חלום בפסיכודרמה
כמו בכל תיאטרון, המכיל שחקנים, במאי וטקסט, כך גם בחלום ובפסיכודרמה. החלום כ”דרך המלך אל התת – מודע” הינו יצירה פרטית וסוביקטיבית בעל משמעות. מנגנוני עיבוד מופעלים דרך אובייקטים מופנמים המאוחסנים בלא מודע. במהלך החיים צוברים מאגרים נרחבים של “אובייקטים” ודפוסי היחסים שלהם. הם בדרך כלל גם מייצגים קשיים רגשיים (כגון דחייה, תוקפנות או תחושות מיניות), וגם מנכסים עבורנו יכולת פוטנציאלית מיוחדת להכיל, לעבד ולקדם התמודדות עם חומר זה. יחד עם היותם אובייקטים מייצגים, הם גם אובייקטים מתמירים. אובייקטים מאוחסנים אלה, נבחרים בלא-מודע ונשלפים מהמאגרים, ומשמשים כמעבדי-מבחן של אותם רגשות שהחולם מתקשה לשאתם (Friedman, 2000). החלום מכיל מצבור התרחשויות אישיות שאירעו לאדם מיום היוולדו וכן את מצבור החוויות והזכרונות האנושיות הקולקטיביות. החלום הינו אוניברסלי ואינו תלוי חינוך או תרבות (גפני, 2000). כמו כל נרטיב, מתורגם החלום בפסיכודרמה להתרחשות אקטיבית, משוחזר על הבמה ותופס תאוצה והרחבה בפעולה דרמטית. כל דמות או חפץ בחלום מקבלים “תפקיד” מוחשי, חי, בעל תנועה, קול וביטוי רגשי מילולי. במהלך הפעולה, ניתן להוסיף דמויות, שהתעוררו באופן ספונטני בדרך של אסוציאציות חופשיות, גם אם לא הופיעו בחלום. בין הדמויות השונות מתפתחת אינטראקציה מילולית ופיזית, ומתפתחים דיאלוגים חיים. הסמלים בחלום נטענים במשמעות, שמקורה בתכנים המאכלסים את הלא מודע והמודע של החולם. החולם “חולם מחדש” את חלומו באופן שיהווה פיצוי ותיקון למציאות הפנימית ותקווה לריפוי. החייאת החלום מאפשרת ליצור מצבים שאינם אפשריים במציאות, אשר התרחשו בעבר ונחווים מחדש בהווה. מורנו הציע לעבוד על החלום בחמישה שלבים על מנת לפענח את משמעותו המוצפנת: 1. שחזור פעולות טרום החלימה. 2. שחזור החלום בדמיון תוך כדי הרפיה. 3. המחזת החלום כפי שנחלם. 4. המחזה החורגת מגבולות החלום. 5. עיבוד החלום והמחזתו מתוך חידוש והטמעת הלמידה, שנרכשה בשלב הקודם. מאז המודל של מורנו, התפתחו מודלים נוספים של עבודה על חלום בפסיכודרמה. לדוגמה, במודל שהציע מונטאז’ אולמן (Ullman & Zimmerman, 1979) שלושה שלבים: 1. הפרוטגוניסט מספר את תוכן החלום והרגשות הנלווים אליו. 2. חברי הקבוצה מספרים את חלום הפרוטגוניסט כאילו היה שלהם, ללא פרשנות. 3. הפרוטגוניסט מגיב לסיפוריהם של חברי הקבוצה, תוך התייחסות לחלקים בחלומו, שאיתם הוא מעוניין לנסות להתמודד בפעולה פסיכודרמטית, והמחזה של החלקים הנבחרים. מודל דומה שימש כבסיס לעבודה בכנס הנוכחי ובסדנאות פסיכודרמה של חלומות במסגרות שונות (למשל, ריבקו, 2002) והותאם כמודל המתאים לעבודה עם קבוצה הנפגשת באופן חד פעמי. תיאור המקרה המוצג להלן עושה שימוש במודל עבודה מקוצר. הפסיכודרמה איפשרה לעבוד עם חלקי החלום, ולהעניק לחלום היבטים חדשים והזדמנות לשינוי.
 
