הסיפור שנשכח

למעשייה שנפגוש להלן, שמור מקום מיוחד בליבי ובכל פעם שאני מעיין בה או מספרה לקהל של מאזינים, עובר בי רטט עדין, איזה קול פנימי נעור בתוכי, אולי סוג של געגוע עתיק לפגוש בסיפור האישי שלי. יתכן שבזה טמון ייחודו וכוחו המרפא של הסיפור שלפנינו, ביכולתו להפגיש כל אחד עם הכמיהה למצוא את סיפורו ועם התחושה שיש תקווה לגאולה אישית.

הסיפור מופיע במקור אצל בובר באנגלית,[1] ניסיתי לתרגמו באופן חופשי לעברית, כאשר מטרתי לשמור ככל האפשר על נאמנות לרוח הסיפור ולנראטיב כפי שסופר בסגנונו היחודי של בובר.

הסיפור שנשכח

THE FORGOTTEN STORY))

“לפני מותו קרא הבעל שם את תלמידיו הקרובים אילו, ואמר לכל אחד את אשר צופן לו העתיד ובאיזה אופן יחיה את חייו.

בינהם היה גם משמשו האישי ושמו “רבי שמעון ” .

“גורלך”, הוא אמר, “להסתובב בעולם לבקר בכפרים בכל מקום שם חיים יהודים להיכנס לבתים ולספר להם על על חוויותיך בזמן שחיית עמי. ומה שבני האדם יתנו לך בתמורה זה יהיה פרנסתך”.

התמרמר רבי שעון ואולם הבעש”ט הוסיף “על תדאג, גורלך יהיה טוב”.

סמוך לאחר מכן הלך הבעש”ט לעולמו ורבי שמעון כמצוות רבו החל לספר את סיפוריו תוך כדי מסעותיו בעולם.

כעבור מספר שנים הוא שמע שבאיטליה חי אדם אמיד שאוהב עד מאוד את הבעש”ט ומשתוקק מאוד לשמוע עליו ורבי שמעון גמר אומר בליבו לנסוע מיד לאיטליה וכך עשה.

כאשר הגיע לעירו של היהודי, נאמר לו שהנ”ל חוגג את השבת ברוב פאר והדר ושבכל אחת מסעודות השבת הוא נוהג לשמוע סיפור על הבעש”ט ונוהג לגמול ביד רחבה למספר.

כאשר סופר ליהודי האמיד שהגיע לעירו תלמיד ישיר של הבעש”ט הוא הובל מיד לטירה וקיבל חדר מפואר וצוות של משרתים הועמד לשרתו. במהירות נפוצה השמועה על הגיעו של רבי שמעון ובסעודת השבת הצטופפו רבים שציפו לשמוע את סיפוריו.

בסיום הסעודה הראשונה פנה המארח לרבי שמעון ובקול עדין שאל, האם הוא מוצא את ביתו ראוי לספר סיפור שיזין את נשמותיהם הצמאות.

הזדקף רבי שמעון, הניח את ידיו על משענות הכיסא והניח לדמותו של מורהו לעלות בעיני רוחו ולהנחות את מילותיו. ואולם בניגוד לפעמים קודמות לא הופיעו כלל מילים בפיו ובמקום זה השתלטה עליו ארשת קרירה ומקפיאה, הוא פתח את פיו אך שום קול לא בקע ממנו.

כל המבטים מסביב ננעצו בו ותבעו ממנו סיפור, הוא התאמץ בשנית וראה בעיני רוחו את ‘מזיבוז’ ונופי העיר ( עירו של הבעש”ט, הערה שלי ש.ג. ) ואולם הדמויים סירבו להפוך למילים וברוב יאושו הוא פרץ בבכי.

בהרימו את ראשו הוא פגש במבטים מאשימים של הקהל, פרט לעיניים הידידותיות של המארח  שאמר בעדינות, נחכה עד הבוקר אולי זכרונך ישוב אליך.

כל הלילה התענה רבי שמעון על מיטתו ובבוקר לאחר סיום הארוחה, נשאל שוב על ידי מארחו אם יאות לספר סיפור. בבושת פנים השיב רבי שמעון שכל סיפוריו נשתכחו ממנו בפתאומיות ובוודאי יש סיבה גבוהה לדבר. טוב השיב המארח בו נמתין לסעודה השלישית.

רבי שמעון נאנח וליבו נקרע בקרבו ואולם גם בסעודה השלישת לא חזר אילו זכרונו.

בסיום השבת נפרד המארח מרבי שמעון בהעניקו לו מתנה יפה כדי לפצותו על מסעו הארוך והביט בו בעיניים טובות אך עצובות.

לפתע חש רבי שמעון בשטף של אור שעוטף אותו ולנגד עיניו הופיע בבהירות סיפור מחיי הבעש”ט הקדוש.

מיד חזר רבי שמעון למארחו שציווה עליו לספר לו את סיפורו וכך סיפר רבי שמעון:

“זה קרה פעם בשבת אחת, לפני המועד שבו היהודים חוגגים את חג החנוכה, כאשר הבעל שם התהלך בביתו מחוסר מנוחה ובעצבות כאילו רוחו עזבה אותו לצורך מאבק והוא חיכה שתשוב אילו.

ואמנם בסיום הסעודה השלישית, הוא ציווה לרתום את הסוסים לעגלה ולהתכונן לנסיעה. כולם נאנחו באנחת רווחה, כי הם ידעו שעל ידי המסע מחוץ לעיר הוא פותר את כל הבעיות.

הפעם נמניתי על שלושת מלוויו שהצטרפו למסע. נסענו כל הלילה “בקפיצת הדרך” בלי לדעת לאן מועדות פנינו. לפנות בוקר מצאנו את עצמנו בעיר גדולה והעגלה כמו מעצמה נעצרה בפתח בית מסוים שדלתותו וחלונותיו היו מוגפים ושרר בו שקט מיוחד.

