פרק מתוך מתוך המאמר :

בשם האב, הבן והרוח הרעה: על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה
מועלה באתר תורת החלומות בהסכמתו האדיבה של המחבר
ניתן להוריד את המאמר השלם באתר של פרופ’ אבשלום אליצור

אמצע הלילה בעיר וינה בקיץ 1915, הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. אנו נמצאים בתוך דירה רחבת-ידיים ברחוב ברג 19. בעודנו משוטטים חרש בדירה, שהיא בעצם שתי דירות בקומה השנייה שחוברו יחד, אנו עוברים על פני ספרים רבים בארונות שבחדרים השונים, מבחינים בספה המפורסמת בחדר הטיפולים ומשתאים למראה אוסף עתיקות המפאר כמעט כל חדר. חוסר הטעם של בעל האוסף מנקר עיניים: פסלים וחפצים מצריים, יווניים, רומאיים וסיניים פזורים בערבוביה על המדפים והשולחנות, ללא כל סדר הגיוני, משקפים רק תאוות-בולמוס של אספן פרטי. אבל פנינו מועדות אל אחד מחדרי השינה בבית הזה, שם ישנים גבר ואישה. אפילו באפלולית איננו מתקשים לזהות את האיש אפור-הזקן. לבד מאיינשטיין, זהו אולי קלסתר הפנים המפורסם ביותר בתולדות המחשבה המערבית. בהדרגה מתרגלות עינינו לחשכה. כעבור שעה קלה מבחינים אנו בעוד דבר: עפעפיו של האיש הישן רוטטים. כן, ניתן להבחין מבעדם כי האישונים מתרוצצים לכל הכיוונים. שנים לא-רבות קודם לכן גילה רופא פנימי נודע ומייסד הפסיכיאטרייה הגרמנית, וילהלם גרייזינגר, את משמעותן של תנועות העיניים הללו: הן מעידות על כך שהאדם הישן חולם. אחר כך נשכחה התגלית הזאת עד שבמאה העשרים חזרו קלייטמן ואסרינסקי ופרסמו אותה ברעש גדול בשם REM.

והנה – הס! – נפקחות העיניים. תחת הנשימה הקצובה מקודם נשמעת עתה התנשמות כבדה. האיש מתרומם מעט מעל משכבו, להציץ בשעון שליד המיטה. זיגמונד פרויד, מי שעשה את החלומות אבן-פינה בתורת-הנפש שלו, התעורר עתה מחלום לא-נעים. הוא שב ומניח את ראשו על הכר, עיניו נותרות פקוחות. בדמיונו חוזר הוא על מראות החלום, לקבע אותו בזיכרון כדי שיוכל להרהר בו למחרת. וכך, כשמבטו המוטרד נודד באפלת הלילה, אנו עוזבים אותו.

כמה שנים מאוחר יותר, ב-1919, הוסיף פרויד את חלומו ואת הפירוש שנתן לו בהערת-שוליים ארוכה במהדורה החמישית של פירוש החלום. וכשיצאה המהדורה השמינית והאחרונה, ב-1930, העלה את החלום ופשרו אל גוף הטקסט:

התחלה לא ברורה. אני אומר לאשתי, שיש לי חדשות בשבילה, משהו שישמח אותה מאוד, ומתחיל לספר לה שצוות הקצינים של בננו שלח סכום כסף (5000 כתר?)… משהו של אות הכרה… חלוקה… תוך כדי הדברים הלכתי אתה לחדר קטן, כעין מזווה, כדי לחפש שם דבר-מה. פתאום אני רואה את בני מופיע, הוא לא במדים, אלא בלבוש ספורט הדוק (כמו כלב-ים?), לראשו כיפה קטנה. הוא מטפס על סל הניצב בצד ארון, כאילו כדי להניח דבר-מה על הארון הזה. אני קורא אליו; אין תשובה. נדמה לי, שפניו או מצחו חבושים, הוא מתקין דבר-מה בפיו, תוחב דבר-מה פנימה. לשערו יש גם ברק אפור. אני חושב: האם הוא כל כך יגע? היש לו שיניים תותבות? לפני שאני יכול לשוב ולקרוא לו, אני מתעורר ללא תחושת חרדה, אך בדפיקות לב. שעון הלילה שלי מורה על השעה ½2.[1]

