מאמר מאת : רות נצר

המיתוס המרכזי של התרבות האנושית, ובעיקר של התרבות המערבית, הוא נצחון ואילוף החיה ואף הריגתה או הקרבתה. האל, המלך הקדמון והגבור – מתואר כמי שיכול לנצח את החיה הקדמונית ולשלוט בה. או כמי שמלווה על ידי חיה שהוא שולט בה והיא מסמלת את כוחו.

התודעה האנושית ביסודה מחייבת את ההמעטה, ההחלשה, ההגבלה ואף הגינוי של היסודות החייתיים-היצריים כי הם מסמלים את הכוח הלא-מודע המאיים להשתלט. התודעה נבנית על ידי חיזוק כוח השליטה של התודעה על פני היצרים בנפש. בתרבויות המערביות החיה כמסמלת את היצרים הגופניים נחשבת לנחותה. הבטים רבים של הגוף נחשבים טמאים; אברי ההפרשה, וכן הפרשות הגוף, ודם המחזור. ההבחנה ביהדות ובתרבויות קדומות אחרות, בין חיה טמאה וטהורה, היא אחת הדרכים להבחין בין היסוד המאיים לבין היסוד החיובי של החיה. טקסי טהרה שקשורים בגוף מסייעים לקבל את הגופני ולנטרל את איכותו השלילית.

חיות מסמלות במיתוסים, אגדות וחלומות את ההבטים האינסטינקטיביים-דחפיים-יצריים-גופניים-תחושתיים הבלתי מודעים שלנו ששייכים לממלכת הגוף. פרויד כינה אותם ‘איד’, ויונג כינה אותם ‘צל’, ואיתם באנו לעולם. הנטיה היא להתייחס אל ‘האיד’ וה’צל’ כשליליים, אף כי בממלכת טבע הנפש דבר אינו טוב או רע מלכתחילה.

לכן כפיצוי על עמדה זו הופיעו הספורים שמשיבים לחית הגוף את ערכה: באגדות ארופאיות פעמים רבות החיה שהאדם פוגש היא מורת הדרך שלו. היא מראה לו את הדרך. יש שעליו ללמוד לקבל את החיה עם החלקים הדוחים שבה, כדי שיתגלה אופיה האיכותי. כך בספור ‘הנסיך צפרדע’, שבו על הנערה לנשק את הצפרדע ואז הוא מתגלה כנסיך. וכן באגדה ‘החיה והיפה’, שבה מה שנראה ככעור וחיתיות נגאל בזכות האהבה. זו הטרנספורמציה האלכימית של היסוד הנחות של החיה ליסוד הנעלה שבה. בפעמים אלה החיה מסמלת את יסוד הצל של האדם שהוא לומד לחיות איתו בשלום ולגלות את סגולותיו המיטיבות.

לקריאת המאמר