הבעל שם הורה לי לדפוק בדלת ואחרי זמן רב נפתח צוהר קטן ולפנינו נעמדה אישה זקנה עם פנים מעונות ומקומטות. “מה מביא אתכם היום לכאן, האם אינכם יודעים שעומד להתרחש טבח, אתם בודאי זרים כאן ואינכם מכירים את מנהגי העיר.מזה מספר שנים חי כאן בישוף נוצרי שצורר את היהודים והלה ציווה שכל היהודים שימצאו היום ברחוב יעלו לגרדום. לכן אנחנו ספונים בבתינו על המשמר, על כן לכו לכם לעיר אחרת ותחזרו בפעם אחרת”.

אך הבעל שם התעלם מדבריה, נכנס לבית והורה להכניס את הסוסים לאורווה ולפרוק את המצרכים שהבאנו עמנו. אחרי שהתרגלתי לחשכה בבית נוכחתי שמתחבאים שם אנשים רבים.

הבעל שם התעלם ממחאותיה של האישה וניגש לאחד החלונות ופתחו. החלון השקיף על כנסיה גדולה ובה נאספו אנשים רבים לקול צלצולי הפעמונים ואז בכל תרועה גדולה ואפוף בקטורת הופיעה בישוף הדור מתחת לחופה בצבע כסף. כל הקהל השתתק והבישוף שקע בתפילה דוממת.

אז הורה לי הבעל שם ללכת ולקרוא לבישוף ולומר לו כי ישראל הבן של אליעזר נמצא כאן והוא קורא לו לבוא אילו. כל האנשים בחדר התגודדו סביב הבעל שם ונבהלו אבל הוא התעלם מהם והורה לי “לך מהר”.

יצאתי לכנסיה וניגשתי לבישוף ולחשתי על אוזנו בשפה העברית מה שאמר לי הבעל שם.

אז השיב לי הבישוף בעברית, “אמור לרבי שלך שאני מודע להימצאותו כאן ואבוא אילו לאחר סיום הדרשה”. חזרתי למורי ומסרתי לו את התשובה. הבעל שם חייך והורה לי לשוב אל הבישוף ולהורות לו “שלא יהיה שוטה ושיבוא מייד עכשיו כי זה הוא שמצווה עליו ישראל הבן של אליעזר”. חזרתי לבישוף והוא הפסיק את דרשתו  ובא עמי כשהוא עטוף בגלימתו הזהובה  ומצנפתו המהודרת והופיע בפני הבעל שם הקדוש, שניהם נכנסו לחדר צדדי והתבודדו שם במשך שעתיים.

אז יצא הבעל שם מהחדר כשבעינו אור השכינה והורני להכין את העגלה והסוסים ואנחנו נסענו משם.

עד היום אינני יודע את שם העיר בה היינו ומה קרה בין הבישוף לבעל שם. אחרי מות מורי העניין פרח לחלוטין מזיכרוני ורק היום הופיע פתאום הסיפור לפני.

כשמע המארח את הסיפור הוא הרים ידיו לשמיים ואמר “אלוהים יברכך רבי שמעון על מלותיך, אני יודע את האמת שבסיפורך ואשלים לך את מה שנעלם ממך:

הבישוף שקראת לו הייתי אני, פעם הייתי יהודי עד שהשתלט עלי הסטרא אחרא והתנצרתי. מהר מאוד עליתי בדרגות והפכתי לבישוף של כל הארץ ושנאתי כלפי היהודים הייתה גדולה. בלילות הייתי אחוז חרטה ובימים נקמתי ביהודים  על חוסר המנוחה והסבל שידעתי והוצאתי את זעמי עליהם.

ואולם אבותיי היהודים היו צדיקים ורוחם לא שקטה עקב מעשי, הם חיפשו את הבעל שם וביקשו שיציל את נשמתי האבודה.

אז הופיע האיש הקדוש בחלומותיי ונאבק עם הרוח הרעה שבתוכי מאבק איתנים ובאותה שבת שלפני חנוכה נשמתו של הבעל שם ניצחה וכבשה את רצוני וגמרה בלבי החלטה לעזוב הכל ולחזור ליהדותי. אבל באותו היום שוב הופיעו הספיקות, הפעמונים קראו לי לדרשה הגלימה שלי הקטורת ולא הייתי מסוגל לעזוב את כל מה שבניתי ואת התפקיד אותו מילאתי.

אז הופעת אתה וקראת לי ואני ביקשתי לסיים את הדרשה על מנת להתחזק ולעמוד נגד הרב ואולם כאשר קראת לי בפעם השניה, כל ההתנגדות שעוד נותרה בי התמוססה. הצדיק כבש בחזרה את נשמתי והורה לי את הדרך לתשובה וגאולה של נשמתי.

באתי לכאן והעברתי את זמני בתפילה וטהרה בציפייה לגאולה. שכן הבעל שם אמר לי מפורשות כאשר יופיע בפניך אדם מארץ נוכריה ויספר לך את סיפורך, זה יהא הסימן כי כפרת על עוונותיך ונגאלת. כאשר הופעת ושכחת את כל סיפוריך, ידעתי כי זה בגללי, ושקעתי ביתר דביקות בתחינותיי לפני השם, עכשיו כשסיפרת לי את סיפורי אני יודע כי התקיים דבר הבעל שם וסוף סוף נושעתי.

אתה תישאר עכשיו עמי ולא תנדוד עוד ואני אחלק עמך את כל רכושי”.

הסיפור שנשכח- בין מיתוס קולקטיבי למיתוס אישי

אדיר כהן מציין, כי כל אדם הוא גנזך של סיפורים ו”אנו מגיעים למלוא מימושנו העצמי רק בשעה שאנו יוצרים את המיתוס האישי שלנו”.[2] בשזירת המיתוס האישי מתמזגים יסודות מן המיתוס התרבותי שלנו, המיתוס המשפחתי, והתנסויות וחוויות אישיות שחיינו מזמנים לנו. דומני “שבסיפור שנשכח” אנו עדים לשימוש מושכל בחומרים מיתיים, הפורש בפני הקורא דמויות שכל אחת בדרכה מחפשת אחר משמעות וטעם לחייה הפרטיים, כאשר מסעה האישי רומז, מהדהד ואף מנהל דיאלוג עם מיתוסים וארכיטיפים קולקטיביים, כפי שנבאר להלן:

הסיפור בנוי כסיפור בתוך סיפור ( סיפורו המסגרת של רבי שמעון ובתוכו סיפורו האישי של המארח), מבנה זה מזכיר לנו אגדות ומיתוסים קדומים אחרים כגון: אלף לילה ולילה- סיפורה המסגרת של שחרזאד שבניסיון להציל את נפשה ממוות, היא מספרת כל לילה במשך אלף לילות אגדה אחרת למלך שאהזמן.

