הדיון בחלומות הפוסט-טראומטיים מעלה את השאלה אם אמנם קיימים חלומות
א-סימבוליים. חלומות מסוג זה, אם הם אכן קיימים, עומדים בסתירה לגרסה
הפסיכואנליטית שלפיה חלומות הם מטבעם בעלי משמעות סמלית. אולי משום
כך לא זכתה מחשבה זאת למקום נכבד בספרות המקצועית. פרויד הצביע על
קיומם של חלומות א-סימבוליים בקשר לאפזיה )Aphasia(, דהיינו אבדן כושר
הדיבור. מדובר באפזיה משנית, כאשר הקשר בין יצוג האובייקט לבין המילה
מופרע. הא-סימבוליקה גורמת במקרה זה להפרעה בתקשורת האנושית.
פרויד ציין עוד שני מצבים שבהם מופיעים חלומות א-סימבוליים. הראשון
מתייחס לתקופה הקדם-לשונית של הילד בטרם פיתח את יכולת ההסמלה.
השני – ל’חלומות של נוחות’. אלה הם חלומות שהופעתם נועדה אך ורק לצורך
שמירת השינה ללא משמעות סמלית כלשהי. פרויד הדגים זאת בחלומו של אדם
שאכל בערב דגים מלוחים והצמא החל להציק לו בחלום. על מנת להמשיך
בשנתו באין מפריע, הוא חולם שהוא שותה לרוויה מתוך כד מלא מים קרים.
אשליית הרוויה מאפשרת לו לשמור על השינה.
הקטגוריה של חלומות הנוחות היא שרירותית במקצת. היכן עובר קו הגבול בין חלומות הנוחות לבין החלומות
הסמליים? הרי באותה מידה אפשר לטעון שפרויד התעלם מן האפשירות שכד
המים בחלום מסמל משהו. חלומות רבים נראים לכאורה חסרי חשיבות, ואף על
פי כן מצא בהם פרויד את הגורם המסמל. חלומות הנוחות אינם נוחים מבחינת
התאוריה המוניסטית, אך פרויד כנראה לא הבחין בכך.
הקטגוריה השלישית של חלומות א-סימבוליים קשורה לחלומות הזוועה שבהם
לא נעשה עיבוד כלשהו של המציאות. מכאן שעלינו לשאול אם האגו אכן ממלא
תפקיד כלשהו בחלומות אלה. התיאור של פרויד מרמז על היותם א-סימבוליים.
הוא אמנם אינו אומר זאת במפורש, אולי כדי שלא להבליט יתר על המידה את
הקונפליקט שהם יוצרים עבור תאוריית החלום. הוא גם אינו מגדיר בבירור את
ההבדל בין החזרה הכפייתית של החלום הפוסט-טראומטי לעומת חזרתיות – לא
כפייתית לכאורה – בנירוזות אחרות או במצבי העברה.
לורנס קובי מציין כי גם בשינה וגם בערות קיים זרם חשיבה טרום-מודע,
נעדר דימויים וא-סימבולי. המושג ‘חזרה כפייתית’ הוא מושג מעורפל ועשוי
לכלול תופעות שונות ומגוונות. החלום הפוסט-טראומטי הוא ניסיון לשלוט
במצב, והדרך שבה הוא פועל אינה שונה מהותית מזו הנקוטה בכל נירוזה אחרת.
הווה אומר, אין הבדל מהותי בין נירוזה פוסט-טראומטית לנירוזות אחרות.

אדוארד ביברינג ולאון סול טוענים כי בחלום הפוסט-טראומטי קיימת סמליות.
גם אם למראית עין נדמה שמדובר בחלומות משוכפלים הרי במציאות לעולם
אין הם חוזרים על עצמם ואינם מתארים בדיוק את אותו המצב,16 הווה אומר:
ההבדל הקטן בתוכנם של החלומות העוקבים נותן בידינו את המפתח לסימליותם.
משמעות הדבר היא שתפקוד התהליכים הראשוניים של החלימה לא נפגע, ולכן
אין הבדל עקרוני מבחינה פסיכואנליטית בין הנירוזה הפוסט-טראומטית לבין
נירוזות אחרות. מאידך גיסא, ביברינג מבדיל בין חלומות חוזרים בעלי אופי של
רפוי עצמי, אשר בהם נעשה עיבוד של חומר נפשי, לבין חלומות חוזרים בעלי
אופי מקובע, המאופיינים בחוסר עיבוד ובאוטומטיזם. בעניין זה ביברינג אינו
מקבל את דעתו של סול. הוא סבור שהחלום הפוסט-טראומטי הוא שכפול של
האירוע הטראומטי. פרנץ אלכסנדר מרחיק לכת אף יותר. הוא סבור שהמצב
המתואר בחלום גרוע מן המציאות.

אף על פי שביברינג טוען שהחלום הפוסט-טראומטי הוא א-סימבולי, הוא לא
מפתח רעיון זה בקשר לתאוריית החלום. דבר כזה עלול היה לשבור טבו. חזרה
כפייתית בד בבד עם מצב א-סימבולי היא ביטוי לקיבעון, שמשמעותו נסיגה מן
החיים, מהתפתחות, מקשר אנושי. כאשר המערך הנפשי אינו מסוגל לעבד חוויות
ולחפש דרכים חדשות, מתרחשת נסיגה למצב הקטבולי, מצב של התפרקות.
אם יצר המוות קיים ואם לאו, המצב הקטבולי מעניק לדמוניות שפרויד התייחס
אליה משמעות ספציפית. בוויכוח בין אלכסנדר לביברינג האמת מצויה כנראה
אצל שניהם. בחלק מן המקרים החלימה היא סטטית, חסרת דינמיקה נפשית,
ביטוי למצב הסטטי של הנירוזה הפוסט-טראומטית. לפיכך חלומות הזוועה אינם
תורמים תרומה בונה לאגו.
לעתים מגלה החלום הפוסט-טראומטי התפתחות ושינוי במרוצת הזמן.
משמעות הדבר היא שהתהליכים הראשוניים – המנגנונים של הלא מודע
בחלום – מתארגנים מחדש וכושר ההסמלה חוזר. ארנסט הרטמן מצא שחלומות
זוועה של מטופלים שמצבם השתפר עם הזמן עברו שינוי משחזור ישיר של
אירוע לדרך ביטוי סמלית המשנה ומעבדת את האירוע הטראומטי.
פירוש הדבר שקיים קשר ישיר בין הטבה קלינית לבין חזרה של כושר ההסמלה בחלום
וחלימה יותר דינמית.
עובדה פרדוקסלית היא שהחלומות השקופים והעירומים, המייצגים כביכול
את הבעיה הנפשית כמות שהיא, אינם מסוגלים לשפר את המצב הנפשי, שעה
שחלומות מבולבלים או מסתירים עשויים להוביל לפתרון, אך דווקא הפרדוקס
הזה הוא אבן הפינה של התורה הפסיכואנליטית.

לפרק המלא:

לפרשת הולדתו הדדוקטיבית של יצר המוותח

על אודות:

ד”ר יהויקים שטיין הוא פסיכואנליטיקן ופסיכיאטר, מורה ומדריך במכון הישראלי לפסיכואנליזה ועמית מחקר במכון פרויד, האוניברסיטה העברית

בירושלים

מתוך פרק 6 בספר: הלא מודע במדע ובפסיכואנליזה

הוצאת ספרים מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים

לפרשת הולדתו הדדוקטיבית של יצר המוות

להורדת המאמר המלא