הלוגיקה של החלום
אסנת הלוי בלבן
מוסד ביאליק 2012

ספר זה עונה על השאלה: מהם הכללים הלוגיים של החלום? למרות מרכזיותו של החלום במשנתו של פרויד והספרות הענפה שפרחה בעקבותיה, לא נדונה שאלה זו באופן מספק. פרויד טען כי החלום הוא משמעותי, וכי כל עיקרו בהיותו צורה מיוחדת של חשיבה. אולם כל מחקרו לאחר קביעה זו מעיד על מגמה הפוכה: החלום כפי שהוא נחווה אינו מובן, אינו משמעותי. משמעותו טמונה ב”רעיונות החלום” הלטנטיים הלא מודעים, הנחשפים בפירוש. אם החלום כפי שהוא נחווה על ידי החולם הוא נטול משמעות עבורו בעודו שרוי בחלומו, בטרם פורש — הרי אינו חשיבה, אלא תוכן מוצפן בלבד, וכלליו — כללי הצפנה או כללי תרגום בלבד, ולא כללים של חשיבה משמעותית בפני עצמה.
הספר מבקש לממש את הבטחתו של פרויד לפיה החלום משמעותי, והכללים המעצבים אותו הם קטגוריות של חשיבה, אלטרנטיביות לאלה של החשיבה היומיומית בהקיץ. מוצע כאן מודל כללי של צורת החשיבה בחלום, המשרת את הדרישה הבסיסית מכל מחשבה: “שתגיד משהו על משהו”, שתהיה אינפורמטיבית.
נקודות המוצא של עבודה זו הן העובדה שהחלום מודע בעת החלימה, וההנחה שהחלום מובן לנו בעודנו שרויים בו. והרי החולם אינו מתפלא או מופתע מהקורות אותו בחלומו, אינו תוהה על זרויותיו, לפחות לא באותה מידה — ולגבי אותם ארועים — שבהקיץ היו גורמים לו הפתעה ופליאה אין-קץ. רק הרפלקסיה על החלום, המתחוללת בהקיץ, מציגה אותו כמוזר, בלתי סביר או חסר פשר. אם החלום מובן בזמן שהוא נחלם, הרי ששוררים בו סדר והגיון מבחינת החולם בעת החלימה. הגיון זה הוא נושא הספר.
החלום כפי שהוא נחווה בעת החלימה, החלום הגלוי, הוא לדברי פרויד פרי סילוף של רעיונות החלום החבויים בלחץ הצנזורה, המשרתת את ההתנגדות של ה”אני”. התהליך ההופך — או מתרגם — את רעיונות החלום לחלום הגלוי קרוי בפי פרויד “עבודת-החלום”. רעיונות החלום ערוכים על פי אופן החשיבה השורר בהקיץ. עבודת-החלום מערבלת את רעיונות החלום על פי מספר כללים, שהחשובים שבהם הם “עבודת המיזוג”, היינו מיזוג של דמויות ועניינים ו”עבודת ההתקה”, שהיא הסטת הדגש בחלום מן העיקר לטפל. מלבדם, משתתף ביצירת החלום גם המכאניזם של “היכולת להיות מתואר”, אשר עיקרו המחזה של רעיונות החלום הערוכים בלשון מושגית. לאלה מצטרפים מספר כללים נוספים, בהם כאלה הנוגעים לזמן ולסיבתיות בחלום.