ואולם לא רק המבנה של הסיפור לכשעצמו מזכיר לנו מיתוסים ואגדות קדומות, גם העלילה עצמה ועיצוב הדמויות מקבלים ממד אחר, כאשר אנו מגלים שמשתקפים בהם הדים של מיתוסים מתרבויות ומסורות עתיקות. כך למשל רבי שמעון- מספר הסיפורים, מזכיר לנו מסורת עתיקה של מספרי סיפורים ממזרח וממערב העוברים מעיר לכפר ומביאים מזור ומרפא לנפש החולה. עיצוב דמותו של רבי שמעון, שכל כבודו, יוקרתו ולמעשה גורלו תלויים ביכולתו לספר סיפור בסעודת השבת בביתו של המארח, מהדהד את דמותה של  שחראזאד, שחייה שלה תלויים ביכולתה לספר למלך כל ערב סיפור. ובסופו של דבר כפי שרבי שמעון והמארח שניהם נושעים כאשר רבי שמעון מספר את הסיפור הנכון- את הספור האחד והיחיד שיועד לספר למארח, כך גם חייה של שחרזאד ניצלים והמלך נירפא כתוצאה מסיפוריה של שחרזאד.

באופן דומה, גם במצבו הקיומי של המארח, כמי שמחכה שנים רבות לגאולה פרטית משלו, כאשר זו תלויה בכך שיגיע מאן דהו ויספר לו את הסיפור הנכון קרי את סיפורו שלו, אנו מוצאים הד למיתוס נוצרי/ קלטי עתיק מימי הביניים, זהו סיפורו של ה- fisher king מקובץ אגדות המלך ארתור. (האגדה, שיש לה גרסאות מספר, מספרת על מלך פצוע ומדמם היושב בטירה ומחזיק בגביע המכיל את טיפות הדם האחרונות של ישו. אותו מלך מחכה לבואו של האביר הראוי שישאל את השאלה הנכונה, יאמר את המילים הנכונות ועל ידי כך יביא מרפא, החלמה וגאולה למלך עצמו, לאדמה החריבה ולאומה). בדומה למלך זה, שמחד מחכה לגאולה שתבוא מבחוץ ומאידך הוא בעצמו מחזיק  בידע או בחפץ (בגביע) שיכול להביא גאולה לאחרים, כך גם בסיפור שלפנינו המארח נזקק לאדם שיבוא ויספר את סיפורו אך בו בזמן המארח מחזיק בכוח ובידע שיכול לרפא את הזולת- את רבי שמעון וכך למעשה ניתן לומר שהזולת מפעיל בתוכנו כוח ריפוי פוטנציאלי הטמון בנו מלכתחילה, ותובנה זו יכולה אולי להרחיב את נקודת המבט שלנו על עבודה טיפולית בכלל ועל יחסי מטפל- מטופל בפרט.

ואולם מדוע שנפליג לתרבות הקלטית- נוצרית, הרי המארח עליו מסופר כי זנח את יהדותו והמיר את דתו, מזכיר לנו את דמותו המיתית מהעבר הלא כל כך רחוק של שבתאי צבי, זה שהמיר את דתו על על מנת לגאול כטענתו את עם ישראל מבין “הקליפות” ואולם לא הצליח “לעלות” ולא שב ליהדותו.

וברוח זו נוסיף, שגם בדמותו של הבעש”ט בסיפור, המתעמת עם המארח ברגע האמת על אף כל הסכנות הכרוכות בכך, משתקפים דמויותיהם של הצדיקים לדורותיהם, היורדים לתהומות נשכחים על מנת לגאול “ניצוצות שנישבו” (כדוגמת המארח). יתר על כן, יכולתו של המארח לעמוד מול סיפורו הוא ולזהות את עצמו בתוך הסיפור, מזכירה לנו את “שער המראה“, זהו שער או מבחן  המופיע במיתוסים רבים ( כדוגמת “הסיפור שאינו נגמר”) ובו צריך הגיבור לעמוד מול עצמו, לגלות יכולת למודעות פנימית ולא להתפרק במפגש  עם האמת.

סיכומו של דבר, בתוך הסיפור “התמים” לכאורה, העוטף אותנו במתיקות ובתחושה של התרוממות רוח, גלומים לא מעט אזכורים למיתוסים קדומים ( חלקם מורכבים ולא קלים לעיכול ), העוסקים  בגאולת היחיד ובגאולת הכלל.

על כן ניתן לומר, שמנקודת מבט מיתית ייחודו של הסיפור בעיני הוא, שהגם שבמישור הגלוי מדובר בסיפור חסידי היונק ממסורת היהדות, הרי שבמישור הסמוי הפונה ללא מודע של הקורא, הסיפור מכיל הדים למסורות ותרבויות עתיקות מן המזרח והמערב ולשאלות קיומיות אוניברסליות שהעסיקו את האדם באשר הוא אדם מאז ראשית האנושות ועד לימינו אלה.

מה הסיפור שלך?

