צבי גיל

מאז מלחמת העולם השנייה מתמודדות כמעט כל המדינות בעולם עם הוצאה הולכת וגדלה על בריאות. למצב זה יש שתי סיבותעיקריות. הראשונה: העלייה בתוחלת החיים, אשר מצריכה הוצאות רבות בגלל מחלות של גיל הזיקנה; השנייה: התפתחות של טכנולוגיות רפואיות חדשות, שעולות יותר כסף מטכנולוגיות הישנות.

אף כי באופן כללי התפתחויות אלה תקפות גם בתחום בריאות הנפש, הרי השפעתן עליה נמוכה יותר, וגם זאת משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב הבעיות הפסיכיאטריות הידועות לנו מופיעות בגיל צעיר או במהלך חייו של האדם, ושיעורן אינו עולה באופן מיוחד בגיל הזיקנה. שנית, בפסיכיאטריה לא היה פיתוח של טכנולוגיות חדשות באותו שיעור כמו ברפואה הכללית.

התוצאה העיקרית של מצב עניינים זה היתה ששיעור ההוצאה על בריאות הנפש מתוך כלל ההוצאה על בריאות הלך ופחת. במאמר מערכת של הביטאון הרשמי של ההסתדרות הפסיכיאטרית האמריקאית טוען אייסט (EIST,1998), כי יש מגמה ברורה של ירידה בתקציבים המיועדים לטיפול נפשי. בישראל, למשל, חלקו של תקציב בריאות הנפש בתקציב הבריאות הכללי ירד במשך עשר שנים מ-16.8 אחוזים ל-7.5 אחוזים (משרד הבריאות, 1998).

נראה כי דבר דומה קרה כמעט בכל מקום בעולם Frank and McGuire, 2000)). בכל מקום שהיה תקציב מוגבל להוצאה על בריאות – וכמעט תמיד התקציב אינו אינסופי – הנטייה היתה להפחית בהוצאות על בריאות הנפש (Pipal, 1995) שלא נחשבה ל”פיקוח נפש”, בוודאי לא כאשר משווים אותה להוצאות על טיפול בסרטן ובפגים או דיאליזה. בנוסף, התחלואה בתחום הנפש היא בדרך-כלל “רכה” יותר וחד-משמעית פחות, ואין קונצנזוס ברור לגבי הטיפול הנחוץ. תמיד קיים הפיתוי להציע תרופות זולות במקום פסיכותרפיה יקרה, או טיפול קצר במקום טיפול ארוך.

מדינות שונות פתרו את הבעיות הללו בצורות שונות, אך כמעט ברור שאין פתרון אחד נכון. פתרונות אלה הושפעו בדרך-כלל לא רק מאילוצים אובייקטיביים (מגבלות כלכליות וכדומה), אלא גם מאידיאולוגיות פוליטיות.

————————

למאמר המלא