תיאור הסדנה
החדר שהוקצה לצרכי הסדנה היה צר במידותיו, ומאוכלס במספר רב של כסאות. לפני תחילת הסדנה, בעת שחיפשתי אנשי תחזוקה, שיעזרו למצוא חדר חלופי (בסופו של דבר נעניתי בשלילה), מעט מהמשתתפים כבר  התיישבו בחדר וחיכו. כשהגעתי, המשתתפים ואנוכי פינינו את הכסאות המיותרים על מנת לארגן את המרחב. הסדנה החלה עם חמישה משתתפים: גבר מצרפת, שלש נשים מתורכיה ואשה מישראל. בעשר דקות ראשונות נכנסו עוד ארבעה משתתפים, התלוננו והתנצלו שלא מצאו את המקום. המזגן לא פעל, וקשה היה להתעלם מכך שהסדנה התקיימה בחודש אוגוסט בתורכיה, וחם. מובן שתנאים אלה של צפיפות, חוסר אוויר וכניסת המאחרים, אילצו התארגנות מחודשת. בניגוד לפעילות ה”חימום” המתוכנן, הפעילות החלה בהיכרות בישיבה, מה שאיפשר גם למאחרים להשתלב בקלות. ניכר כי המתח הראשוני מפנה מקומו לסקרנות והתעניינות, חיוכים של אמפתיה נראו על פני המשתתפים. ארבעה מתוכם לא הכירו את שיטת הפסיכודרמה, והאחרים גילו סקרנות לגבי מודל העבודה עם חלום. בפעילות ההיכרות התבקשו המשתתפים לבחור חפץ/אובייקט, דרכו יציגו את עצמם (בפיסול עצמי פיזי) ובלשון יחיד. המשתתפים פיסלו עצמם כחפץ, למשל, אגרטל מזכוכית הבנוי מחלקים חלקים כמו פאזל ואינם מכילים את המים שבתוכם. המשתתפת דיווחה כי כאשר שמעה את התיאור המטאפורי, היא הרגישה כיצד במציאות היא מתקשה להכיל את התכנים הרגשיים שמציפים אותה וגם סביבתה מתקשה להכילה. אחרים הוסיפו אובייקטים מוחשיים כמו צעיפים ותיקים לתאר את החפץ. כל אחד הציג עצמו “כאילו” הוא החפץ ומדבר בשמו. זמן ההפסקה התקרב וניכרה התרופפות קשב. דיון קצר העלה כי שתי משתתפות מתורכיה שטרם הספיקו להציג עצמן, ישתפו לאחר ההפסקה. אחת התעקשה לשתף לפחות באופן מילולי, וכך עשתה. השנייה ויתרה ולא חזרה לקבוצה לאחר ההפסקה.
 
הרפיה ודמיון מודרך המשיכו את רצף הסדנה לאחר ההפסקה. ההנחיה כיוונה את המשתתף להמצא במקום בו חשים בטוח ונח, לפגוש/לראות צבעים וריחות, המשרים אווירה של שלוה ורוגע. בתוך כך הזמינה ההנחיה להיזכר בחלומות מההווה ומהעבר, ואף הציעה לאפשר חלימה ב”כאן ועכשיו”, ולראות את האובייקט שנבחר משתלב בחלום. לאחר שהסתיים החלום, ולאחר שכולם פקחו עינים, המנחה בקשה לשתף בסיפור החלום. בשלב הבא, התבקשו המשתתפים להתנדב להיות הפרוטגוניסט (השחקן הראשי) ולהציג את החלום בעזרת הקבוצה. בהמשך, חברי הקבוצה התבקשו לבחור אחד מבין שלושה המתנדבים. אוולין (שם בדוי) נבחרה ברוב קולות להיות הפרוטגוניסט. במפגש זה לאחר ההפסקה, אוולין מספרת חלום שחלמה כחודש לפני הכנס, ועושה שימוש באובייקט – שביל אבנים שהציגה לפני ההפסקה. היא מציגה עצמה כשביל מתפתל המצוייר בתמונה שציירה. השביל זרוע באבנים אדמדמות וחומות, ומכוסה בעלי שלכת. השביל מתפתל ועולה עד לבית הנמצא בקצה התמונה על גבעה ירוקה. אוולין בתפקיד השביל נשכבת על השטיח ומתכסה בצעיף בצבע חום ומציגה את עצמה: “אני שביל בתמונה שציירה והיא לא מרוצה ממני. אני חום מתפתל, מחפש את הדרך. אוולין אוהבת לצייר, אבל אף פעם לא מרוצה מהתוצאה. כשביל, נורא קשה לי שהיא כל הזמן מתקנת אותי”. (אופן ההצגה עורר בה התרגשות רבה. לאחר שסיימה, התיישבה וכשדמעות בעיניה אמרה: “בעצם אני מדברת עם אבא שלי, הוא כל כך חסר לי. מאז שהוא איננו אני כמו השביל, מאוד לבד, ואין מי שיהיה מרוצה ממני”.

להורדת המאמר המלא