השאלה המהותית שהסיפור שנשכח מעלה היא בעצם שאלה מאוד בסיסית ורלבאנטית לכל אדם-מה הסיפור שלך? למעשה (כפי שאדיר כהן כותב ), מהלך חייו של כל אחד מאתנו הוא סיפור, כולנו סיפורים מהלכים ואולם על כך יש להוסיף, שעל פי רוב אנו מסרבים להישיר מבט אל הסיפור של עצמנו ומסרבים לקחת אחריות על כתיבתו. במובן זה “הסיפור שנשכח” הינו משמעותי, כיוון שעלילתו מעבירה לקורא מסר ברור על אדם ( המארח ) שלקח אחריות על סיפור חייו ומצא גאולה. אמנם ניתן להקשות ולטעון היכן לקיחת האחריות, הרי המארח המתין עד בוש שיבוא מישהו ויספר לו את סיפורו, הוא לא כתב את סיפורו בעצמו, גאולתו הייתה תלויה בזולת. ולטענה זו נשיב- אמנם כן ( כפי שהפסיכולוגיה הדינמית מלמדת),  הגאולה של כל אחד מאתנו תלויה תמיד ביחסינו עם הזולת, על כן מעלתו של הסיפור טמונה דווקא ביכולתו של המארח לזהות את סיפורו שלו המסופר לו על ידי זולתו ולהתוודות על כך . על פי גישה זו, רבי שמעון הוא אמנם זה שמספר ובמובן זה הסיפור בא בחוץ, אולם המארח הוא זה שמוצא את עצמו בסיפור, הוא יוצק לתוכו משמעות, הוא זה שאומר “אני הוא”, והוא זה שיודע כי מצא מרפא לנפשו. במובן זה ניתן לומר, שרבי שמעון הוא סוג של מראה המשקפת עבור המארח את סיפורו ואולם המארח הוא זה שממנו נדרש המאמץ להישיר מבט אל דמותו המשתקפת מן המראה ולהתפייס עם עצמו.

שיקספיר כותב במקבת, “החים הם רק צל עובר… סיפור בדים המסופר בידי כסיל…” אדיר כהן מקשה על כך ושואל  האם נניח לכסיל לספר את חיינו?[3]

דומני ששאלה זו רלבאנטית מאוד גם למסר הסמוי שעובר בסיפורנו. כלומר, עד כמה אנו מוכנים לקחת את האחריות על כתיבת סיפור חיינו מצד אחד ומאידך, עד כמה אנו משמשים תסריטים של מחברים אחרים כגון הורינו, תרבותנו, החברה שאנו חיים בה והתנסויות חיינו. יתר על כן, אפשר להקשות ולשאול, כשאנו מתבוננים בעצמנו באופן רפלקטיבי ורואים אילו כוחות כבירים מעורבים בכתיבת תסריט חיינו, האם אפשר בכלל לדבר על כתיבה סיפור עצמית? ואולי יש ברצון להיות לאדון על כתיבת סיפור חיי בבחינת “חטא ההיבריס”, בדומה לאדם וחווה שביקשו לאכול מפרי עץ הדעת האסור, להיות כאלוהים, בעלי כוח בריאה משל עצמם, אדונים לגורלם ויודעי טוב ורע וכשמימשו תשוקה זו נענשו בחומרה ואיבדו לעד את גן העדן. ניתן להפליג ולומר שגם בסיפורנו, המארח שיצא נגד מסורת אבותיו הצדיקים ופנה לנצרות ועלה לגדולה בכוח ובשררה, גם הוא נענש קשות על שיצא נגד חוק האב. ושוב אנו עומדים תוהים, מהו אם כן המסר שהסיפור רוצה להעביר- מי בעצם כותב את סיפור חיינו? דומה ששאלה אקזסטנציאליסטית זו, בדבר חופש הבחירה לעצב את גורלנו ולקחת אחריות על ייעודינו, שהעסיקה רבים וטובים בעבר ובהווה, שאלה זו עולה במלוא חריפותה בסיפור שלפנינו. על כן, ניתן לחשוב שאולי בעצם העלאת השאלה להכרעתו האישית של הקורא, בהותרתה פתוחה לדיון והתחבטות פנימית ואישית של כל אחד מאתנו, אולי כאן טמון סוד קיסמו וכוחו של “הסיפור שנשכח”.

מי מספר סיפור למי?

ניתן להקשות ולשאול, בשביל מה היה המארח צריך לחכות כל השנים עד שיבוא משמשו של הבעש”ט ויספר לו את סיפורו וכי לא הכיר בעצמו את סיפורו? ומה הרבותא דווקא בעובדה שמישהו מבחוץ מספר לנו את סיפורנו מדוע דווקא ברגע זה נישלם התיקון?, ניתן להשיב על שאלה זו באופנים שונים: מנקודת מבט פילוסופית ומדעית: ניתן לנסות ולטעון שהמציאות ( הפיזית/ נפשית) זקוקה למתבונן חיצוני על מנת לקבל תוקף ומשמעות. טענה זו נטענת בין השאר על ידי אלו הנותנים פירוש יצירתי ורדיקאלי למכניקת הקוונטים( תאוריה פיזיקלית המנסה להסביר את התנהגותם של תת חלקיקים ), הסוברים שלמציאות אובייקטיבית אין משמעות ללא מתבונן חיצוני אשר “מחייה” אותה בתודעתו. על פי הלך מחשבה זה, ניתן לחשוב שבני האדם מתקפים זה את זה ונותנים משמעות האחד לשני בעצם יכולתם להתבונן ולהתייחס זה לזה. בהיבט פסיכודינמי, פרשנות זו מוצאת לה הד עכשווי בגישות טיפוליות התייחסויות ובין-סובייקטיביות, אשר מכירות בכך שהתפתחותו של עצמי סובייקטיבי הנו תולדה של צורך פרדוכסלי להכיר ולהיות בו זמנית מוכר על ידי הזולת.

יתר על כן, רק כאשר היה המארח יכול להיפרד ולהרפות מסיפורו, להתבונן בו מבחוץ, לאפשר לו לצאת לאור, להפוך לנחלת העולם ולקבל את עדות הזולת לסיפורו האישי,  רק אז ניתן לומר כי באה מנוחה לנפשו והסיפור הפך להיות קניינו, בניגוד למצב הקודם שבו כל עוד היה הסיפור מוסתר בלבו הוא, חייו נשלטו על ידי הסיפור- הסוד הנורא של עברו. על כן היה המארח זקוק למספר חיצוני בדמותו של רבי שמעון שיבוא ויספר לו את סיפורו.