שיטתו של פרויד לפענח חלומות ידועה: כנגד כל יסוד בחלום הוא ירשום את הדבר הראשון שיעלה בדעתו, ומתוך שורת האסוציאציות החופשיות הללו יתגלה התוכן הלא-מודע שביסוד החלום. אבל לפני שנפנה אל הפשר, רוצה אני להעיר שתי הערות כלליות לגבי העובדה שהחלום הזה הסתיים, בניגוד למהלך הנורמאלי, ביקיצה באמצע הלילה:

א) לאותו פסיכיאטר שגילה את הקשר בין החלימה ותנועות העיניים, גרייזינגר, אנו חייבים גם הסתכלות פסיכולוגית מעמיקה: החלום, אמר גרייזינגר, דומה לפסיכוזה בכך שבשני המקרים רואים לפעמים מילוי משאלה. המשוגעת האומללה המחבקת תינוק דמיוני מפצה בכך על עריריותה, והאדם שהלך לישון רעב חולם שאכל. פרויד הכיר בחובו לגרייזינגר בפירוש החלום,[2] שם ציטטו כמי שקדם לו בטענה שהחלום מבטא מילוי משאלה. בספרו האחרון עקרונות הפסיכואנליזה[3] הכליל את האנלוגיה וטען שהחלום הוא פסיכוזה לכל דבר בשל עיוות המציאות המופיע בו. ברצוני עתה להרחיב את האנאלוגיה הזאת בעוד היבט. שימו לב לרגע בו התעורר פרויד מחלומו. היו לו, כפי שהוא מציין, דפיקות-לב, אבל הוא עצמו לא חש שום פחד, וגם בחלום עצמו אין שום דבר מפחיד. המצב הזה אינו שונה מאותו פיצול בין החשיבה והרגש המוכר לנו מהסכיזופרניה. סכיזופרן יכול לומר בקול אדיש “אבא ואימא שלי מתו הבוקר. אני חושב שאני הרגתי אותם. אולי כדאי שתצלצל למשטרה?” המילים הן איומות, אבל אין בהן שום ריגוש. ולעומת זאת, אותו חולה מסוגל לצרוח מאימה למראה מחזיק-מפתחות תמים או שעון. גם בחלומותינו יכולים אנו, למשל, לחתוך אדם לגזרים, וכשנתעורר נשתומם על האדישות שבה חלמנו על הדבר. גם החלום של פרויד מבטא פיצול כזה בין החשיבה והרגש: פרויד אינו חש חרדה מודעת, אבל גופו מעיר אותו באזעקה. זו תופעה מסקרנת, ואם יש ממש בפסיכואנליזה, היא צריכה להסביר אותה.

ב) מניסיוני התרשמתי כי חלום המסתיים באופן לא טבעי ביקיצה הוא, אם להשתמש באחד הדימויים הציוריים של פרויד, “אבן רוזטה” פסיכולוגית. הבה ניזכר באותה אבן מפורסמת, עליה נחקקה כתובת עתיקה ביוונית, במצרית דמוטית ובכתב הירוגליפים. האגיפטולוג הצרפתי שמפוליון, שידע מלכתחילה רק יוונית, הצליח לזהות את המילה הדמוטית שהקבילה לשמו של המלך תלמי ביוונית, ועל יסוד האותיות שהופיעו בזוג מילים זה פענח ביגיעה רבה את הטקסט כולו. כך גם החלום שלפנינו: הוא פותח בדימויים לא מובנים בשפת החלום ומסיים בתגובה מוחשית בעולם העירות. אם בכלל יש לחלומות משמעות נסתרת, הרי שסוף החלום צריך להעיד על תחילתו. במילים אחרות: התגובה הגלויה בעת ההתעוררות רומזת על מה שמסתתר בדברים שקרו בחלום. לפיכך יש חשיבות רבה לחלומות שהסתיימו ביקיצה: הם תמיד בעלי משמעות מעמיקה במיוחד, גם אם לא נעימה לחולם.

זה, אם כן, האתגר שפרויד מציב לעצמו: לגשר על הפער הזה בין החלום לחולם, בין תוכן החלום התמים לכאורה לבין התגובה הנסערת בסופו, הנראית בלתי-שייכת. עכשיו אנחנו גם מודעים לגודל המטרה שהציב פרויד לשאפתנותו: אם החלום כמוהו כפסיכוזה, אזי מי שיבין את שפת החלום יוכל להבין גם את שפת הפסיכוזה. לאו מילתא זוטרתא. מה, אם כן, בפי בעל החלומות הלזה?

