:

כמו פרויד, יונג הניח שהחלומות נובעים מפעילות נפשית בלא מודע. ההבדל בינו לבין פרויד בגישתו להבנת החלומות, נובע מתפיסתו את הלא מודע באופן שונה מתפיסתו של פרויד.
פרויד גרס שכל התכנים של הלא מודע הודחקו מן המודע. יונג לעומת זאת חשב שהתכנים המודחקים בלא מודע הם רק חלק מן התכנים שבו. לדעתו הלא מודע מכיל גורמים שעדיין לא הגיעו למודע, ואלה הם הגרעינים של תכנים שעוד יגיעו למודע. הוא חשב שלו הלא מודע היה מכיל רק תכנים שהודחקו, העלאתם של תכנים אלה למודע הייתה מפחיתה את החלימה, אך הוא מצא שההפך קורה. מכאן הוא גרס שמתרחש בלא מודע תהליך מתמשך, היוצר חלומות, פנטזיות ודימויים, שרק חלק מהם עולה למודעות.
לדעתו החלום הוא דלת קטנה נסתרת בחלקים הסודיים של הנפש, אשר נפתחת אל ה”לילה הקוסמי” של הפסיכי שהיה קיים הרבה לפני המודעות של האגו. הוא גרס שהחלום הוא הביטוי הטבעי וההכרחי של אנרגית החיים. בעיניו הדעה כאלו הלא מודע הוא רק שקית המכילה את הפירורים שנופלים מן המודע, היא דעה רציונליסטית צרה. יותר נכון בעיניו לתאר את המודע כשקית המכילה מה שבמקרה נופל לתוכו.

יונג הסכים להשערה הפרוידיאנית לפיה חלק מן התכנים של המודע עוברים ללא מודע. אך הוא הניח שכל התנהגות שלנו והאופן בו אנו חווים חוויות, צריכים לחול בפוטנציה בתוכנו לפני שהם מתרחשים באופן אקטואלי. הוא גרס שכל הפוטנציאל הזה שייך ללא מודע הקולקטיבי. לכן שורשיהם של כל התכנים הפסיכים, כולל החלומות, טמונים בלא מודע הקולקטיבי, הנמצא כל הזמן בתהליך יצירתי.

אי לכך לדעת יונג תפקיד החלום אינו רק סיפוק משאלה יצרית מודחקת, כפי שגרס פרויד, וכן אינו רק שיקוף החוויות האישיות של החולם, אלא בנוסף לכך הוא תוצר של הלא מודע הקולקטיבי המגיב לחוויות המודעות של החולם עם ראיה רחבה כלל אנושית הנחוצה כדי להוסיף משהו מאזן לחוויה האישית של החולם. ואכן האנרגיה הזורמת לתוך דימויי החלום עשויה לעזור לנו להתפתחות פסיכולוגית: לפיתוח, לתחזוקה, לארגון, ולתיקון של תהליכים וסטרוקטורות פסיכיות.

לקריאת המאמר המלא

“…החלומות שנחלמים ע”י המטופל והאנליטיקאי הם באותו הזמן חלומות שלהם עצמם ושל הרווריז (reveries) שלהם, ואלה של הסובייקט השלישי, שהוא בו זמנית המטופל והאנליטיקאי יחד ואף לא אחד מהם. ..” (Ogden, 2005, עמ’ 1, תרגום שלי ק.א.).