בהתאם לנאמר לעיל, ניתן לטעון שברגע שסיפור מסופר ע”י אדם מבחוץ, הוא עובר מעין “הזרה“, כלומר,הסיפור הסובייקטיבי שלי הופך לסיפור אובייקטיבי חיצוני לי, כזה הניתן לבדיקה וחקירה, דבר שמאפשר לי מצד אחד להיעשות מודע לרבדים ומשמעויות שקודם לא ידעתי על קיומם ומצד שני ניתן בידי הכוח לשנות את הסיפור ולעצבו מחדש על פי מצבי הקיומי והרגשי ( הסובייקטיבי ) נכון להיום.

במובן זה, העובדה שהסיפור מסופר מבחוץ מאפשרת למארח להשתחרר “משלטון עברו האפל” ולחזור לחיות בהווה- ברגע הנוכחי. ניתן למצוא כאן גם הדהוד לרעיון המקובל בפסיכולוגיה האקזסטנציאליסטית, על פיו המפתח לחופש פנימי הוא מעבר מ –עירנות (awareness ) ל- מודעות עצמית ( self consiousness)[4]. בהקשר של סיפורנו, ניתן להבין עמדה זו כדלקמן:

כל עוד היה המארח אחוז בסיפורו “הסודי”, יש להניח כי חי עם תחושת אשמה ותודעת חטא. מצב זה של עירנות מאופיין על ידי התרכזות בעצמי ללא יכולת אמיתית לראות את האחר-הזולת כאובייקט העומד בפני עצמו. מאידך, העובדה שהמארח הגיע לשלב בו היה מסוגל לשמוע את סיפורו על ידי רבי שמעון, מלמדת על מעבר ל-מודעות עצמית, כלומר היכולת להתבונן באופן רפלקטיבי על עצמי ועל יחסי עם העולם ועם הזולת. מצב תודעתי זה מאפשר בחירות המשוחררות יחסית מהתניות העבר.

דומני שהתנהגותו של המארח מרגע הגיעו של רבי שמעון לביתו מלמדת כי חי במצב זה של מודעות. כך למשל, כאשר התקשה רבי שמעון להיזכר בסיפור קיבל זאת המארח בהבנה. כך גם כאשר חלפה השבת ואף סיפור לא סופר וניתן להניח שהמסובים הרבים יצאו מאוכזבים ומתוסכלים, לא ביטא המארח כל תרעומת או חוסר נחת וקיבל בהבנה את הסיטואציה, בהעניקו לרבי שמעון מתנה יפה ובהיפרדו “בעיניים טובות”. ניתן אם כן לומר, שהסיפור של רבי שמעון לא יוצר תיקון “יש מאין”, אלא שהתנהגותו של המארח עם זולתו היא היא המלמדת שתיקונו הושלם. במובן זה, הסיפור הוא רק החוליה האחרונה הנותנת עדות קבל עם ועולם, כי אמנם אדם זה( המארח ) השלים עם עברו, השתחרר מרגשי האשם שסחב על גבו והוא יכול סוף סוף לפתוח דף חדש בסיפור חייו.

ועתה, בואו נניח מעט לדמות המארח  בה התמקדנו ונתבונן ביתר תשומת לב ברבי שמעון ובתפקידו בסיפור שלהלן.

רבי שמעון מספר סיפור ואולם המארח הוא זה שעונה לו בסיפור משלו, ששופך אור ומקנה משמעות לסיפורו של רבי שמעון. ניתן אם כן לומר, ששתי הדמויות המרכזיות בסיפור שתיהן מספרות זו לזו סיפור, כאשר סיפורו של המארח בא כדי להשלים ולפרש את סיפורו של רבי שמעון. ניתן לומר שבדומה למארח שזוכה לגאולה ולתיקון דרך סיפורו של רבי שמעון, כך גם רבי שמעון זוכה לתיקון משלו ולהשלמת ייעודו דרך סיפורו- פרשנותו המשלימה של המארח.

האמור לעיל, נוגע בסוגיה חשובה: מיהו יוצרו של הסיפור- המטפל, המטופל או שניהם גם יחד? דומה כי הסיפור שנשכח מדגים לפנינו באופן נאה את העיקרון הטיפולי של בניית “סיפור אמפטי“.[5] הכוונה לסיפור שנבנה במשותף בדיאדה הטיפולית בהתאמה לקווי המתאר של המטופל, כאשר כוחו המרפא נובע מהיותו מצד אחד, קרוב מספיק לעולמו של המטופל ומשקף את האמת הפנימית שלו, כך שהוא יוכל להזדהות עמו ומצד שני, שונה במידה מספקת על מנת שהמטופל יכיר בו משמעויות ומציאויות חדשות שעשויות לתת לו תיקווה וסיכוי להתחדשות ושינוי.

במקרה שלנו ניתן לומר ששתי הדמויות מספרות יחד זה לזה סיפור אמפטי אחד, סיפור שתחילתו במעשה של רבי שמעון וסיומו בסיפורו של המארח. כל דמות מזהה את עצמה בסיפור ויכולה להתבונן במסע שעברה ולעמוד על  ההגיון שבו תוך כדי הכרה בעובדה שהדברים קרו כפי שהיו צריכים לקרות ועל כן הם יכולים לברך על הגשמת ייעודם ולהמשיך במסכת חייהם עם תחושת הקלה ואמונה מחודשת בעצמם, בחיים ובאל.

עיצוב הדמויות- היבטים פסיכולוגים

“הסיפור שנשכח” הינו במהותו סיפור על ייסורים, המתנה וגאולה אישית. כאשר אנו קוראים סיפור זה, אנו יכולים לפגוש בתוך עצמנו את המארח המחכה לגאולה, את רבי שמעון העובר מכפר לכפר בחיפוש אחר הגשמת ייעודו ואת הבעש”ט החכם והיודע כל המבטיח לנו שלכל דבר יש זמן ומקום ושהסוף יהיה טוב. ננסה עתה להבין יותר את מאפייני הדמויות ולשם כך נעזר גם בתיאוריות אישיות שצמחו בעולם הפסיכותרפיה.