הוא פותח במעין רטינה: “גם הפעם אי-אפשר לתת דיווח של אנליזה מלאה. אני מגביל עצמי להדגשת נקודות מכריעות אחדות.” הסתייגותו, אותה כבר הביע בעמודים קודמים בפירוש החלום, מתארת קונפליקט לא פשוט אליו נקלע בעת כתיבת פירוש החלום: הוא תבע ממטופליו גילוי-לב טוטאלי באסוציאציות החופשיות שלהם, תחת החיסיון האתי של חדר הטיפולים. אבל כשניתח בספרו חלומות של עצמו, צריך היה לתת דוגמא אישית כזאת בפומבי, על כל ההשלכות הלא-נעימות הנובעות מכך. ההסתייגות לעיל משמעה, אם כן, הוא זה: כבר חשפתי בספר זה די והותר פרטים אישיים על חיי שאתם, קוראים חטטנים, ניצלתם כדי לכתוב עליי דברים מרגיזים. הוא מסכים אם כן לגלות בפנינו רק את הפרטים שאינם אינטימיים מדי:

כמה ציפיות מציקות של היום הקודם סיפקו את העילה לחלום; זה יותר משבוע שוב לא הגיעו ידיעות מן הבן הנלחם בחזית. קל לראות, כי האמונה שהוא נפצע או נפל בקרב מתבטאת בתוכן-החלום. בהתחלת החלום ניתן להבחין במאמץ הנמרץ להחליף את המחשבות המענות בהיפוכן. יש עמי חדשות משמחות ביותר לדווח – משהו על משלוח כסף, אות הכרה, חלוקה (מקורו של סכום הכסף באירוע משמח מן הפרקטיקה הרפואית, כלומר אני מבקש להסיח את הדעת מן הנושא בכלל.) אך מאמץ זה נכשל. אמו של הנער חוששת מפני דבר נורא וממאנת להקשיב לי. התחפושות גם הן קלושות ודקיקות מדי. בכל מקום מבצבץ דרכן הקשר אל הטעון דיכוי. אם הבן נפל, ישלחו חבריו את חפציו האישיים חזרה; יהיה עליי לחלק את מה שישאיר אחריו לאחיו ולאחיותיו ולאחרים; לא אחת מוענקים אותות הכרה לקצין אחרי שמת “מות גיבורים.” החלום יוצא אפוא לבטא במישרין את מה שביקש תחילה להכחיש, אף כי נטייתו למילוי המשאלה ניכרת עדיין בעיוותים. (את שינוי המקום בחלום יש להבין מן הסתם – בעקבות זילברר (1912) – כסמליות סף (השווה ע’ … לעיל).) אך הבן אינו מופיע כמי ש”נופל,” אלא כמי ש”מטפס.” ואומנם הוא היה גם מטפס הרים נועז. הוא איננו במדים אלא בתלבושת ספורט, כלומר, במקום התאונה שאני חושש ממנה בהווה, באה אחת קודמת, שאירעה לו בשעת ספורט, כאשר נפל בעת סיור סקי ושבר את עצם הירך. אך האופן בו הוא לבוש, כך שהוא דומה לכלב-ים, מזכיר מיד מישהו צעיר יותר – את נכדנו הקטן, המצחיק; השיער האפור מזכיר את חתננו, אבי הנכד, שנפגע קשה במלחמה. מה פירושו של דבר? אך מספיק עם כל זה. המקום שהוא מזווה, הארון שממנו הוא רוצה לקחת דבר-מה (בחלום – להניח עליו דבר-מה), אלה הם רמזים שאין לטעות בהם לתאונה שהבאתי אני על עצמי, כאשר הייתי מעל גיל שנתיים אך עוד לא בן שלוש. טיפסתי על שרפרף במזווה, כדי לקחת לי מטעמים, שהיו על ארון או שולחן. השרפרף התהפך וקצהו פגע בי מתחת ללסת התחתונה. הוא עלול היה גם לשבור לי את כל השיניים. אתרעה מתלווה להבזק זיכרון זה: “מגיע לך,” והדבר הוא כמעין ריגוש עוין המופנה נגד הלוחם האמיץ. העמקה נוספת של האנליזה מאפשרת לי לבסוף למצוא את הריגוש החבוי, שעשוי היה לבוא על סיפוקו על ידי התאונה של הבן, שממנה אני מתיירא. זו הקנאה בנעורים, שהאדם המזדקן מאמין שחנק אותה לחלוטין; ואין כל ספק שדווקא עוצמתה של ההתרגשות הכואבת – לו היה אסון כזה מתרחש באמת – תרה ומצאה מילוי-משאלה מודחק כזה לשם שיכוך הכאב.[4]