באופן כללי, הגישות האינטרסובייקטיביות רואות את mind נבנה, מעוצב ומושפע מתהליכים בינאישיים ואינטראקטיביים, ולא כמורכב ממבנים אינטרה-פסיכיים, קבועים וידועים מראש. המיינד נתפס כתוצר חברתי ובינאישי, כאשר שימת הדגש מועברת מחשיפה של חומר מודחק ולא מודע ,הנובע מתוך מבנים תוך-נפשיים (one-person approach), אל אקספלורציה של המציאות הנפשית, כפי שהיא נוצרת בשדה האנליטי הדיאדי, כמו בין המטפל למטופל (two-person approach).
בהתייחסו לחלומות, פרויד ראה את החלום כיצירה פרטית של המטופל. תוכנו הגלוי נתפס כמעין כתב סתרים, שעל האנליטיקאי לפענח באופן דקדקני, “…ההצגה שמלאכת החלום מבצעת, זו שאין בכוונתה להיות מובנת, אינה מערימה לפני המתרגם קשיים גדולים מאלה שכותבי ההירוגליפים הקדמונים מעמידים לפני המבקשים לקוראם” (פרויד, 1900 עמ’ 334, ההדגשה במקור). ערכו הטיפולי של החלום טמון בעיקר ברובד הסמוי, הבלתי-מודע, שעבר טרנספורמציה, כך שניתן יהיה להעלותו למודעות באופן בלתי מאיים.
לדעת פרויד, על תוכנו הגלוי של החלום לעבור מלאכת פענוח, משום שהחולם ממיר את מחשבת החלום הלטנטית לחלום הגלוי ע”י סידרה של טרנספורמציות (כגון: קונדנסציה והתקה), שלהן קרא “עבודת חלום”. למרכיב הנרטיבי הגלוי של החלום אין ערך תקשורתי לכשעצמו, והוא איננו מרכזי להבנתו: “חלומות כשלעצמם אינם ביטוי חברתי, ולא אמצעי להעברת אינפורמציה”
להמשך קריאה …