המארח

ניתן להבין את המארח כמי שסיפור חייו “נתקע[6], והוא נע ונד בין תהומות נפשו המסוכסכת והמפוצלת, בין קולה של הנשמה הקורא אליו מעומק הנפש לחזור לזהות היהודית ולמורשת האבות שנזנחה, לבין האגו, שבחר להמיר את דת האבות בנצרות ובתפקיד רם המעלה של בישוף. על פי גישת פסיכולוגית המעמקים היונגיאנית, ניתן לזהות בתפקיד הבישופ את “הפרסונה” (במקור הלטיני- מסכת השחקן), המייצגת את חלקי האישיות החיצוניים והקונפורמיים המותאמים לתפקוד החברתי של האדם. בהתאם לכך, ניתן להבין את המשמעות הנודעת ליכולתו של המארח לזנוח ברגע המכריע את “הפרסונה” החיצונית, שהייתה מנותקת משורש עצמותו הרוחנית. אפשר רק לדמיין את הסבל שהיה כרוך בויתור על כל סממני הסטטוס הקשורים לתפקודו החברתי בעיני עצמו ובעיני העולם: מעמד הבישוף, הגלימה הזהובה, המצנפת המהודרת, הקטורת, קהל המאמינים, השררה, העושר וכ”ו. יתר על כן, אפשר להבין מדוע היה זקוק לעזרת הבעש”ט שיבוא “ויקרע” מעליו את מעטפת הפרסונה הכוזבת, שכן לעיתים קרובות איננו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו ואנו זקוקים לעזרה מבחוץ, כגון עזרת המטפל.

פריזמה נוספת להתבוננות בדמות המארח, היא כדמות שנאבקת על אינטגרציה של האישיות דרך משברי התפתחות, בהם נשאלים השאלות: מי אני באמת? ( יהודי או נוצרי),  לאיזו מבין נטיותיי הסותרות השוכנות בי עלי להיענות ?( להיות חסיד או בישוף בעל שררה וכ”ו). במקביל ניתן לנסות ולהבין את המאבק המתחולל בנפשו של המארח כביטוי למאבק האדיפלי, במסגרתו מנסה המארח תחילה למרוד במסורת אבותיו דרך ניתוק והתנצרות, שגוררת רגשי אשם כבדים מנשוא, וסופו- פתרון המאבק האדיפלי בהזדהות עם מסורת אבותיו, מה שמאפשר למארח להתחיל לעמוד על רגליו ולבנות את זהותו העצמית האותנטית. כל עוד נאבק המארח בייצוגי דמות האב המופנם ולא קיבל את מרותו, הוא למעשה נענש- סורס בניתוק מעצמו- בשסע שנפרץ בתוכו, כאשר הסמפטום התבטא בתחושה (פרנואידית) כי הוא  נירדף בלילות על ידי “רוח האב” ונמלא בכעס, חימה ואגרסיות ללא שליטה:” בלילות הייתי אחוז חרטה ובימים נקמתי ביהודים על חוסר המנוחה והסבל שידעתי והוצאתי עליהם את זעמי “. רק כאשר מקבל המארח את מרות האב, הוא זוכה בחזרה בנשמתו- בקשר אינטגרטיבי עם עצמו ובשלוות רוחו.

לסיכום, תהליך ההשתלמות הנפשית של המארח מתחיל במפגש החד פעמי בינו לבין  הבעש”ט, ואולם יעברו שנים ארוכות של התכנסות, הבשלה והמתנה פסיבית, ( אולי סוג של דיכאון ), עד להשלמת התיקון במפגש בין אישי משמעותי נוסף והפעם עם המספר- מטפל, רבי שמעון.  דמותו של המארח, מתאפיינת באיכויות של המתנה, סבלנות, אורך רוח ואמונה, אשר רק הם בסופו של דבר מאפשרים את גאולתו. כך למשל איכויות נפשיות אלו באות לידי ביטוי דרמטי בארוחת השבת, כאשר על אף הדריכות והציפייה העצומה לשמוע את סיפורו מפיו של רבי שמעון, ועל אף התסכול שבודאי ידע בכל פעם שרבי שמעון שתק, על אף כל אלה, לא איבד משלוות רוחו ורוחב ליבו ולא גילה כל תרעומת או אי נחת מרבי שמעון, להפך, הוא מקבל בהשלמה גמורה את צו הגורל, תוך שהוא מאמין שברגע הנכון סיפורו יופיע ואמנם נראה כי האופן האצילי שבו נהג כלפי רבי שמעון מסמן ומעיד על סיומה של הטרנספורמציה הנפשית וכך הוא מזמן לעצמו את השלמת סיפורו.

רבי שמעון

דמותו של רבי שמעון מזכירה לנו את ההלך היוצא למסע על מנת למצוא את עצמו, את  ייעודו ובעל כורחו או אם תרצו מבלי דעת, הוא הופך לסוג של  גיבור/ מטפל, המביא מרפא ומזור למארח ועל ידי כך משלים את מעגלי החיים של שניהם. ניתן לומר שיש מעין הקבלה ניגודית ( ומשלימה) בין דמות זו לדמות המארח.

רבי שמעון יוצא למסע פיזי בעולם הממשי, על מנת לספר ליהודים באשר הם, סיפורים מבית מדרשו של הבעש”ט ולהביא לחייהם קצת אור “מהמאור הגדול”. לשם כך הוא מכתת רגליו מכפר לכפר, מבלי לדעת באמת מה מחוז חפצו, כאשר הדבר היחיד שהוא יכל להיאחז בו הוא מלותיו האחרונות של רבו-  על תדאג “גורלך יהיה טוב”. לעומתו, המארח, מסעו הוא כולו מסע פנימי היקראות בין נטיותיו הפנמיות והחיצוניות, מאבק איתנים שכולו מתרחש בתוכו פנימה, כאשר אף הוא יכול רק להיאחז במלותיו של הבעש”ט- “כאשר יופיע זר שיספר את סיפורך תדע כי נושעת”. וכך יושב המארח ומחכה לסימן, לאות שיבשר כי השלים את תיקונו.