המילים “העמקה נוספת” ו”לבסוף” מלמדות שפרויד הסתובב עם החלום זמן רב לפני שהגיע אל הפתרון הזה. גם הקריאה הפתאומית “אך מספיק עם כל זה” מבטאת את עוצמת ההתנגדות בה צריך היה להיאבק במהלך האנליזה. המחשה לדבר באה לי בכל סמסטר שבו לימדתי חלום זה. כמעט תמיד, אלה משומעיי שהיו להם בנים בצבא הגיבו עליו במילים חריפות ביותר. איזה מוח מעוות! ואיך העז האיש הזה לייחס את משאלותיו החולניות לאחרים, לטעון שכל האבות רוצים במות בניהם?

ככל שניתן להבין ללבם, הזעם הזה אינו עומד בביקורת לעין מי שמוכן להסתכל במבט מפוקח על התרבות בה הוא חי. מהרי האנדים עד סין, מחורבות קרתגו עד חפירות גזר כאן בישראל – היש תרבות אנושית שהייתה חפה מהנבלה הזאת של רצח ילדים ותינוקות בשם אלוהות זו או אחרת? וכשהתורה חסה על יצחק בסיפור העקדה, האין היא מספרת על מאבק אדירים בנוהג שרווחה אז בכל עמי האזור להקרבת ילדיהם?

ומפליא הדבר: חלום זה של פרויד, המציב אתגר לתיאוריה בדבר מרכזיותו של תסביך אדיפוס, לא זכה לכל תשומת-לב מצד ההיסטוריונים של הפסיכואנליזה, אפילו לא אלה שחקרו את האנליזה העצמית של פרויד.[5] [6] [7] יתרה מזאת: גם כאשר התגלו ברבות השנים מסמכים חדשים הנוגעים לחלום זה, לא הבחין אף אחד, ככל הנראה, בשייכותם אליו. כך, ממכתבי פרויד-פֶרֶנצי, שיצאו לאור לא מכבר, מתברר כי למחרת אותו יום, ב-10 ביולי, והוא עדיין תחת רושם החוויה, כתב פרויד מכתב לתלמידו ההונגרי ובו סיפר:

בלילה שבין ה-8 ל-9 בחודש זה היה לי חלום נבואי, שתוכנו היה ברור ביותר – מותם של הבנים, וקודם מרטין. יכולתי להסביר לעצמי היטב את המנגנון והגורם לחלום. הוא מהווה התגרות חצופה בכוחות הפולחן הדתי, לאחר שקראתי ספר, שדווקא ממני דרש אדיקות דתית. החלום גם היה ללא כל אבל. אני מקווה, לפי שעה, להיות צודק לעומת כל הרוחות הרעות. הידיעות האחרונות ממרטין (שקיבלתי היום) הן רק מן ה-1.7.. יום אחרי החלום קראתי, שהבחור הטוב שבזמנו הציל את מרטין מקפיאה בשִינברג [“הר השלג” באלפים האוסטריים] תוך הקרבת כמה מאצבעות רגליו, אף הוא נהרג עכשיו.[8]

אפילו עורכי התכתובת, שהקפידו למלא את האזכורים הרלוואנטיים לכל מכתב, לא הבחינו שהמדובר כאן באותו חלום ידוע מפירוש החלום. מרטין הוא הגדול בבני פרויד, והוא זה ששבר את עצם הירך שנים אחדות קודם לכן בעת טיול סקי בהרים. מהמכתבים הבאים לפֶרֶנצי מתברר כי כעבור כמה ימים נודע לפרויד שבאותו יום בו חלם את החלום אכן נפצע מרטין קל, ולכן נטה תחילה להאמין שהיה יסוד טלפאתי בחלום. אולם ב-1922, במאמרו “החלום והטלפאתיה,”[9] הזכיר חלום זה דווקא כדוגמא לניבוי לא מוצלח, שכן הבן חזר “ללא פגע” (בגרסה ההיא יש תוספת קטנה: הבן עמד על מזח, בין יבשה לים). כמו כן, יש הבדל בין הפירוש הפילוסופי שהעלה במכתב לפֶרֶנצי לבין הפירוש החודרני והקשה יותר לעיכול המופיע בפירוש החלום. ואמנם שמענו את פרויד מודה כי זמן רב חלף עד שהגיע אל האחרון. הוא חזר והרהר, אם כן, בחלום המטריד, ומדרך הטבע מוכן היה לחשוף בפירוש החלום רק חלק ממה שמצא.