פירוש החלום, לפי פרויד, חושף את רעיונות החלום, באמצעות אותם כללי-התרגום המהווים את עבודת-החלום, אך בכיוון ההפוך: מ”לשון” החלום בחזרה ללשון המושגית של רעיונות החלום. כלומר, רעיונות החלום זהים לפירוש החלום, ומהווים את “האמת” הבלתי מסולפת של החלום. החלום כפי שהוא נחווה מתפקד אצל פרויד, אפוא, כמתווך בלבד בין רעיונות החלום לבין פירושו.
כלליה של “עבודת החלום” לאחר הסרת “רעיונות החלום”, אפוא, אינם אלא תופעות הרווחות בחלומות. מטרתו של הספר היא לעמוד על ההגיון המאפשר תופעות אלה, לנסח את ההנחות הקודמות המאפשרות אותן, היינו לחשוף את צורת החשיבה, הלוגיקה או ה”תחביר” של החלום.
לפי פרויד, ה”כלל” (שהוא כאמור תופעה), הראשון בחשיבותו והנפוץ ביותר בחלומות, הוא המיזוג (condensation), היינו דחיסה או התכה של מספר דמויות או עניינים בקטע או אובייקט אחד של החלום. אחת הדוגמאות של פרויד למיזוג היא חלום שלו, כלהלן: “ידידי ר’ הוא דודי… אני רואה את פניו כשהם נשתנו משהו. זקן צהוב העוטר אותם מזדקר בבהירות יתרה”. מהן ההנחות שמאפשרות מיזוג כזה?
בהקיץ זיהה פרויד את הדוד כ”דוד יוסף הטיפש”. הוא מצא דומי דחוק בין זקניהם של שני האישים, וכן הסתבר לו שפני הידיד הפכו בחלום דומים לאלה של הדוד, בייחוד הזקן הצהוב. לפי הפירוש שערך החולם, דומי קלוש בין הזקנים של שני האישים הוא שאיפשר את המיזוג, כלומר, המהלך הלוגי של המיזוג הוא:
הידיד ר’ הוא זקן;
הדוד הוא זקן.
לכן הידיד הוא הדוד.
הגיון כזה במסגרת חשיבה יומיומית בהקיץ הוא מחשבת-הבל. יש לנסח ראשית היטב את ההנחות של החשיבה היומיומית, שבשלהן המיזוג לא ייתכן בהקיץ. כך יתאפשר לקבוע מה החלום איננו מניח.
החשיבה היומיומית הדומיננטית בהקיץ, מתנהלת בעיקרה על פי צורת חשיבה המערבת אלמנטים משני אופני-חשיבה, או משתי מערכות של קטגוריות, שאינן עולות בקנה לוגי אחד.
הנחותיה של האחת דומות למערכת הקטגוריות שקבע אריסטו. המערכת האחרת, היא זו שתיארה אליאנור רוש (Rosch, E.), כאלטרנטיבה למערכת הקטגוריות האריסטוטלית. לפי הקטגוריות ה”אריסטוטליות” של החשיבה (אריסטו מייחס אותן גם לטבע עצמו), דבר הוא עצם, היינו מצע נושא תכונות. רוש טוענת כי המיון ה”אריסטוטלי” מנוגד לנסיון. החשיבה ביומיום, לפי רוש, אינה ממיינת לפי מינים וסוגים, אלא לפי פרוטוטיפים. בבניגוד לקטגוריות האריסטוטליות, הפרוטוטיפ כקטגוריה אינו חל במידה שווה על כל הפרטים הלוקחים בו חלק. אופן מיון זה, לפי רוש, הוא אנאלוגי לעולם כפי שהוא נחווה בניסיון.
מיזוג כמו זה שהופיע בחלום של פרויד, אינו יכול להתקיים על בסיס ההנחות של החשיבה היומיומית. השאלה היא על בסיס אילו הנחות לוגיות היקש כגון “הידיד הוא זקן, הדוד הוא זקן, לכן הידיד הוא הדוד” איננו שטות.
כאשר מבטאים את הפסוק “הידיד הוא זקן” כהכללה, מתקבלת הקביעה לפיה “הדבר הוא תכונה”. כלומר דבר במחשבה החלומית, ממויין — או מוגדר — על פי תכונה. כך, דברים הנחשבים שונים ביותר במסגרת החשיבה היומיומית בהקיץ — יכולים להשתייך לקטגוריה אחת לצורך חלום מסויים. כלומר כל דומי או קשר אחר, ולו הזניח ביותר, יכול להניב לכן מיזוג שלהם. זהו אחד המקורות של העושר והמוזרות של המיגוון החלומי. לכן, בהיותנו שרויים באופן זה של חשיבה, אנו מסוגלים “לחבר” בעודנו ישנים מיגוון מפתיע ומרהיב של מראות ועלילות, ואיננו מסוגל לכך בהקיץ. עם זאת, זיקות דומות בהקיץ מתקיימות, למשל, בחשיבה שהיא רוויית-רגשות, ביצירות אמנות ובמטאפורות ומטונימיות.
חלומו של פרויד מתמצה בתמונה של פנים שעברו שינוי. השוני הוא מעין נשוא של הפנים, שמהוות מעין נושא. המיזוג בחלום, אפוא, הוא מעין פרדיקאציה, בו חלק או אלמנט אחד של המיזוג מהווה מעין נושא והשני מעין נשוא.
התופעה הרווחת השניה היא “מלאכת ההתקה”. ההתקה היא לפי פרויד, הכלי העיקרי של הצנזורה. ההתקה מבטאת פשרה בין הצורך לעסוק בעניין חשוב לבין ההתנגדות להודות בו. כלומר ההיתק כפי שהוא נשקף לפירוש בהקיץ רומז לעיקר, הוא רמז. ההתקה מתאפשרת הודות לאותו תחביר חלומי אותו מניח המיזוג: תכונה או חלק של דבר, עשויים להחליף את אותו דבר. בעוד שבהקיץ מתקבלת מהליך כזה התקה תמוהה, המהווה רמז דק בלבד, הרי בעת החלימה, כאשר החולם חושב באמצעות “תחביר” חלומי, הרמז הוא עבה יותר, או אף אינו מהווה רמז כלל.
לחלום נחוצים, לפי פרויד “אמצעי תיאור” על מנת להביע “יחסים הגיוניים” כגון סיבתיות, דיסיונקציה וניגוד, ויחסים זמניים וחליים. החלום מתקשה, לדבריו, לתאר יחסים כאלה בשל מיגבלות החומר בו הוא עובד. האמנות הפלסטית, לדברי פרויד, נתקלת בקושי דומה. בשני המקרים, לפיו, משקם הפירוש את היחסים שנחרבו. אך אף שהחלום אינו אמנות, גם הוא אינו מסרס יחסים הגיוניים, אלא שההגיון השורר בו שונה, ומפורט בספר.
האפקטים בחלום, לפי פרויד, הולמים את “רעיונות החלום” הסמויים, ולא את התוכן הגלוי של החלום. אך לפי השערה אלטרנטיבית, החולם פשוט מבין את חלומו בעת החלימה, ולפיכך עמדותיו הרגשיות הולמות אותו.
הפרק האחרון של הספר דן בתחושה המאפיינת את החולמים בשעת החלימה, שהם שרויים בחלום. בזכות תחושה זו, ומכיוון שהחלום נחשב לאחר היקיצה כהזיה בשעת שינה, שימש החלום בתולדות הפילוסופיה כמסייע בקביעת קריטריונים למציאות. ספר זה מסיט את מרכז העניין מן ההתמקדות בשאלה כיצד נדע אם אנו מכירים מציאות, לשאלה כיצד מכירים בפועל, כלומר מהן ההנחות של הכרת המציאות, ומה ההבדל בין אלה האפייניות לזמן ערות לאלה של החלום. הדיון כולל ניתוח של התופעה של מודעות לחלום בעת החלימה, באמצעות הבחנה בין דרגות מציאות ופירוט המנגנון המאפשר אותן.

פרטים על הספר באתר מוסד ביאליק