ניתן לזהות במסעו של רבי שמעון חלק מהשלבים המאפיינים את מסעו הארכיטיפי של הגיבור באשר הוא[7]: הקריאה למשימה/ שליחות- לצאת לעולם ולספר על הבעש”ט ליהודים. הנדודים- מכפר לכפר. המבחן- להיזכר בסיפור בארוחת השבת. העמידה בניסיון על אף הקושי והמשבר-  רבי שמעון לא מתייאש ומאבד תקווה על אף שכחה מוחלטת של  הסיפורים והסיטואציה החברתית המביכה. הגילוי של המשמעות שנודעה למסעו- התיקון של המארח דרך סיפורו וקבלת שכר וגמול.

לסיכום, דמותו של רבי שמעון מאופיינת על ידי פעולה ועשייה בעולם והוא נועד לאפשר טרנספורמציה של אחרים על ידי המטען שהופקד בידו ( שלא בידיעתו ) – מטען של סיפורים. תוך כדי כך, אופן התמודדותו עם התסכול העצום, הבושה ותחושת חוסר הערך שבודאי חווה כאשר בכל אחת מארוחות השבת נשתכחו ממנו כל סיפוריו, אך בה בשעה, הוא לא מאבד מאמונתו ומביטחונו בשליחות ששלח אותו רבו-הבעש”ט, כל אלה מלמדים על השינוי הפנימי שעבר בעצמו.

הבעש”ט

דמותו של הבעש”ט מזכירה לנו במשהו את “הזקן החכם” המוכר לנו במיתוסים ובאגדות. הבעש”ט בדומה לדמות הזקן החכם הינו הדמות המדריכה והמכוונת את גורל הדמויות האחרות. למעשה הבעש”ט הוא כביכול “יודע כל” והוא מוליך את התועים לעבר ייעודם והגשמת הפוטנציאל הטמון בכל אחד מהם.

יונג מונה את הזקן החכם בין ארבע הדמויות המרכזיות של הלא מודע והוא מסמל את האמת הנצחית, את חכמת הדורות ואת המדריך המאפשר טרנספורמציה ומראה לאדם את הדרך אל פנימיותו ועצמיותו[8]. בסיפורינו, הבעש”ט נפטר כבר בהתחלה, אבל רוחו והדרכתו מלווים את הדמויות למן ההתחלה ועד הסוף, במובן זה ניתן לומר שמוקנה לבעש”ט מעמד על זמני והוא מסמל את נצחיות הרוח ואת התשובה לשאלות שמלווה כל אחת מהדמויות במהלך הסיפור וגם אותנו הקוראים- מה המשמעות של החיים האלה עבורי, מה מקומי בעולם, מה ייעודי?

עיצוב דמותו של הבעש”ט בסיפור כמו נושא עימו הבטחה, שאכן יש תשובה חיובית לשאלות אלו ומכאן שיש משמעות לניסיונות ולתלאות של הגיבורים (כמו גם שלנו הקוראים), ואמנם בסוף הסיפור אנו לא מתאכזבים. במובן זה, דמותו של הבעש”ט מסמלת את תהליך האינדבידואציה, כלומר, את הטרנספורמציה שתעבור כל דמות ואת השלמות הפוטנציאלית שגלומה בה ובכל בן אנוש באשר הוא[9].

לסיכום, הבעש”ט, הוא החוט המקשר של הסיפור כולו, אם נרצה, זהו קול המצפון, או הצו האלוהי, חוט הגורל שלאורו ובתוכו נשזרת ומתחוללת העלילה.

אם הסיפור עוסק בשכחה ובהיזכרות, הרי שהבעש”ט מסמל את הזוכר, את הקול הפנמי בתוכנו שיודע את האמת ומחכה בסבלנות שנזהה את נוכחותו ונקשיב לו. הבעש”ט מזכיר במשהו את המשל היהודי האומר,  שסוף המעשה כבר טמון במחשבה ובכוונה הראשונית של יוצרו.

שלוש דמויות- מסע נפשי אחד

ניתן גם לנסות ולראות את שלושת הדמויות כפנים שונות בנפשו של האדם המחפש אחר משמעות לחייו, כסמל לגיבור היוצא למסע לעבר מחוזות המודעות, האור והאמת, בחיפוש אחד עצמו.

המארח, הנקרע בין היהדות לנצרות ומהווה זירה למאבק איתנים של כוחות יצריים לא מודעים הנאבקים על השליטה בנפשו פנימה, יכול לסמל את ה“איד”- מושב היצרים וכוחות הנפש הראשוניים והלא מודעים,

בו בזמן המארח מסמל גם  את “הירידה צורך עליה“, כלומר את היכולת להיכנס אל תוך הלא מודע אל אזורי הצל האפלים, אל עמקי הכאב והסבל, מחוזות לא נודעים שנדרשת תעוזה להיכנס אליהם ולאיש לא מובטחת היציאה ( ראה סיפורם של ארבעה שנכנסו לפרדס…).

הבעש”ט, הצדיק המסמל את ספירת היסוד בקבלה, הספירה דרכה זורם השפע לעולם, יכול מסמל את הנקודה הנפשית הפנימית ( “רעותא דליבא”), העצמי המחבר מחדש את כל הצינורות שנסתמו או נותקו משורשם ובכך מאפשר לאדם שנפשו שסועה ומחולקת להפוך לשלם אחד. הבעש”ט, כסמל העצמי הפנימי, מחכה וממתין לנו בתוך המעמקים הלא נודעים של הנפש וכאשר כושלים כוחותינו, הוא בא לעזרינו ומושיע אותנו. ואולם רק הנכונות להיכנס פנימה ולהסיר את כל המסכות תאפשר לנו לפגוש בהיבט השלם של עצמנו המושלך ומשתקף בדמות הצדיק, קרי בדמות הבעש”ט.

ואילו רבי שמעון, הנשלח במצוות רבו לעולם על מנת להביא תיקון לנשמתו של המארח ומוצא תוך כדי כך משמעות ותיקון לעצמו, יכול לסמל את כוחות האגו המתפקדים בעולם הריאלי ועומדים לשירותו של האדם השלם כשהם נושאים את מסרי העצמי, כלומר קשובים לקולו המדריך של הצדיק הפנימי. אם נתבונן לרגע מקרוב באופן התנהלותו של “אני” זה ביחס לעצמי,[10] ניווכח שהוא נושא בתפקיד פרדוכסלי, שכן מחד, “אני” זה הוא הבוחר, המחליט והעושה ותקוותינו לגאולה תלויה בפעולה נכונה מצידו, מאידך הפעולה האופטימלית שנדרשת מהאני, היא למעשה למעט את עצמו, להצטמצם ולפנות מקום להופעת העצמי, וזו גם ההקרבה הגדולה ביותר, וככזו היא עשויה להיתפס אצל האדם כאיום קיומי ומשתק ממש.

