כל הזכויות שמורות למחברת. המאמר נשלח למערכת באדיבותה.
חלומות במקרא ומוטיב הבחירה
מאת – רות נצר ©

מבט פסיכולוגי על הבחירה

א. חלומות במקרא ומוטיב הבחירה.

“כי אתה בחרתנו מכל העמים,
…אלוהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.
שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרֵג מול כסא כבודך”.
(אלתרמן, 1942)

“אחת דִבֵּר אלוהים שתים זו שמעתי” (תהלים. ס”ב. יב)

“אי-מי קרא לי שמע / אי-מי קרא בשמי. /מה? מי? // עֵלי אמר: שוב שכב / עֵלי אמר: לשווא. / עֵלי אמר: אין חזון, כי כהתה עיני. // אך שוב קורא לי: שמע. / אך שוב קורא בשמי. / איכה אען: הנני!? // …וכבר רובץ היקום בי, פצוע כשקיעה / בין פגרי עננַי. / ידעתי הנה יבוא יהוה…// אך הנה שואג יקום. / הנו כואב ורן / ובמזרח האדום אצבע לי קוראה // דַבֵּר יהוה כי שומע עבדך” ( שלונסקי. התגלות)

בנסיון להביט במבט פסיכולוגי על חלומות המקרא מתעוררות שאלות ודילמות אחדות:
– לָמָה החלומות האלה מובאים? לְמָה נועדו? את מי הם משרתים? – ושל מי החלומות האלה לעזאזל? מי חלם אותם?
– מיהו כותב המקרא? האם אדם אחד כתב את המקרא ואלו חלומותיו? או שמא אלו חלומות של כותבים אחדים?
– האם החלומות במקרא נכתבו על ידי הלא-מודע של כותב המקרא או אולי על ידי חשיבתו המודעת של הכותב?

אמנם נאמר במקורותינו ש’חלומות שווא ידברו’. אבל בחלומות המקרא, שרבים מהם חלומות ספר בראשית, יש התייחסות אל החלומות כאמת מוחלטת אלוהית שמנבאת את העתיד לבוא:
חלום הסולם של יעקב – מבטיח-מנבא לו שבעתיד אלוהים ישמור עליו ויבחר בו כמנהיג העם, כפי שאכן היה.
חלומות יוסף – מנבאים שאחיו ישתחוו לפניו,
חלומות שרי פרעה מנבאים את גורלם – מי יחיה ומי ימות.
חלומות פרעה – מנבאים את הבצורת העתידה.
חלומות נבוכדנצאר מנבאים את מפלתו.
החלום בספור גדעון מנבא את נצחון גדעון.

בל נשכח שהחלום בטקסט ספרותי הוא גם המצאה ספרותית שנועדה לקדם את העלילה. והחלום בספור הוא גם תחבולה של יצירת מתח בספור. הוא חידה מוצפנת שמכניסה דרמה. החלום הוא גם דרך של המחבר, ובמקרה שלנו, של המחבר המקראי, ליצור את המגע עם המסתורין ועם תחושת התעלומה. כך נוצר מתח לקראת הפתרון של החידה – שהיא עלילת הספור. תחושות אלו מבוטאות היטב בדברי נבוכדנצאר שמקיץ מחלומו ואומר: “ותִפָּעֵם רוחי לדעת את החלום”. יש כאן התפעמות רגשית ודחף לידיעה כאחת.
מנקודת מבט של חלום בספור, החלום הוא דרך להראות לקורא את פנימיות הנפש הפועלת; להראות את קיומו של תהליך נפשי נסתר לא-מודע שמניע את הארועים ואת הדמות, תהליך לא מודע שיוצר את עלילת נפש החולם ואת עלילת הספור כאחת. גם אם אנחנו לא מבינים את פשר החלום בספור, ובדרך כלל אנחנו לא מבינים, התחושה של איזו שהיא שכבה תת-קרקעית שמלווה אותנו, ומוסיפה ממד עומק לספור.
מנקודת מבט פסיכולוגית החלום הוא השפה של הלא-מודע, ואנחנו רואים את החלום לא כמנבא של העתיד שכבר נקבע מראש, אלא כמשקף אמת פנימית עכשווית של החולם – את הפחדים והמשאלות שנובעים מהעבר ואת ההכוונה של התפתחות הנפש לקראת הבשלת מגמות אפשריות פוטנציאליות בתוכה.

אפשר לומר שמנקודת המבט של המקרא החלומות הם סימני דרך שאלוהים שולח כדי להנחות את האדם בדרכו ואינם מהלך ספרותי. ואם אלוהים שולח

את החלומות במקרא, האם אפשר לומר שאלוהים שיוצר את חלומות המקרא הוא מה שקרוי היום הלא-מודע? האם בתשתית הנפש של היחידים פועל לא-מודע קולקטיבי תרבותי-חברתי-לאומי שיש לו מגמה משותפת של הכוונת העם על ידי חלומות?

אבל את הטקסט המקראי אפשר לראות גם בכוון אחר, לא כביטוי לתהליכים לא מודעים אלא כביטוי לחשיבה מודעת מכוונת, כביטוי לספור מגמתי של השכבה השלטת בעם שמתכוונת להביא לנו את האמת המוחלטת של האלוהות השולטת דרך חלומות. הלא בימים ההם האמינו שחלומות הם דבר האלים ולכן המנהיגות יכלה לשכנע את העם בהנהגה האלוהית של העם על ידי הבאת חלום. כי חלום יכול להיות הדרך המשכנעת ביותר של האמת האלוהית כשהיא מתגלה לאדם מנפשו שלו. מנקודת מבט זו יש במקרא מגמה חינוכית תכליתית-מודעת, לפיה החלומות מראים איך אלוהים מכוון את עלילת חיי העם. מגמה זו נועדה להביא הוכחה נחרצת על שלטון האל היהודי בעולם.

החלומות כסימני דרך להנחות את האדם בדרכו – זו הגדרה שנכונה גם לתפיסתנו כיום את החלומות. בספרות החלום אינו מפוענח. הוא נשאר כתעלומה לקורא שמוזמן להיות הבלש-המפענח. אבל במקרא החלום חייב להתפענח. כפי שנאמר במקורות היהודיים – “חלום שלא פורש כאגרת שלא נקראה”. יוסף נקרא צפנת פענח כיוון שהתמחה בפענוח חלומות. גם בעניין זה תפיסתנו הפסיכולוגית דומה, שהרי הפסיכולוגיה המודרנית מכירה בחשיבות פענוח החלום שנועד להביא לחולם מודעות חדשה.

האם נכון לפרש בכלים פסיכולוגיים את החלום שמובא בטקסט ספרותי? עגנון התנגד במפורש לפשר הסמלים בחלומות בספוריו. לפעמים הספורים שלו עצמם הם דמויי חלום, וכמובן, כדרך הספרות במיטבה, הוא מותיר את הספורים והחלומות בספוריו בלתי מפוענחים.
והנה עגנון כותב בספור ‘פנים אחרות’ בנוסח הראשון של הספור, ש”מיכאל הכיר לה טובה [לטוני] שלא פֵּרשה את חלומו על פי פרויד וסיעתו. יפה היה לו חלומו כמות שהוא, כשלג קודם שנתמסמס” . במקום אחר אומר עגנון בהערה אירונית על פרויד ויונג שהם “מאותם שביקשו לקעקע את חיינו” (‘לפנים מן החומה’, עמ’ 16). אפשר כי נתכוון בכך לחיפושם של פרויד ויונג אחר פשר הסמלים.
על הפרשנות אומר עגנון: “ואין המעשה מתחלף בפרושים ואינו משתנה בבאור הטעמים, שאינם אלא סברות, שנוהגים להשיב כדי להתחכם בדיבורים בעולם על המקרים שאין להם פתרון ועל המעשים שאין להם מנחם”. (‘עידו ועינם’, עמ’ שצה). ועל פשר סמלי החלומות הוא אומר: “ולא אוכל שאת את הסמלים שפוערים את פיהם לקבל חוקים לבלי חוק”… “ואולם עתה, בצרת נפשי התחפשתי והלכתי אל הסמלים” (‘לפנים מן החומה’ עמ’ 49). כאן עגנון הופך את הקערה על פיה. לא רק שהוא משתמש במכוון בסמלים, אלא שהוא מפרש לנו את פשר הסמל. עגנון מסביר לנו שלאה שעליה הוא מספר באותו ספור, היא הנשמה.
וכך עגנון מביא את הסתירה הפנימית בין צורך לפרש לבין רצון להשאיר את החלום כמות שהוא, בלא פרשנות, כשלג קודם שנתמסמס ונהיה עכרורי על ידי פשר החלום. זו גם הסתירה הפנימית שלנו, בבואנו לכל טקסט ספרותי, ומה גם של המקרא.