במאמרו של קובי אוסלנדר במדור זה (”חלומות ותקשורת אינטרסובייקטיבית בטיפול”) מצוטט פירוש חלום שהציע תומאס אוגדן (אוגדן 1996, עמ’ 993). בחלום רואה המטופל את אמו בגילה הנוכחי (70+) כשהיא בהריון. האם ואחותו של החולם מחייבות את ההריון. הן מדברות על ענייני יומיום כאילו ההריון מתקבל על דעתן, בעוד שהחולם מתקומם נגד ההריון ואולם דעתו אינה נשמעת.
אוגדן פירש את החלום כעוסק בקשר הטיפולי ובחששותיו של המטופל מנטישת המטפל:
“ואכן בהמשך, המטופל חשף בפניו את רצונו לסיים את הטיפול בסוף השנה. תחושות ומחשבות שעלו סביב נושאים אלה הובילו אותם לשוחח על חרדה לא מודעת של המטופל שלאחר חופשת הקיץ המטפל עלול לא לשוב”.
פירוש זה מצטרף לנטייה גוברת והולכת במאמרים המתפרסמים בשנים האחרונות למקד את פירוש החלומות של מטופלינו בטיפול עצמו ובמיוחד במטפל. השאלה היא האם נטיה זו מבטאה דרך חדשה להבין את מצוקות נפשו של המטופל או שיש בכך ביטוי למצוקתו של מקצוע שסובל מחרדת נטישה.
יותר ויותר אנו רואים פרשנות פסיכולוגית שעניינה המרכזי הוא חדר הטיפול, כאילו אין לו בעולמו הפנימי של המטופל אלא ענייני טיפול וקליניקה.
עבודה על הטרנספרנס היתה גילוי רב ערך של הפסיכואנליזה, גילוי שאיפשר למטפל לראות דרך חוויה מיידית-אקטואלית דפוסים ומערכי נפש שנצרבו בנפשו של המטופל ובאו לידי ביטוי מכשיל במקומות שונים בחייו. העבודה על הטרנספרנס העניקה שירות לחייו של המטופל כאשר הטיפול היה בבחינת מעבדה שנועדה לשרת את “השדה”, את החיים. אולם בשנים האחרונות דומה שחייו של המטופל לא נועדו אלא כדי לסמל את הטיפול ולשרת אותו. היות שפרשנות זו של חלומות הפכה לטרנד נרחב ביותר בספרות המקצועית, יש לבקש את סיבותיה בתהליכים חברתיים ותרבותיים שמאפיינים את התקופה ואת המקצוע.
בסקר שנערך באנגליה התברר כי 63% מן האנשים שפונים לטיפול אינם פונים למטפלים מקצועיים. מתקבל על הדעת שבארץ המצב דומה. יש עודף גדול של מטפלים. מאות אנשי מקצוע נוספים מידי שנה ולא מתים כמספר הזה. הצפת השוק על ידי מטפלים לא מקצועיים משלימה את התמונה ומחמירה את המצור על המקצוע.
אין ספק שעלינו לתת את הדעת על תהליך זה, שבו מטופלים מעדיפים טיפול בניסים ונפלאות על פני עבודה מעמיקה, עתירת מאמץ וסבל. תהליך זה של העדפת שטיקים וטריקים על פני התייחסות עניינית ומושכלת היא מן המאפיינים של תרבותנו בכלל, אולם התשובה המתבקשת ממציאות זו איננה בהטיית המוקד הטיפולי על פי האינטרסים של המטפל ובניית מודל שתכליתו לשקם את מעמדנו המקצועי בעיני ההמונים. מצוקת המקצוע מטפחת בתקופה האחרונה פניה אל שתי כתובות: אל המטופל שעליו ועל חלומותיו מוטל לעסוק בנו, ואל אלוהים שבשנים האחרונות עשה come back אחרי שפרויד הרחיק אותו מחדר הטיפול.
אני מאמין שלעיתים הלא-מודע של המטופל והלא-מודע של המטפל מקיימים ביניהם דיאלוג שבא לביטוי גם בחלומות. אולם בכל מקרה עלינו לעמוד מול מציאות הלא-נודע שמתגלה בחלום מתוך עמדה של כבוד ויראה. לא נועדו החלומות של המטופלים כדי לספק צרכים נרקיסטיים שלנו. החלומות הם הזמנה להבין את מצוקות נפשו של המטופל על מנת להביא להם מזור. אוגדן דיבר על “השלישי האנליטי” (ראה אותו מאמר). יש להסכים לכך שקיימת מציאות טיפולית (”השלישי”) בעלת ערך שבאה לביטוי גם בחלומות. אולם הפרשנות הנפוצה לאחרונה בספרותנו המקצועית מעלה את השאלה מיהו הראשון, ודומה שהראשון הופך להיות המטפל ולא המטופל. יש בכך ניצול של ממש, ניצול של הטיפול לצרכינו שלנו. גילוי “השלישי” הוא תרומה בעלת ערך לפסיכותרפיה, אולם בתנאי שלא נזנח את נסיוננו להבין את עולמו הפנימי של המטופל, עולם עמוק ורחב שמדבר אלינו בין השאר בשפת החלום, שפת סמלים.
בחלום שמביא אוגדן ומצוטט במאמרו של אוסלנדר מופיעים סמלים עתירי משמעות ועומק: אמא, אחות, הריון, עמדות מודעות ודעות. אני מניח, גם מבלי להכיר את החולם, שמדובר כאן בנושאים בעלי ערך רב בעולמו הפנימי, נושאים של פריון והתחדשות, של כוחות חיים, של קונפליקטים שכל אלה מעלים לנוכח התודעה המודעת של הדמויות בחלום. האם נכון את כל אלה לצמצם לענייני טיפול ומטפל? לעיתים נדמה שכל העולמות העולים מתוך סמלי החלומות מתרכזים באמצעות הפרשנות המקצועית על שביל צר אחד שמוביל אל המטפל ואל הקליניקה שלו …

להמשך המאמר

המטפל והטיפול בעולמו הפנימי של המטופל / עדית אנקורי

——————————————————
על-פי התפיסה הפסיכואנליטית, דמות המטפל נבנית מהחוויות שהיו למטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, קודם כל כמובן עם דמויות ההורים, וביחסים הטיפוליים הוא חווה מחדש יחסים קודמים ומשליך אותם על המטפל. עפ”י התפיסה היונגיאנית, המטופל משליך על המטפל גם ישות שאינה תלויה בחוויה שלו את דמויות הוריו. ישות זו קשורה לא רק לחוויות קודמות אלא אף לחוויות קדומות. על פי התפיסה היונגיאנית, קיימת בעומק הלא מודע שלנו ישות ארכיטיפית שהיא מעין סכום של החוויה האנושית לאורך הדורות את המרפא ואת הריפוי. זו תמצית ההוויה של דמות המדריך, המטפל, המרפא. המערך הטיפולי מעיר, או מעורר לא רק תכנים שקשורים לדמויות ממשיות מחיינו, אלא אף את הישות הזאת, שאפשר לקרוא לה המטפל הפנימי, או הסלף. הסלף הוא הארכיטיפ בנפשנו, שאחראי על ניסיונה של הנפש לרפא את עצמה מתוך כוחות הרפוי שאצורים בתוכה.
**************************************************

למאמר המלא

על המציאות האחרת בתרבות השמאנית / פרק מספרו של ד”ר מיכה אנקורי – “דברי חלומות” “.

