם האחריות לטיפול יוצאת אל מחוץ לשדה). ישעיהו לייבוביץ’, מגדולי ההוגים היהודיים בדורנו ובודאי גם מגדולי המאמינים אמר: “אין שום סימן לאינטרוונציה אלוהית בעולם”. כאיש מדע הוא חשב ש”עולם כמנהגו נוהג” ואת מנהגו של עולם ואת חוקיו עלינו, כאנשי מדע וכפסיכולוגים, להכיר ולהבין, ולדעת כיצד לנהוג לנוכח הבנותינו אלה. מטלה זו מוטלת עלינו כמי שהקדישו את חייהם להבנת נפש האדם ומצוקותיה והבנה זו לא נתרמת כאשר אנו מעמידים את צרכינו במרכזו של הטיפול ובצר לנו אנו מעמיסים על המטופל את חרדת הנטישה שלנו או לחילופין מטריחים את אלוהים שלא לצורך.
למטפל עלינו לומר: אלוהים לא הוריד נשמות לעולם כדי לשחרר אותנו המטפלים מאימת הבדידות; ואלוהים גם אינו חלק מן המשוואה הטיפולית. למטופל עלינו לומר: אם אתה נתקף חרדה מהחשש שהמטפל לא יחזור אליך מחופשתו, אם מפאת שינויי כתובת או תאונת דרכים חס וחלילה, הסר דאגה מליבך, בעמק הבכא שבו כולנו חיים תמיד תוכל למצוא לנפשך מטפל חדש במחיר שוה לכל נפש.
זה ישחרר אותנו, המטפלים, מאשליות מזיקות ויחזיר לטיפול את מרכזיותו של “הראשון”, המטופל, על פני השני-המטפל, השלישי האנליטי ו”הכוח הרביעי”.

Leave a Reply