עד כאן הבאתי את הדילמות והקושי במבט פסיכולוגי על חלומות המקרא. עולות כאן שאלות מורכבות שקשה להשיב עליהן, מה גם שהאנתרופולגיה לימדה אותנו שאי אפשר לבוא בכלים התרבותיים שלנו אל תרבות עתיקה, אשר כלי הפענוח שלה הם אחרים משלנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר – נראה בכל זאת, מה הידע הפסיכולוגי העכשווי יכול לתרום לנו.
מנקודת מבט של הפסיכולוגיה היונגיאנית, מקור כל חלום הוא בלא-מודע האישי ובנוסף לכך בלא-מודע הקולקטיבי שמצויים בתשתית נפש כל אדם. בנוסף לכך קיימת שכבה נוספת בנפש, שהיא הלא-מודע הקולקטיבי התרבותי, שהוא שכבת ביניים בין הלא מודע הקולקטיבי הכלל אנושי לבין הלא מודע האישי. הלא מודע הקולקטיבי, הכלל אנושי, מבטא עצמו ומשקף עצמו מבעד האיכויות היחודיות התרבותיות בכל עם, במערכת סמלים שמהווה את הלא-מודע התרבותי של אותו עם, ומעניקה לו את צביונו הייחודי. לדוגמה – הסמל הארכיטיפי (סמל מהלא-מודע הקולקטיבי) של הקורבן מופיע ביהדות כעקדה ובנצרות בצליבה. המשיח מופיע ביהדות כמשיח שעדיין לא בא ובנצרות כמשיח שכבר בא. כלומר, הארכיטיפים של הקורבן ושל המשיח, שהם ארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי, שהרי הם קיימים בכל התרבויות, קיימים בביטוי ספציפי יחודי שונה בכל תרבות.

נתבונן עכשיו בחלומות במקרא מנקודת מבט של הלא מודע הקולקטיבי התרבותי. מנקודת מבט זו מי שמעצב את החלומות במקרא הוא לא אלוהים, ולא נפשו המודעת או הלא-מודעת של הכותב המסוים של המקרא, או של כותבים אחדים, אלא הלא-מודע-הקולקטיבי-היהודי שנמצא בתשתית נפשו של כל כותב וקורא יהודי.
אתייחס כאן לחלומות הבולטים והידועים. אני מתכוונת לחלום הסולם של יעקב, לחלומות יוסף, לחלום פרעה ולחלומות נבוכדנצאר.
אני מבקשת להראות שחלומות אלה חגים סביב מוטיב ארכיטיפי אחד שהוא לב לבה של היהדות כולה – שאלת הבחירה של העם היהודי ביחס לעמים האחרים.
במקביל למוטיב של העם הנבחר מבין העמים מצוי במקרא מוטיב של האדם הנבחר בכל דור. היחיד נבחר ליעוד הדתי-לאומי שלו שהופך לגורל האישי שלו. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, שמואל, שמשון, גדעון ישעיהו ירמיהו, דניאל – הנביאים והשופטים – נבחרים ליעוד שלהם כאבות האומה מנהיגיה ונביאיה.
בחלום הסולם יעקב נבחר להיות זה שאלוהים התגלה אליו ובחר בנפשו להיות סולם למפגש עם האלוהות, ונתן לו את היעוד להיות מנהיג האומה.
יוסף בחלומותיו נבחר מכל אחיו להיות זה שהמשפחה תשתחווה לו, והוא יביא את ההצלה למשפחתו, למצרים ולעמו. אמנם בחלומותיו של יוסף לא אלוהים בוחר בו אלא החלום עצמו מבטא תחושת נבחרות, אבל בבוא אחיו למצרים יוסף אומר להם שמאלוהים היה כל זה: “כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם… ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אלוהים” (בראשית מה, ה-ח). וכך משתמע שהוא רואה את חלומותיו כנובעים מההשגחה האלוהית. יתירה מזו, מכירת יוסף נועדה לאפשר את המהלך ההסטורי שמגשים את הנבואה שנתן ה’ לאברהם בברית בין הבתרים “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדון ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית ט”ו, יג-טז). החלומות של יעקב ויוסף מראים שכל אחד מהם חווה עצמו בחלומותיו שהוא היחיד הנבחר בדורו. והיחיד הנבחר נועד בסופו של דבר להוליך את המסלול ההיסטורי של העם היהודי לקראת קבלת התורה שמייחדת את העם היהודי כעם נבחר.
עם זאת חשוב להזכיר שהמקרא אינו טוען לאמת מוחלטת של כל חלום. המקרא מביא את הכורח להבחין בין חלומות של נביאי שקר ואמת – להבחין בין חלומות שמעידים על נבחרות אמת, לבין חלומות נבחָרוּת של נביאי שקר, שהחלומות שלהם הם ביטוי לשאיפות גדלות של החולם ולא לבחירה אמיתית (ראו דברים יג).

כשמשווים את חלומות יעקב ויוסף, רואים שבחלום יעקב אלוהים הוא שמראה לו את היות האל ניצב מעל הסולם. המלאכים העולים והיורדים הם שלב ביניים בין האדם והאל עצמו, והם מעידים על הדיאלוג בנפש בין האלוהי והאנושי על ידי חלום הסולם. בנוסף לכך אלוהים מדבר אל יעקב כדי להבטיח לו את הבחירה. ואילו בחלומות יוסף אלוהים כלל לא מופיע לאשר את הבחירה. חלומות יוסף נראים כחלומות גדלות אישית, שרק המשך הספור ההסטורי מאשר שהתממשו או שנועדו להתממש, ויוסף מעיד אז על אמונתו בהכוונת האל את מהלכי חייו. יתכן שחלומותיו נועדו לדחוף את יוסף למשאלות גדולה, כדי שמתוך כוחן של משאלות אלה יפתח את כישוריו כדי להגיע אל הגדולה הזו. חלומות יוסף ויעקב מהווים דוגמה מענינת להבנתנו את מגמת התכלית של החלומות שאין בה ניבוי אלא הצבעה על כוון ההתפתחות של החולם בעתיד. מכל מקום, נראה שהאמונה בנבחרות האישית מאפשרת לגייס משאבים כדי להתמודד עם קשיי הדרך.