=============

אני חואן בטיסטה. ריפאתי רבים בהרים הללו. עליי לעצור את הערפל. עלי לשמור על איזון הכוחות. הגשם בא ועמו הערפל הכבד. ואז החלו הילדים למות. גם בבני פגע הערפל. הוא חולה ועליי לרפאו.

כמו תמיד אני לוקח את נוצות הנץ האדום ומלטף בהן את הבטן. גם את בני אני מרפא כך. אני שואב אל פי את המחלה מגופו, אך הפעם זה לא עוזר.

מדוע מתים הילדים?

האלים שולחים מחלות כשהם כועסים. רק כשהאלים מפויסים, נעצרת המחלה. אולי לא היה שלום בכפר? אולי מנהיגי השבט כעסו זה על זה?

בשעת השינה באה אליי החכמה. חלומי אמר לי שנתנו יותר מדי לאבא שמש במזרח, ולא נתנו מספיק לאימא אוקיינוס במערב. לכן שלח האוקיינוס את הערפל שפוגע בילדים. עליי להשיב את ההרמוניה.

אני מדבר עם בני ומספר לו על הצער ועל הכאב. כאן, במערת הזאבים, אני מרגיש מוגן. אבותיי קפואים באבן ומסתכלים בנו. אני מכיר את רחש העשבים, אני מכיר את צווחת העלים. כל גביש, כל גרגר חול. כל עץ…

את המונולוג הזה נשא ה”מארא קאמי”, השמאן של שבט הוויצ’ול שבהרי הסיירה מאד’רה. בני שבטו קוראים לעצמם “הווירה ריקה” – המרפאים. הם בטוחים שנמסרה בידם שליחות, שנועדה לעזור להם ולעולם כולו. המחלה פגעה בילדים, והילדים מתים, אך מחלת הילדים היא מחלת השבט, מחלת הטבע, העולם, היקום, היא הפרת ההרמוניה בעולם האלים.

בני שבט הוויצ’ול אינם מתנכרים להישגי הרפואה המודרנית. אין להם כל קושי לקבל את הרופא שבא מאטלנטה כחלק ממאמץ הריפוי; אך לדעתם, אין לצמצם את המחלה לאיבר מסוים, לאיש מסוים, שכן העולם כולו מקושר בחוטים סמויים – אין מציאות מבודדת. לפיכך אם גופו של הילד מגלה סימנים של הפרת ההרמוניה, יש לחפש את הסיבה בכל רובדי הקיום והיקום – ההרמוניה הכוללת הופרה.

להמשך קריאת הפרק

חלומות לאחר טראומה

עבור רבים מאיתנו החיים חיים יחסית רגילים, יש עניינים רגשיים רבים הפעילים בכל נקודת זמן, ואין זה קל לקבוע רגש דומיננטי מסוים. לכן, החלומות שלנו תכופות נראים מבולבלים וכמעט מקריים. מכל מקום, אם נתחיל במקרה מובהק של מישהו שחווה לאחרונה טראומה חמורה – הרי אנו יודעים בדיוק מה מעסיק את נפשו של אותו אדם ויהיה לנו קל יותר להבחין מה בעצם מתרחש. הסתייע בידי לאסוף סדרות ארוכות של חלומות ממספר אנשים שחוו טראומה חמורה כגון בריחה משריפה, אונס, או מישהו שנרצח בסמוך להם. סדרות אלו תכופות מראות קיומם של קשרים שנעשים בין האירוע הטראומטי ודימויים אחרים, זיכרונות מהעבר וכדומה. נראה כי הקשרים מונחים באופן עקרוני על-ידי הרגשות או העיסוק הרגשי של החולם. למשל, אדם צעיר דיווח על סדרת חלומות לאחר טראומה קטנה בגיל חמש-עשרה: הוא טייל לוושינגטון עם הוריו וננעל בתוך חדר ממנו לא יכול היה לצאת למשך במשך יום ולילה שלמים. הוא נהייה לגמרי מפוחד, צעק ופיתח את כל סוגי הפנטזיות בנוגע למה שעלול לקרות לו. הוא מסכם:

“היו לי חלומות וסיוטים לגבי אירוע זה. תמיד הייתי נעול, סגור ולכוד בדרך מסוימת אך החלום בהדרגה השתנה. לעיתים הייתי לכוד בחדר כמו זה שהופיע במציאות, לעיתים בסיטואציות דומות מאוד. כמו כן חלמתי שנלכדתי בשריפה או במערה. לעיתים הורי היו שם, לעיתים סצינות מילדותי חדרו לחלומות. החלומות שלי שיחקו עם התמה של להיות לכוד בחדר והכניסו לתוכם את כל סוגי האירועים מחיי, החל מסיפורים שקראתי ועד לדמיונותי”.

אישה שנאנסה באכזריות חלמה את החלומות הבאים בשבועות שלאחר האונס:

“הלכתי במורד הרחוב עם חברה וביתה בת הארבע. חבורת גברים מתבגרים לבושים במעילי עור שחור התחילו לתקוף את הילדה. החברה שלי ברחה. ניסיתי לשחרר את הילדה, אבל הבחנתי שבגדי הופשטו ממני. התעוררתי מאוד מפוחדת”.

“ניסתי ללכת לחדר האמבטיה כשוילונות החלו לחנוק אותי. ניסיתי לנשום אוויר. הייתה לי תחשה שאני צורחת, אך למעשה לא השמעתי קול”.

“עשיתי סרט עם רקס הריסון. שמעתי רכבת מגיעה הישר מולנו, רועשת יותר ויותר, היא הייתה כמעט עלינו כשהתעוררתי”.

“החלום הוא כולו בצבע. אני נמצאת על חוף הים. סופה באה ומערבלת אותי. אני לובשת חצאית עם סרטים. הסופה מסובבת אותי. הסרטים הופכים לנחשים שחונקים אותי ואני מתעוררת מפוחדת”.

חלומותיה של אישה זו משלבים פרטים מסוימים מחוויית האונס (האנס, שהיה כבן 18, נכנס דרך חלון חדרה דרך הוילונות ואיים לחנוק אותה עם הוילונות), אך היא בעיקר חולמת על אימה (ילדה מותקפת, היא נחנקת, רכבת דוהרת מולה, סופה מערבלת אותה, נחשים חונקים אותה וכדומה).

מספר אנשים בסדרה שלי שנמלטו משריפות חלמו קודם כל על שריפה, אך לאחר מכן דיווחו על חלומות של גלים מפחידים והיותם נרדפים על-ידי כנופיות פושעים.

אלן סיגל (58) דיווח על ממצאים דומים בחלומותיהם של ניצולים של השריפה בברקלי בשנת 1991. נשאלת השאלה, מדוע יש לחלום על גלים או על כנופיות פושעים , אחרי הינצלות משריפה? אין ספק שדימויי החלום אינם מגיעים מהמידע החושי שנחווה בשריפה, אלא מונחים על ידי רגשות דומיננטיים של אימה, פחד, או פגיעות.

בחומר שאספתי יש תהליך של התפתחות בו החלומות בתחילה עוסקים ברגש שנותן הקשר, כמו אימה, פחד ופגיעות. לאחר מכן, תכופות, החלומות נותנים הקשר לאשמה – לדוגמה : אשמת הניצולים.

“בחלומותי, רוב הזמן אני נפגע באופן כלשהו על ידי אחי, או אני נפגע בתאונה בזמן שאחי ניצל” (במציאות, האח של החולם מת משריפה בעוד שהחולם ניצל). במצבים אלה, לפחות, חלימה אינה יוצרת קשרים באופן מקרי. הרגש הדומיננטי הוא שמנחה את התהליך. החלומות יוצרים קשרים שנותנים הקשר לרגש הדומיננטי או לעיסוק הרגשי.