והנה, ב-1988 יצאה לאור ביוגרפיה גדולה על פרויד מאת פיטר גיי, שהתבססה על מסמכים שלא הותרו עד אז לפרסום. בין השאר מצא גיי במוזיאון פרויד בלונדון עותק מודפס בן חמישה עמודים (כתב-היד עצמו איננו) שכותרתו “חלום מה-8/9 ליולי חמישי ושישי רבע לשתיים לפנות בוקר, עם היקיצה.”[10] המדובר, לדברי גיי, בסדרת חלומות שבאחד מהם “מרתה ניגשת אליי, אני אמור לכתוב למענה דבר-מה – לכתוב אותו במחברת, אני מוציא את עפרוני… הכול מיטשטש מאוד.”[11] שוב, גם גיי (המזכיר אפילו את המכתב שנכתב למחרת לפֶרֶנצי) אינו מבחין כי בדפים אלה מופיע החלום לעיל מפירוש החלום. קיימת סתירה קלה באשר למועד היקיצה – רבע לשתיים במסמך האישי ושתיים ושלושים בפירוש החלום – וייתכן שהיו שתי יקיצות. לא מן הנמנע שהקטע בו ניגשת מרתה אל פרויד הוא אותה “פתיחה לא-ברורה” מהחלום שקראנו, ואולי “פתיחה לא-ברורה” נועד פשוט להסוות את חלקה של אשתו בנושא. אך גם אם מדובר בחלומות שונים מאותה שעת לילה, ניתן לראותם כחלום אחד, כפי שכותרת המסמך מציינת.

נראה שכבר ג’ונס, הביוגרף הרשמי של פרויד, שהיה הראשון לקבל גישה לכל המסמכים שבעיזבונו, ראה דפים אלה. גם בגרסה שלו[12] מדובר בכמה חלומות של פרויד מ-1915 שנושאם מות בניו, ושאחד מהם, ברור במיוחד, מנבא את פציעתו של מרטין. כן מציין ג’ונס שפרויד פירש חלומות אלה כנובעים מקנאה בצעירים. אבל ההפניה היחידה אצל ג’ונס היא למכתב מאוחר יותר של פרויד לפֶרֶנצי, והיא עוסקת רק בשאלת ההיבט הטלפאתי של החלום. שוב, אפילו ג’ונס אינו מעיר שהמדובר בחלום הידוע מפירוש החלום. מכל מקום, ברור שגם אילו ראה ג’ונס הנאמן את צרור הדפים האישי, לא היה מגלה דבר מתוכנו.

[1]. פרויד, ז. (בדפוס) פירוש החלום. תל-אביב: עם עובד (טרם נקבעו מספרי עמודים).

[2]. פרויד, שם.

[3]. Freud, S. (1938) An Outline of Psychoanalysis. In: The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth Press. Vol. 23: 139-208.

[4]. פרויד, פירוש החלום, שם.

[5]. Anzieu, D. (1986) Freud`s Self-Analysis. Madison, CT: International Universities Press.

[6]. Grinstein, A. (1980) On Sigmund Freud’s Dreams. Madison, CT: International Universities Press.

[7]. Kanzer, M., and Glenn, J. (Eds.) (1979) Freud and his Self-Analysis. New York: Jason Aron.

[8]. Eva Brabant, Ernst Falzeder, Patricia Giampieri-Deutsch (Herausgeg.) (1993) Briefwechsel / Sigmund Freud, Sandor Ferenczi. Wien : Böhlau Verlag, pp. 126-127.

[9]. Freud, S. (1922) Dreams and telepathy. Standard Edition, Vol. 18: 196-220.

[10]. גיי, פ. (1993) פרויד: פרשת חיים לזמננו. תל-אביב: דביר, ע’ 568.

[11]. גיי, שם, ע’ 140.

[12] Jones, E. (1955) The Life and Work of Sigmund Freud. Vol. 2. London: Hogarth Press.