מוטיב הבחירה של האל את המנהיג הרוחני מקביל למוטיב בחירת הבן המועדף על ידי ההורים לאורך כל ספר בראשית; אלוהים מעניק גיבוי לבחירה-העדפה של ההורים:
הבל מועדף על ידי אלוהים. יצחק על ידי שרה. יעקב על ידי רבקה, יוסף על ידי יעקב.
מעניין לראות איך הדרמה המשפחתית של קנאת אחים כתוצאה מהעדפת-בחירת ההורה או האל את הבן הנבחר, מניעה את ההסטוריה כולה, ומשפיעה על תחושת הנבחרות של המנהיג היחיד בדורו, ועל האמונה שאלוהים הוא הבוחר בעמו מבין העמים (כי אתכם בחרתי מכל העמים).
יש כאן אפוא שלוש רמות של העדפה-בחירה:
הבן הנבחר ברמה המשפחתית על ידי ההורה, בחירה שיש לה גיבוי של האל.
המנהיג הנבחר ברמה הלאומית על ידי האל.
העם הנבחר ברמה הבין לאומית על ידי האל.
מבחינה פסיכולוגית אפשר לראות איך ההעדפה של ההורה גורמת לילד להיות בעל תחושת נבחרות ויעוד ודוחפת אותו להגשים עצמו כמנהיג. אפשר גם לראות איך הדינמיקה המשפחתית של יריבות, קנאה, העדפה-בחירה – מעצבת לא רק את גורל היחיד אלא גם את הדינמיקה בין עמים.

נציין גם כי הבחירה במקרא היא תמיד העדפת הצעיר על פני הבכור, מוטיב זה חוזר לכל אורך התורה ובעיקר בספר בראשית: שם, שת, הבל, יצחק, יעקב, יוסף, אפרים, משה, שבט לוי, דוד, שלמה. העדפה זו עשויה להראות שהבחירה אינה מובנת מאליה כתוצאה של העובדה הביולוגית של הלידה, אלא כתוצאה של איכות נפשית.
לעומת חלומות יוסף ויעקב שמעידים על נבחרותם, נראה שחלומות פרעה ונבוכדנצאר נועדו להעיד על קטנותם ועל נבחרותו של מפרש החלומות היהודי שהם נזקקים לו.
בחלומות פרעה ונבוכדנצאר, שהם חלומות של הגוי והכובש הזר, החלום מתחיל בכוחו של המלך ומסתיים בחולשה ואבדן: הפרות הבריאות בשר נאכלות על ידי הפרות רזות הבשר. השבלים המלאות נאכלות על ידי השבלים השדופות. פסל הצלם בחלום נבוכדנצאר נהרס ומופל כשהאבן מנתצת אותו, והעץ הענקי נשבר. בעקבות חלומות אלה היהודי עולה לגדולה והגדלוּת של הגויים מתגלה כגדלות שווא וסופה אבדן. מוטיב זה מקבל ביטוי גם במגילת אסתר, כשמרדכי עולה לגדולה והמן יורד מגדולתו.
באופן כזה הלא-מודע הקולקטיבי היהודי מבטא בחלומות האלה את האמונה בנבחרות היהודית לעומת קטנות הגוי ונפילת כוחו.
כשיש בחלומות מוטיב חוזר, אנחנו מבינים שיש כאן משהו שמחייב אותנו לא להתעלם ממנו. כך גם במוטיב חוזר בטקסט המקראי, המוטיב החוזר של החלום מתדפק על דלת הנפש ותובע התייחסות ופשר. שני חלומות יוסף ושני חלומות פרעה ושני חלומות נבוכדנצאר הם בכל פעם שני חלומות על אותו מוטיב.

בנוסף לכך, גם פרעה וגם נבוכדנצאר נזקקים לפותר חלומות יהודי, פרעה ליוסף, ונבוכדנצאר לדניאל.
שוב לפנינו שלוש רמות של נבחרות: עליונותם של דניאל ויוסף על פרשניהם של המלכים מעידה על נבחרותם האישית, על נבחרות העם היהודי ועל נבחרות האל היהודי עצמו. דניאל ויוסף שניהם מדגישים שכושר פתרון החלומות שלהם הוא מאלוהים. אלוהים שולח את החלום ואת פשרו.

מנקודת מבט זו, חלומות יעקב ויוסף אינם נובעים מהלא מודע האישי שלהם או מהביוגרפיה שלהם, אלא מהלא-מודע-הקולקטיבי-התרבותי היהודי, שמעצב את הזהות היהודית לדורותיה, שהחולמים במקרא הם רק הנציגים או השליחים שלה.
מתחת לשכבת הלא מודע הקולקטיבי התרבותי קיימת שכבת עומק ראשונית של הלא מודע הקולקטיבי הכלל אנושי. כך נוכל לראות שהרעיון של הנבחרות אינו יחודי ליהדות. הנבחרות היא ארכיטיפ כלל אנושי בנפש האדם והעמים. במיוחד אצל עמים קטנים ניתן למצוא את האמונה שהם נבחרו להיות בעלי חשיבות רבה ומקומם הגאוגרפי הוא מרכז העולם.
ככל שאדם חש את קטנותו הוא נדחף להיאחז בדימויי נבחרות שיאשרו את ערכו הקיומי העודף על האחרים ויחזקו את אמונתו בעמידותו במאבק הקיום. כך אצל היחיד, החל מילדותו, שבה בגלל קטנותו ומוגבלותו על ידי המבוגרים הוא נוטה להצמיח דימויים יחודיים או דימויים כל-יכולים, וכך אצל המבוגר שטרם התחזק דיו, וכך אצל עם בראשית דרכו, או עם קטן ומאוים על ידי העמים האחרים. הנבחרות, ההתנשאות והדימויים הגרנדיוזיים הכל-יכולים קרובים אלו לאלו.

חשוב להבין שמשמעות הנבחרות בתהליך האינדבידואציה של היחיד היא נבחרותו על ידי גורלו לממש את יחודו הסגולי-האישי החד-פעמי ואת מלאות הנשמה. המשמעות המיתית-ארכיטיפית של הנבחרות היא שכל אדם נבחר להגשמת יעוד כלשהו. והיעוד הוא הגשמת מה שנשמתו נועדה לה. בניסוח של הרב סולובייצ’יק – זו הפיכת הגורל ליעוד.