בסיפור שלנו אנו רואים כיצד פועלן של הדמויות משקף את מושג “מיעוט האני” המוכר לנו בחסידות[11]. כך למשל רבי שמעון בתחילת הסיפור מוותר על יומרות גדולות ומקבל את התפקיד שהטיל עליו רבו, לשמש כמספר סיפורים נודד בכפרי היהודים. גם בהמשך בביתו של המארח הוא מקבל בהבנה את כישלונו פעם אחר פעם להיזכר בסיפור מחיי רבו ומפנה את עצמו לגמרי, עד שברגע הנכון מתייצב למולו הסיפור שחיכה לו כל אותם השנים. כך גם המארח שממעט את עצמו- מוותר על הסטטוס, הכבוד היוקרה והשררה שבתפקיד הבישוף למען שלמות נפשו.

אפילוג- אחרית דבר

בתחילת רשימה זו יצאנו לדרך יחד עם רבי שמעון מספר הסיפורים, בשליחות מורהו הבעש”ט, עד שהתגלגלנו לביתו של המארח שם גוללו הדמויות את סיפוריהן והתברר כי סוף סוף מצאו את תיקונם ודבר הבעש”ט התקיים.  בניסיון לתהות על “קנקנו” של סיפור זה עברנו דרך מחוזות של מיתוסים קולקטיביים, עימות עם שאלות אקזסטנציאליסטיות בדבר האפשרות לכתיבה עצמית של סיפור חיינו, התבוננות בשאלה מי מספר סיפור למי ונסיון לאפיין את הדמויות מבחינה פסיכולוגית ומיתית ולראות בהם שלוש פנים של נפש אחת היוצאת למסע מיתי בחיפוש אחר משמעות לחייה . אך בכך לא סגי, דומה כי עלילת חייהם של רבי שמעון והמארח כפי שהיא מובאת ב”סיפור שנשכח”, מעלה בכל אחד הקורא בסיפור, שאלה  קדומה, שאלה עתיקה ומחודשת כאחת, שאלה שהיא לכאורה כל כך מתבקשת עד שאולי אנו נוטים “לשכוח” את קיומה וזאת השאלה-”היכן אני בעולם” האם אני נוצרי – בישוף, או יהודי כשר, האם אני מספר סיפורים, מי אני בכלל? אם נתבונן מקרוב, נראה ששאלה זו מכילה בתוכה שתי שאלות השזורות הדדית זה בזה: האחת:  היכן אני-כלומר מי “אני” בעצם, והשניה: מה תפקידי בעולם, או בלשון פסיכולוגית המעמקים מה הפרסונה שאני בוחר ללבוש ודרכה לפעול בעולם. כמובן שביחס לשאלה זו הסיפור מזמין אותנו לבחון האם המרחק בין הפרסונה לבין עצמותי לא גדול מדי.

אך בכך לא די, הסיפור מזכיר לנו לדעתי באופן הברור ביותר, שגם אם מצאתי את עצמי בסיפור חיים שהוא בעצם זר לי, גם אם מתברר לי שהפרסונה שאני לובש מזה שנים רבות רחוקה מעצמותי מרחק שנות אור, אף פעם לא מאוחר מדי לזנוח את “גלימת הבישוף” ולבחור ב”מלבוש חדש” ומתוקן. יחד עם זאת, הסיפור מרמז שתהליך זה שבו האני הישן מתפרק ואני חדש נולד, אינו פשוט כלל ועיקר והוא מצריך כוחות נפש רבים, סבלנות ואורך רוח. ואולם הסיפור גם נושא עמו הבטחה, למי שמוכן לצאת למסע הזה וללכת את הדרך עד סופה, לאותו אדם מובטח כי יבוא יום בו יתקיימו דברי הבעש”ט למארח, יום שבו יפגוש את סיפורו ואז ידע אל נכון כי גאולתו נשלמה.

תם ולא נשלם

הערות


[1] Buber, M., The Legend of the BAAL-SHEM,Princeton University Press, 1955, p.107-120.

[2]כהן, א., לישון עם כיפה אדומה לקום עם שלושה חזירונים קטנים, הוצאת אמציה תשנ”ז 1997.

[3] כהן, א.,( 1993) החיים כיצירה: לספר את חייך, נפש 1, 2-14.

[4] May , R., (1961) Existential Psychology, ch.4.pp75-84

[5] עומר, ח, אלון נ., “מעשה הסיפור הטיפולי“, הוצאת מודן 1997.

[6] גרין, ד., ( 1999),”לכל סיפור יש שם“, נפש 1, 4-10

[7] Campbell, J., The Hero With A Thousand Faces, Meridian Books 1956

[8] יונג, ק, ג., זיכרונות, חלומות מחשבות, הוצאת רמות 1993 בעמ 331.

נצר, ר., מסע אל העצמי, הוצאת מודן  2004 עמ’365.

[9] אינדיבידואציה: מושג המציין את התהליך המרכזי של התפתחות נפשית לקראת הבשלה ומימוש  עצמי.

במסגרתו משתחררת האישיות מתלותה בקומפלקסים ובקשרים חיצוניים ומתבסס הקשר בין האני כגרעין

המודעות לבין העצמי כמרכז  של הנפש המוכללת

[10] העצמי- SELF: ארכיטיפ מרכזי המייצג את כוליות הנפש, אחדות כל הניגודים,  מכיל את המודע והלא

מודע כאחד, כמו גם את היסוד הטרנסצנדנטי- האלוהי שבאדם, הוא המקור והיעד של תהליך ההתפתחות

הנפשי- רוחני.

[11] אנקורי, מ., הלב והמעין, חסידות ופסכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991, עמ’ 225-226.