שרף-קלוגר (Sharf-Kluger, 1974: 3-43) מסבירה שארכיטיפ הבחירה, אין פירושו נבחרות האדם להיות בעל ערך יותר מאחרים, אלא משימה ומחויבות לעבודה קשה לממש את עצמו, את כוליות העצמי. לא מספיק שהאדם ייבחר לייעודו, עליו גם להסכים לקבל אותו, ומהמניעים הנכונים. נבחרות זו אינה מתת חינם, אלא מחויבות גדולה להתפתחות נפשית-רוחנית. הבחירה במקרא היא להיות עם סגולה ולהיות קדושים, כפי שכתוב בדברים יד,ב: “כי עם קדוש אתה לה’ אלוהיך ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה”. משמעות הקדושה ביהדות היא לא רק קדושה שנובעת מפולחן האל וקירבה רוחנית אליו, אלא – וזאת הנביאים שבים ומדגישים – על ידי הגשמה של מוסריות ביחסי אדם לחברו. שרף-קלוגר אומרת שההיבחרות היא משימה ענקית שמגיעה עד גבולות היכולת האנושית, וכשמישהו מפרש את הבחירה כהבטחת טוב מהאל ושלא יאונה לו רע – זה היבריס.
ה”נבחרוּת” מלווה ב”השגחה הפנימית”, שמגיעה באמצעות חלומות ואינטואיציות או בהכוונות של אירועים סינכרוניים . זה הדיאלוג הייחודי בין האדם לבין השגחה הפרטית שלו, בינו לגרעין העצמי שלו שהוא צלם אלוהים באדם, אשר האדם חווה כקול אלוהיו אשר קורא לכל אדם – אייכה. במובן הזה כל אדם הינו בנו יחידו אשר אהב אלוהים. נוימן מתאר זאת כמצב בו האדם “מתנסה בחד-פעמיות העמוקה של חייו, של ילדותו ושל גורלו ונהיה מודע לה… מתברר לו כי איננו ‘לא-כלום’ מקרי, אלא שמשהו בקרבו מתכוון אליו, אליו עצמו ודווקא אליו, בתור הוא עצמו – רק אז הופכת תקופת חייו לכוליות אשר עליו להגשימה” .
הפסיכולוג היונגיאני ג’ימס הילמן מדבר על הבחירה כשליחות-קריאה (calling) יחודית של כל אדם בחייו, על מלאך שומר או daimon, המכוון את חייו של כל אדם, כשבגרעין הנשמה שנולד איתנו שלנו מקופל היעוד של הגורל שלנו. הוא מדבר על הרגשה של שליחות, או יעוד (call), שיש לאדם מילדותו (אם הוא מתקשר לכך בתוכו), של מה שהוא מוכרח לעשות, של מה שהוא, ושל הסיבה לקיומו.
אוטו (1999: 98-97) כותב על הבחירה בספרו על הקדושה. אוטו כורך את הנבחרות בהכרה העולה ומשתלטת בהדרגה על האדם, כאשר הוא חוזר ומתבונן בעצמו ובעברו, שלא הגיע אל מה שהגיע מכוח עצמו ופועלו, אלא החסד אשר נפל בחלקו, שלא מרצונו ויכולתו הוא, חיזקו והנחהו בדרכו. דווקא הכרעותיו החופשיות, האישיות ביותר, נראות לו עתה כאירועים שנקרו בדרכו בלי שהוא עצמו יזם אותם וחוללם. לאורך כל קורותיו הוא מבחין עתה בציר הבורר והמנחה מיד ההשגחה העליונה המכוונת את צעדיו מראש. אוטו מתייחס לבחירה כתחושת חסד אלוהי ואילו קלוגר מתייחסת להיות הנבחר ‘עבד ה’ ולקושי ולסבל שיש במחויבות. הבנה זו מביאה איתה תחושת מחויבות וענווה ולא גבהות לב וגאווה.

ארכיטיפ הבחירה שייך לנפש כל יחיד. עם זאת, בכל התרבויות נמצא גם אנשים בעלי כישורים גבוהים (בניסוח של אריך נוימן אלה “היחידים הגדולים”) שמאמינים שנבחרו להיות שליחי אלוהות כזו ואחרת ושנבחרו לסייע, להעניק או להציל את עמם והאנושות. נראה שללא אמונה כזו החדשנים הגדולים של האנושות לא היו שורדים את חייהם הקשים ולא היו מביאים לאנושות את הידע שקבלו בעבורו.
שאלת הבחירה מביאה איתה את המחויבות של הנבחר להיות מודע למשמעות זו של הבחירה. משום שסכנה גדולה שאורבת לנבחר היא תחושת עליונות וגאוות יתר – שסופה מפלה. חלומות יוסף מבטאים התנשאות על פני אחיו וכך הוא מביא על עצמו את שנאתם וקנאתם, את זריקתו לבור ומכירתו למצרים. גאוות יתר שסופה מפלה היא גם גורלם של בוני מגדל בבל, וגם חלומות נבוכדנצאר הם אזהרה למפלה למי שחשב עצמו נישא על כולם, כמו הצלם והעץ הגבוהים והנישאים בחלומו.

השילוב בין בחירת-העדפת הורה-אל את הילד הנבחר והקנאה הנובעת ממנה, וסכנת ההתנשאות – כל אלה עולים גם בספור משה שנבחר על ידי האל להיות המנהיג, ואחיו אהרן מקבל את התפקיד לסייע לו. מרים ואהרן מבטאים מחאה וקנאה – ( במדבר יב, 2) : “הלא גם בנו דיבר ה'”. בהמשך קרח ועדתו מוחים מתוך קנאה על בכורתו של משה וטוענים – “מדוע תתנשאו על קהל ה’ ?” – (קרח, במדבר טז, 3), בשני המקרים משה מואשם בהתנשאות.

גם המוטיב הזה של משמעות הבחירה ושל סכנת הגאווה הוא מוטיב אוניברסלי, כלל אנושי, שכל התרבויות מתמודדות איתו. המיתוסים של איקרוס היווני וגילגמש הבבלי גם הם עוסקים בגאוות יתר ותוצאותיה. היוונים כינו גאווה זו היבריס. כך הלא מודע הקולקטיבי מבצבץ מבעד הלא מודע התרבותי כשהוא מתגלם בכל תרבות באיפיון הייחודי לה.

הארכיטיפים של המשיח והקורבן, ארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי שהזכרתי למעלה, שניהם מבטאים את שני צידי המטבע של ארכיטיפ הנבחרות: המשיח מסמל את הנבחר, ואילו הקורבן הוא הנבחר שמשלם מחיר על נבחרותו. הוא מוקרב בגלל ייחודו הסגולי: ישו המשיח הנצלב הוא נבחר האל ויצחק הנעקד הוא בנו נבחרו של אברהם. שניהם מוקרבים.
לעתים הנבחר מוקרב על ידי ההמון או התרבות הקיימת שאינם יכולים לקבל אותו, כמו צליבת-הקרבת ישו. ולמעשה זה צד הצל של הנבחרות.
במובנים אחרים הנבחר נדרש להקריב, או להיות מוכן להקריב, כדי לממש את נבחרותו. כך אברהם נדרש להקריב את יצחק. בניסוח אחר, הנבחר נדרש להקריב את מהותו האנושית למען מהותו האלוהית. בין השאר, עליו להקריב את תחושת העליונות שלו, ואף להקריב את גאוות האגו למען ענוות העצמי, ולהיות כפי שיהודה עמיחי אומר: “אני נביא עני”.
הארכיטיפ הדו-קטבי של נבחר-קורבן משחזר עצמו מדור לדור, ומתבטא מאוחר יותר בחוויה הקולקטיבית המכוננת של היהודי כנבחר לעומת הגויים במשך כל הדורות, וכתוצאה גם נעקד-נצלב-מוקרב על ידי העמים האחרים. התוצאה היא אותה תוצאה כמו בדרמה המשפחתית שראינו בספורי המקרא – קנאה, רצח, גרוש.
החבור הבלתי נמנע בין הנבחר והקרבן מבוטא בכך שליוסף הבן הנבחר תפר אביו כתונת פסים, וכתונת פסים לבשו יהודים במחנות הריכוז, כשנהיו קרבנות לנבחרותם-יחודם.

עד כאן דברנו על הלא-מודע הקולקטיבי-תרבותי שמכתיב את חלומות המקרא. מכאן נעבור לבחינת משמעות החלומות במקרא מתוך מבט על הלא-מודע האישי של החולמים. נשאל עכשיו: מה בביוגרפיה האישית של החולם, כאדם פרטי, הביא אותו לחלום חלום מסוים?
כשאנחנו מפרשים חלום אנחנו מתייחסים קודם כל לחומרי החיים הביוגרפיים שלו, שמרכיבים את הלא-מודע האישי של החולם. רק אחר כך נתבונן במוטיבים ארכיטיפיים שמקורם בלא-מודע הקולקטיבי והתרבותי.
בפסיכוטרפיה החלום לא קיים לעצמו. אנו מתבוננים בו כחלום של אדם מסוים, שחלם חלום בזמן נתון בחייו, כתגובה של הלא-מודע לדילמה שיש לו, כשהחלום מבקש להעניק לחולם ידיעה נוספת על מצבו.

ענינו של החלום, לפי יונג, ליצור גשר בין תודעת החולם לבין אמת המעמקים. החלום מעניק לחולם תחושה של השגחה פנימית; שיש מעבר לתודעה משהו שחכם מאתנו, שיודע מה שאנחנו לא יודעים ושולח לנו את החלומות מתוך התכוונות לסייע לנו. בתפיסה המקראית אלוהים שולח את החלומות והוא ההשגחה. בניסוח הפסיכולוגי, מרכז העצמי הוא מקור ההשגחה הפנימית אשר שולח את החלומות. ההשגחה האישית זהה לתחושת הבחירה. תחושת ההשגחה האישית והנבחרות עשויה להתקיים אצל כל אדם, במיוחד כשפוקדים אותו חלומות גדולים שיש בהם עוצמה מפעימה. חלומות גדולים חורגים מחיי היום-יום והם בעלי איכות של ספור סמלי-ארכיטיפי שהוא דמוי מיתוס או אגדה, וככאלה הם נובעים מהשכבה של הלא-מודע הקולקטיבי. חלומות המקרא הם חלומות גדולים.
המודעות לכך שהחלום, כל חלום, מכוון את האדם, מעניקה תחושת יחוד ונבחרות. בנוסף לכך הבחירה המפורשת מוענקת לעתים בחלום. כך אצל יעקב בחלום הסולם ויוסף בחלומותיו.

מעניין לראות כיצד הלא-מודע האישי שמורכב מחומרי חיים ביוגרפיים תורם להבנת החלום הארכיטיפי, וכיצד ההבט האישי משתלב עם ההבט הקולקטיבי-לאומי. ובכן, אילו יעקב, יוסף או פרעה היו באים אלינו להתייעץ על פשר חלומותיהם, מה היינו אומרים להם?
חלום יעקב –
ליעקב אין צורך לומר דבר; הוא מבין מעצמו שחלום הסולם מבטא את הקשר בינו לייעוד הרוחני שלו. בנוסף לכך, נראה שבחלום יעקב הממד הפסיכולוגי חופף את רוח המקרא: אלוהים שנגלה אליו בחלום אומר לו – “אל תירא”, וגם מנקודת המבט שלנו נראה את החלום כבא לומר לו – “אל תירא”, בעודו בורח, לבדו, מתוך פחד מפני אחיו ומפני אשמתו. החלום מסייע לו לא לפחד, ומחזק אותו שיש כוח גדול ממנו, אלוהי במהותו, ששומר עליו ומנחה אותו. התופעה הזו מוכרת לנו – פעמים רבות כשאדם במצוקה בא חלום גדול לעודד אותו ולאשר לו, מעמקי עצמיותו, את דרכו ואת ההשגחה הפנימית שמלווה אותו.
דוגמה – מטופלת בגמילה מסמים – בתקופה של מצוקה רבה – חולמת שיש לה גביע עם כנפי שכינה, והיא מתעוררת בתחושת שמחה גדולה, בהרגשה שאלוהים מלווה אותה, ושיש לה בנפשה את הגביע הקדוש, מקור השפע הרוחני, שירפא אותה. הרי זו אותה תחושה שהיתה ליעקב בהקיצו מחלום הסולם – “אכן יש אלוהים במקום הזה ואני לא ידעתי”. כזו היתה גם התחושה של החולמת.
חלומות יוסף –
בחלומות יוסף האלומות בשדה שמשתחוות לו הן האחים שמשתחווים לו. אלומת יוסף היא יוסף. גרמי השמים שמשתחווים לו הם האחים ואביו ואמו. במקום לחלום ישירות שמשפחתו משתחווה לו הוא חולם דרך תמונה סמלית. לפי פרויד החלומות מבטאים מאוויים שהאדם מסתיר מעצמו, לכן החלום צריך להסתיר את משמעותו והסמל משמש להסתרה. תפישת החלום של יונג שונה. לפי יונג החלום מדבר בשפת סמל לא כדי להסתיר, אלא ההיפך, כדי לגלות וכדי לבטא הכי מדויק את מה שהאדם חייב לדעת. ואמנם האחים מבינים מיד את המשמעות של החלומות.
מנקודת מבט פסיכולוגית-פרוידיאנית חלומות יוסף מבטאים לא את העתיד להיות, אלא את משאלתו: את מאווייו שמשפחתו תשתחווה לו. חלומות אלה מבטאים משאלה שיש בה גאוות יתר, כי גם אם באמת בסופו של דבר משפחתו השתחוותה לפניו, אלה בכל זאת לא גרמי השמיים! גאות יתר היא ‘ההיבריס’ במיתולוגיה היוונית שהיא חטא גדול שנענשים עליו. גאוות-יתר זו ניכרת בביטוי – ו”הנה אלומתי קמה גם ניצבה”. ביטוי שמזכיר את חלום יעקב שבו נאמר: ו”הנה אלוהים נצב עליו” [על הסולם]. אלומתו לא רק קמה אלא גם נצבה כמו האל. כך שהביטוי הזה כבר מכיל בו אדנות יתר והאדרה עצמית של אדם המדמה עצמו לאל.

אם יוסף היה בא להתייעץ, היינו אומרים לו: תעשה כאביך. כשיוסף חלם שהשמש והירח והכוכבים שמסמלים את בני משפתחו – משתחווים לאלומתו, כתוב – “ואביו שמר את הדבר”. היינו אומרים ליוסף לשמור בלבו את החלומות ולא לספר אותם. הלא החלום נועד לחולם ולא למשפחתו. כפי הנראה גאוות היצר האגוצנטרית-ילדותית של יוסף היא זו שגם מנעה ממנו להבין מה ירגישו אחיו כשיספר להם את החלומות המתנשאים האלה. אם היה מבין זאת יכול היה למנוע מעצמו את דרך היסורים של השלכה לבור ולכלא.
מנקודת מבט יונגיאנית, יש כאן רבדים שונים. כשמתבוננים בחלום כדרמה בין חלקי נפשו של החולם, אולי אפשר לומר שכל משאבי נפשו, כל חלקי נפשו (האלומות וגרמי השמים) מגויסים לשַבֵּח את האגו שלו. אלומתו מסמלת את האגו שלו וכל חלקי נפשו מפנים עצמם להאדרה העצמית, להאדרת האגו. זה מצב של אינפלציה עצמית, של התנפחות האגו על ידי תוכן אחד של גאוות יתר. והחלום מתאר איך כל חלקי האישיות מקטינים את ערכם (משתחווים) לפני האגו שמזוהה עם ערכו החברתי הגרנדיוזי.
אפשר לראות את חלומותיו כחלומות אזהרה עבורו, שכן הם מתארים באופן בוטה ומוגזם את התנשאותו, כדי להתריע בפניו על גאוות היתר שלו כלפי אחיו.
אחרי החלום הראשון אחיו של יוסף אומרים לו – “המשול תמשול עלינו”, והוסיפו לשנאו. יוסף לא הבין מה חלומו רוצה ממנו ולא שינה את עמדתו המתנשאת ולכן בא חלום נוסף קיצוני יותר, שבו לא רק האלומות אלא גם גרמי השמים משתחווים לו, אבל שוב הוא שגה וסיפר את החלום לאחיו. לפעמים חלומות מקצינים כדי שהמסר יחדור אל התודעה. הרי כמו יונה פעמים רבות אנחנו בורחים מלשמוע את הקול הפנימי. לכן החלום חוזר. כשהאדם לא מקשיב למה שהחלום רוצה לומר לו, ולא משנה את עמדתו אזי החלום שב ובא בהדגשת יתר. כך גם בשני חלומות פרעה.
יוסף לא מבין את הקשר בין מעשיו לשנאה שהוא מקבל. לא רק שהוא לא מבין שהחלומות מראים לו את התנשאותו המוגזמת, אלא שהוא מוסיף צרה על צרה ומספר לאחים את החלומות וכך מבטא בעליל את ההתנשאות. לא היינו רוצים להיות במקומו. אני חושדת שלא מרוב אושר הוא חולם ומספר חלומות כאלה.
לכאורה נראה שמעמדו היה בטוח כבן האהוב. ובכל זאת כנראה שהיה בו חוסר בטחון במעמדו ובמקומו בין אחיו כבר קודם, שהרי היה מאם אחרת, היה יתום מאמו, ולא היה שייך לחבורת הבנים הגדולים, ולכן הביא דיבתם רעה לפני אביו, וכבר בהבאת דיבה רעה יש התנשאות. יתכן גם שבגלל חוסר בטחון במקומו במשפחה הוא היה זקוק לחלומות שיאשרו לו את ערכו מעל אחיו. גם מנקודת מבט זו אלה לא חלומות ניבוי, ואלה גם לא רק חלומות משאלה נוסח פרויד, אלא חלומות פיצוי-קומפנסציה שמעניקים תחושת גדלות עצמית כפיצוי לתחושת חוסר ערך. למעשה כמו שיעקב זקוק לחיזוק תחושת ערכו על ידי חלום הסולם, כך יוסף זקוק לחלום שיראה לו את ערכו. במובן הזה פועל כאן העקרון הקומפנסטורי שיונג מתאר.
לפעמים, ובעיקר בילדות, אנחנו זקוקים לתקופה כזו של משאלות גרנדיוזיות של גדלות. אנחנו זקוקים לדימויים גרנדיוזיים עד שנוכל לותר עליהם כשנוכל לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. ללא ציפיות יתר ואשליות כל יכולות -גרנדיוזיות.
נראה לי גם שזו היתה דרכו של נער בודד, שניסה ליצור קשר עם אחיו הגדולים על ידי ששיתף אותם בעולמו הפנימי, כשאינו מודע לפנטזיות הגרנדיוזיות הקיצוניות שלו, ובלי להבין מה הוא גורם להם להרגיש, ומה הוא מעולל לעצמו. יוסף צריך היה לעבור דרך יסורים כדי לפתח חכמת חיים שתאפשר לו לשרוד ולהתפתח למפענח חלומות ולמנהיג.
אבל מורכבותה של הנפש מאפשרת לנו גם מבט הפוך: אולי אפילו יש כאן הקנטה מניפולטיבית לא מודעת של יוסף את האחים על ידי החלומות. כביכול – הנה כך החלומות אומרים – שאתם תשתחוו לי יום אחד. לא אני אומר את זה אלא החלומות. ויתכן אפילו שהיתה זו הקנטה מודעת. ובכלל, אולי הוא המציא את החלומות? גם האופן שבו הוא מציק לאחיו שבאו למצרים לשבור לחם ויוצר מצב שבו הם אשמים בגניבת הגביע – זו מניפוטליביות מרשימה מאד.
דבר אחר – מה מקומו של יעקב בספור הזה? כשיוסף מביא את דיבת אחיו – יעקב לא גוער בו. ההיפך. בדיוק אז נאמר שאהב אותו יותר מכל אחיו: “ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתנת פסים”. גם אחרי שיוסף מספר את החלום הראשון אביו לא מגיב אלא שומר את החלום בלבו. רק אחרי שיוסף מספר לאחיו את החלום השני יעקב מבין מה שקורה וגוער ביוסף – “מה החלום אשר חלמת”. אבל גם אז, גם יעקב וגם יוסף עדיין לא מבינים את חומרת המצב. עובדה היא שאחרי החלום השני יעקב שולח את יוסף אל אחיו לראות לשלומם ואינו חושש שאחיו יתנכלו לו אחרי החלומות האלה. גם יוסף אינו מבין. עם זאת, ייתכן שיעקב שולח אותו כדי ללמד אותו עד כמה בניו האחרים, אחיו, חשובים גם הם לאביו.
כשיעקב שולח את יוסף אל אחיו בדותן, אומר יעקב: “הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני”. תגובת “הנני” היא תגובה יחודית ונדירה מאד במקרא והיא תגובת היענות של האדם אל האלוהים. כמו משה שעונה “הנני” לאלוהים הקורא לו בסנה ואברהם שעונה “הנני” לאלוהים שקורא לו בעקדה. יוסף כל כך רוצה בקרבת אחיו עד שהוא אומר “הנני” כמתקדש למשימה חשובה של מפגש עם אחיו. כמה נוגעים ללב דבריו – “את אחי אנכי מבקש” – שמדגישים את חשיבות המפגש הזה לגביו.
אפשרות אחרת היא שהיענותו, שמהדהדת בה את היענות אברהם לעקוד את בנו, מבטאת את הידיעה הלא-מודעת של יוסף ששליחות זו הינה הרת סכנה. תשובת ה”הנני” עשויה לבטא את היותו מוכן להתמסר ל”עקידה” על ידי אחיו.
והנה בהמשך מסופר – “וימצאהו איש והנה תועה בשדה” – ספור האיש מעורר תהיה, והוא נראה כספור מיותר שאינו הכרחי לעצם העלילה. אולם הופעת האיש חייבת להיות בעלת משמעות, שאלמלא כן לא היתה מסופרת. השימוש של המקרא ב”איש”, מזכיר את “האיש” המסתורי שיעקב פגש בפרשה הקודמת: “ויאבק עמו איש עד עלות השחר”. בשני המקרים נותר מסתורין סביב דמות האיש. אפשר שאותו איש-שליח שנאבק עם יעקב הוא המופיע כאן לסייע ולהנחות את יוסף בנו בעת תעייה בדרך, והוא מורה דרך שנועד להוליך את יוסף ליעדו.
הענותו של יוסף “הנני” והופעת האיש המסתורי, הינם ביטוי לכך שהשליחות של יוסף נועדה להיות בשליחות כוח גדול ממנו אל הלא-נודע , שמעצב את גורלו בשליחות גורל גדול ורב תהפוכות וסבל, גורל בעל משמעות בחייו ובחיי המשפחה ובחיי העם לעתיד לבוא. גורל שאין אדם יכול להיות מודע לו אלא במבט לאחור על חייו. כך כשיוסף אומר לאחיו – “אל תעצבו ולא יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנָה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם” (מה, ו). מנקודת מבט זו חלומותיו הם חלומות הקדשתו ליעודו.

פרשנות מעניינת לחלום יוסף וחלום יעקב כאחת מביא הרבי מלובביץ : חלום יוסף הראשון עוסק בצמחיה אשר על הארץ והחלום השני עוסק בגרמי השמים. כמו סלם יעקב שניצב על פני האדמה וראשו בשמים. כך האדם – יש לו קשר עם גשמיות (הארץ) העולם הזה ועם רוחניות העולם הבא (השמים): “עבודת הסולם של היהודי מתחילה מעניינים פחותים “ארצה”, ומזה הוא מתעלה ומגיע עד למדרגות רוחניות גבוהות ביותר “השמימה”. פרושו שהגשמיות לא רק שאינה צריכה להפריע לעבודה הרוחנית אלא היא גם מסייעת. ומבלי הגשמי בארץ אין רוחני. חלומות יוסף מתחילים בעבודה של אילום אלומות, “וכל המשכה וההשפעה מלמעלה באה רק על ידי עבודה”. וכך הפסוק “יגעת ומצאת” מתבאר כאן כחבור ההכרחי בין יגיעה בעבודה לבין מציאה. מציאה שהיא מלכתחילה בהסח הדעת מתבררת כנובעת לא רק מעבודה אלא מיגיעה בעבודה. “לכל לראש צריכה להיות עבודה. רק היא הסולם שבו מסוגל יהודי להתעלות ולהתקשר עם הקב”ה”. דבריו אלה של הרבי מלובביץ’ משתלבים עם עמדת האלכימאים שרואים את העבודה העצמית של התפתחות הנפש כ”מלאכה הגדולה” שבלעדיה אין הארה, ועם דברי קלוגר על הבחירה שמשמעותה להיות עבד ה’ – העובד את ה’. פרשנות זו של חבור דיאלוגי בין ניגודי שמים וארץ תואמת את תפישת הנפש של האלכימאים ושל יונג, שגורסת את שלמות הנפש באיחוד ניגודי הנפש.
הפרשנות של הרבי מלובביץ מתייחסת גם למציאות החברתית-האוביקטיבית וגם למציאות הפנים-נפשית הסוביקטיבית. השתחוות האלומות ליוסף בפרשנותו של הרבי מלובביץ היא כהשתחוות העם למנהיג הדור הרוחני, כיוון שיוסף נחשב בקבלה ובחסידות “צדיק יסוד עולם”. וכמו שצריך להיות ביטול כל האברים אל הראש כך צריך להיות ביטול כלל ישראל אל המנהיג הרוחני. יסוד היא הספירה המרכזית הזכרית הרוחנית שמזוהה עם הצדיק כמרכז הרוחני של העם, ובו בזמן הצדיק מסמל את המרכז הרוחני של נפש היחיד. הפרשנות הזו מאפשרת לראות את אלומת יוסף הניצבת לא כביטוי להתנשאות האגו שלו אלא כמרכזיות העצמי האישי והקולקטיבי שהאגו אמור להקטין עצמו בפניו.
מכל מקום, יוסף עבר מהפך. מאיגרא רמה של הבן האהוב ששוגה בהאדרה גרנדיוזית הוא הופל לבירא עמיקתא. אלא שנפילה זו מחוללת בו תמורה. מחולם חלומות נרציסטיים על עצמו, שאינו מתחשב בתחושות אחיו כאשר ישמעו אותם, הוא הופך לאדם שמשרת את האחרים הן בפרוש חלומות של אחרים והן כיועץ המלך. מחולם חלומות הוא הופך למפרש חלומות. הקשר שלו למעמקי הנפש מתחדד עוד יותר על ידי היותו בבור, ובבורות הנפש שנזרק אליהם. קשר מעמקים זה מאפשר לו לחלום אבל גם להיות בעל תבונת מעמקים ותובנות של פשר חלומות. שינוי נוסף שחל בו הוא הכרתו בקיום אלוהים שמנחה את חייו. קודם לכן, לא שמענו שאלוהים מוזכר בספור יוסף. יוסף לומד להכיר שכשרונו כפותר חלומות הוא מאלוהים: לשרי פרעה הוא אומר – “הלא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי”. וכן לפרעה – “בלעדַי אלוהים יענה את שלום פרעה”. לאחיו הוא אומר “כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם”. ואמנם הכינוי “צפנת פענח” שקיבל מפרעה כבר אינו מצית מחדש את גאוותו.
כשיוסף הושלך לבור אחיו הפשיטו ממנו את כתונת הפסים שסימלה ובטאה את נבחרותו על ידי האב. הוא נותר עירום, ללא כסות בגד “הפרסונה” שמצהירה לעולם על מעמדו הנבחר בעיני אביו. מעתה עליו לגבש לעצמו מתוך עצמו את יחודו הסגולי, לשאוב מתוך עצמו את איכויותיו, ולגלות ולהוציא לפועל את נבחרותו שאליה ייעד אותו גורלו. עליו לוותר על הלבוש שמבטא את המעמד החברתי וההסתגלות לעולם, ולטוות, לארוג ולתפור מתוך עצמו את המלבוש הרוחני האלוהי של הנשמה .

חלומות פרעה:
בפרשנות פרוידיאנית, ניתן לפרש את החלומות של פרעה כמשאלות הרסניות שלא ברור כלפי מי הן מכוונות: הרזה והשדוף בולע את המלא ויפה המראה. בפרשנות יונגיאנית החלומות של פרעה אינם משאלות אלא תאור סמלי של תהליכים הרסניים בנפש עצמה. פרשנות יונגיאנית בת ימינו תדבר על הפרות הרזות (“דלות ורעות תאר מאד ודקות בשר”) והשמנות (“בריאות בשר ויפות תאר”) כמסמלות חלקים בנפשו של פרעה. הרזון של הפרות והשבלים מסמל את החסר והרעב הנפשי שמשתלטים ובולעים את חלק הגוף-נפש שחי במלאות ובשפע. בדכאון זה בדיוק מה שקורה! הנפש הרזה, החסרה והרעה משתלטת על השמנה והמלאה: השבלים הדקות והשדופות בולעות את השבלים הטובות. והרי זה גם מה שקורה באנורקסיה. הרזון בולע את מלאות הגוף ומשמיד אותו. באנורקסיה יש גם דכאון (פרות רזות) שבולע את הנפש. פרשנות זו היא פרשנות סוביקטיבית שמתארת דרמה בנפש החולם. אם היינו שומעים חלום כזה היום מבלי דעת מי החולם היינו חושבים כך.
אבל במקרא החלומות של פרעה מפורשים כמטפורה למצב לאומי-כלכלי. כלומר כפרשנות אוביקטיבית-קונקרטית ולא כפרשנות סמלית-סוביקטיבית שמתארת דרמה בנפש החולם, כפי שפרשנו כאן.
פרשנות קונקרטית היא גם דרכו של המדרש בפשר חלומות. כך למשל במסכת ברכות שדנה בפשר חלומות כתוב: “הרואה בחלומו פוּל יראה פלא. הרואה פולים יראה פלאי פלאים”.

האם הפרשנות שהצעתי כאן היתה יכולה לעזור לפרעה? זאת לא נוכל לדעת. אבל אין ספק שהפענוח של יוסף, שנותן פתרון מעשי לאגור מזון לימי הרעב, הוא פתרון מצוין. החלום הוא חלום אזהרה ולתודעה יש תפקיד להבין את משמעותו ואת מה שמשתמע ממנו. כשאדם נוטה לדכאון ויש לו חלום אזהרה כזה – אם הוא יכול להקשיב לחלום ולגייס תחושת שליטה ועשיה מעשית בחיים היומיומיים, כולל פיתוח משאבים כלכליים – הרי שהוא מחזק גם את המשאבים החיוביים שבמחסן הנפש.
יוסף כאן הוא כמו מטפל שמציע עצה מעשית איך להתמודד עם מצוקה קונקרטית אפשרית. וכשהמטופל מגייס את משאביו להתמודד מעשית עם הבעיה הקונקרטית שלו הוא כבר בדרך לצאת מהדכאון. הלא הבעיה היא שהאדם המדוכא נוטה להתנתק מהמשאבים החיוביים שלו, לזלזל בהם, ולא לתפקד. לכן צריך לאגור את משאביו, לחזק אותם, ולמלא את ממגורות הנפש. בעקבות התובנה הזאת מצאתי עצמי לאחרונה משתמשת במטפורה של חלום פרעה ובחכמת יוסף שהיה לו מבט לטווח ראיה רחוק, כדי להסביר להורים של נערה אנוקרטית למה היא חייבת טפול ממושך – אמרתי שכמו יוסף אנחנו צריכים למלא את משאבי הנפש לטווח ארוך, ולא להפסיק טפול ברגע שהסימפטום חולף. כשחלום מתאר תהליך הרסני כמו פרות בריאות בשר שנבלעות על ידי רעות בשר – פרושו שצריכה להיות השקעה טיפולית ארוכת טווח שתמלא את ממגורות הנפש לשנים רבות ולא טפול לטווח קצר. במובן הזה חלומות מתייחסים לאפשרויות עתיד אף כי אינם מנבאים. שהרי הכל צפוי והרשות נתונה.
חלום כזה הוא מסוג החלומות שאנחנו רואים אותם כחלומות שנועדו לא רק לחולם אלא גם למטפל – לתדע אותו בחומרת המצב.
אם יוסף היה פותר לפרעה את חלומות פרעה רק כפתרונם – שעתיד לבוא רעב כבד – יתכן שהיה מוצא להורג משום שהוא מביא פתרון של ניבוי רע. יוסף היה מספיק חכם להבין שהוא חייב לתת פתרון מעשי בנוסף לפשר החלום. אולי גם אותנו, המטפלים, רוצים המטופלים מדי פעם להוציא להורג, או סתם לפטר אותנו, שכשאנחנו לא מספקים את הסחורה של פתרון מעשי. אכן, יש גם צורך בפתרון מעשי.

ראינו שיוסף שגה כשספר לאחיו את החלום שלו.
מדוע בכלל לספר חלום? יונג אומר שכשאדם חולם חלום גדול, שיש בו סמלים ארכיטיפיים, חלום שמותיר בו רושם מהמם, והאדם חש שהחלום “גדול עליו” כי אז הרושם שמותיר בו החלום כל כך מהמם, עד שלא ניתן להעלות על הדעת שהחולם ישמור אותו לעצמו. הוא חייב לספר אותו. בחלום הקולקטיבי יש תחושת חשיבות הכופה תקשורת. בשבטים של תרבות ראשונית מספרים את החלום לשבט כולו או לשמאן. כיום מספרים אותו למטפל. למי אם כן אפשר לספר חלום?
לפני הרבה שנים השתתפתי בסדנה קבוצתית ונשאלנו במפגש הראשון מה אנחנו מרגישים כלפי השתתפותנו בסדנה. אני בתמימותי ספרתי חלום שחלמתי יום קודם לכן, כי חשבתי שהחלום עוסק בחששות שלי . לתדהמתי אף אחד לא התייחס לתוכן החלום, אלא שאלו אותי – למה בחרתי להביא חלום ולא לדבר על מה שאני מרגישה, כאילו שאני מתחבאת אחרי החלום. מישהו גם טען שאני מנסה להרשים על ידי החלום ושאני לוקחת לעצמי מקום בקבוצה על ידי החלום הזה, וגורמת לו נחיתות כי אין לו חלום להביא – אלה היו אלמנטים קבוצתיים שלא לקחתי בחשבון. נכון גם שהמנחה, וכנראה גם רוב המשתתפים, לא היה להם מושג בפשר החלומות, וגם את זה לא לקחתי בחשבון. כך שהקבוצה לא נתנה לי שום התייחסות לגבי פשר החלום אבל היא לימדה אותי משהו על המודעות החברתית שלי. או נכון יותר, על העדר מודעות חברתית מספקת באותה תקופה. אני מספרת את כל זה כי צריך לדעת למי לספר ומתי.
כתוב במקורות שלנו שיש לספר חלום רק למי שאוהב אותנו ולא למי שלא אוהב אותנו. כי הפרשנות מושפעת מהיחס הסוביקטיבי שלנו לחולם. דוגמה אירונית מובאת בתלמוד הבבלי – [ברכות, נו, עא] – “בר הדיא פותר חלומות היה. מי שנתן לו שכר – היה פוסק לו לטובה. ומי שלא היה נותן לו שכר – היה פותר לרעה”. פותר החלומות כעס על מי שלא שילם לו ונתן לו פתרון שלילי.
אנחנו, הפסיכולוגים של ימינו, איננו פותרי חלומות מפענחי צפונות כ”צפנת פענח”. החלום הוא בעיני כמו מפה מקומטת או סתם מפה מקופלת שקבלנו, שאנחנו פורשים ומנסים לקרוא ולהבין את השבילים שיש בה ולאן הם מוליכים. יש חלומות שאפשר לראות בהם שבילים לכוונים שונים. אולי כמו ‘גן השבילים המתפצלים’ של בורחס. למעשה החלומות אינם נותנים תשובה למצב, לבעיה או לדילמה שהם מתייחסים אליה. החלומות מתארים מצב – מלאכים עולים ויורדים, אלומות משתחוות, פרות בולעות – ואנחנו מנסים להבין מה החלום מראה לנו. מסופר במקורותינו שעשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים וכל פתרונותיהם התקיימו לחלומו של אדם אחד שהלך והתייעץ עם כולם, כי “כל החלומות הולכים אחר הפה”. יש אפוא אפשרות למבטים שונים, כפי שהראינו כאן. לכן אנחנו מתייחסים להבנתנו את החלום כהצעה ולא כפענוח, פתרון ותשובה. מה גם שלחשוב שאנחנו באמת בעלי הידיעה זה היבריס. לכן הפרשנות צריכה להיות זהירה. למעשה אנחנו שואלים שאלות כדי שהחולם עצמו יוליך דרכן את פשר החלום. החלום הוא כמו סולם-דיאלוגי בין המודע והלא מודע, ביננו למעמקים של עצמנו ושל החולם. פעמים רבות החלום אינו מובן, אבל הדבור אודותיו הופך אותו מחלום לחלון אל חומרי נפש חדשים שעולים ונזכרים. המפה נהיית מובנת. לפעמים נבקש מהחולם לצייר את החלום או לכתוב שיחה בינו לדמות בחלום. כך אנחנו גולשים אל התחום היצירתי שהחלום פותח אותנו אליו. כך החלום הוא גם מקור השראה ומעניק תחושה של ממדי עומק פנימיים.

חלומות יעקב, יוסף ופרעה ונבוכדנצאר הם גם חלומותינו שלנו; הם חולמים אותנו ואנחנו אותם. הנפש האנושית שבה ומבטאת עצמה שוב ושוב בדגמים קבועים שמעצבים ומבטאים את נפשנו הן בערות והן בחלום. מבעד תהליכי התהוות האומה מבצבצות האמיתות האנושיות הקטנות, ושביבי תחושת היעוד והנבחרות שניתנו לכל אדם המיועד לדרכו הוא.

****************
קיימת במקרא גם קנאת אחיות אצל רחל ולאה. קיימת גם קנאת נשים – אצל חנה ופנינה ואצל הגר ושרה. בשלושת המקרים קנאה זו קשורה ביכלת לאמהות או בהעדפת הבעל את האשה המסוימת. מכל מקום הבנים הם הנבחרים על ידי האל במקרא להמשך השושלת ולהנהגה, ולכן אדון כאן רק בקנאת אחים.
Sharf-Kluger, Rivka. 1974. Psyche and Byble. Zurich: Spring Publication.

ראו נצר רות. 2004. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש. מודן. עמ’ 420.
נוימן אריך. 1966. משבר והתפתחות. תרגום יונג שטרנברג. שוקן. עמ’ 90.
.The Soul’s code. In Search of Character and Calling. Warner Books. N.Y.1996. Hilman. James 1996.
ראו לאה אבשלום – סקירה על הספר באתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.

אוטו, רודולף. 1999. הקדושה. תרגום מרים רון. ירושלים: כרמל.
הרמב”ם מפרש את “נצב”, לא רק כעומד אלא כיציב וקיים תמיד.
קונטרס ליקוטי שיחות. פרשת וישב
המלבוש מסמל בקבלה את המלבוש האמיתי של עצמיות הנשמה, שנוצר על ידי המצוות והמעשים הטובים, והאדם בחייו מיועד להשלים את המלבוש הזה, כלומר, לעשות תהליך התפתחות רוחני, כדי שיהיה לו המלבוש לחיי העולם הבא. בספור של עגנון ‘המלבוש’ מתוארת החמצת התקון של המלבוש.
Jung, Carl Gustav . 1970. C.W. 7 . N Y; Princeton University. Bollingen Series. P. 178