אני מתרשם שחלומות פשוטים אלה, או דימויי חלום שמספקים הקשר לרגש, הם נפוצים במיוחד לאחר טראומה. אני ושותפיי, רחל אלקין והולי מולטין, ניסינו לכמת רושם זה על ידי דירוג “דימויים שנותנים הקשר” במספר סדרות של חלומות לאחר טראומה, וחלומות שאינם לאחר טראומה. עד כה, בהתבסס על שישים חלומות מדורגים, נראה שדימויים מספקים הקשר אלה הם הרבה יותר שכיחים בחלומות לאחר טראומה, אף כי תהליך הציינון טרם הושלם. כשדימויים כאלה מופיעים, זה בדרך כלל די ברור וניתן לציינון ללא צורך באסוציאציות חופשיות או אינפורמציה אחרת בנוגע לחולם.

למשל, הנה כמה דוגמאות מתוך החלומות שאספנו- שבהן מופיעים דימויים בחלום אשר מספקים הקשר לרגש:

פחד, אימה:

גל ענק מגיע אלי.

בית בוער ואף אחד לא מצליח לצאת.

חבורת רשעים, אולי נאצים, רודפים אחרי. אני לא מצליח לברוח.

חוסר אונים, פגיעות:

חלמתי על ילדים, בובות ותינוקות, כולם טובעים.

הוא תלש את עורי והשליך אותי לערימה יחד עם אחיותיי, יכולתי לחוש את הכאב,

יכולתי לחוש הכול.

חיה קטנה פצועה שכבה ברחוב.

אשמה:

טיל נורה לעברינו (כפי שבאמת קרה) ומתפוצץ, אבל אינני יודעת אם זו אני שמתפוצצת או חברי ג’ק.

נתתי לילדים שלי לשחק והם נדרסו על ידי מכונית.

עזבתי את ילדיי בבית במקום כלשהו ואני לא מוצאת אותם יותר.

אבל:

ההר התפצל. גבעה ענקית, או הר התפצל לשני חלקים ויש סידורים שאני צריך לעשות

כדי לטפל בכך.

עץ ענק התמוטט.

אני במקום ריק ענק. יש אפר בכל מקום.

במשך מספר שבועות או חודשים כשהטראומה בהדרגה מטופלת, החלומות תכופות עוקבים אחר תבנית מובחנת. בתחילה הטראומה משתחזרת שוב ושב באופן חי ודרמטי, אך לא בהכרח במדויק באותו האופן בו אכן קרתה. תכופות יש לפחות שינוי עיקרי אחד בחלום, משהו כזה שלא באמת קרה. מהר מאוד החלומות מתחילים לשלב ולחבר את החומר הטראומטי עם חומר אחר המופיע כדומה מהבחינה הרגשית או כקשור. תכופות, כפי שראינו קודם לכן, אדם שחווה סוג מסוים של טראומה, חולם על כל הסוגים של אירועים טראומטיים שעשויים להתקשר לאותה תחושה של חוסר אונים, אימה או אשמה. במקרים מסוימים קישורים אלה מערבים הפעלה מחודשת של טראומה קודמת ותמות אישיות חשובות אחרות המעוררת על ידי הטראומה (”גירוי מחדש”). אם החולם הוא “ניצול” בעוד שאחרים נפגעו, התמה של אשמת הניצול כמעט תמיד מופיעה. התמות של החלומות והסיוטים הם תכופות “האם זה היה הוא או אני?” ו- “אני לא יכול לאמר אם זה אני או החבר שלי שנפגע”, ו/או ” איך יתכן שאני ניצלתי והוא/היא לא ניצלו?” . למשל: ” …. טיל נורה לעברינו ומתפוצץ, אבל אינני יודעת אם זו אני שמתפוצצת או חברי”, או: “נשרפתי בשריפה ואחי ניצל” ) . אם מישהו נפגע, מופיעה תכופות התמה של אשמה במובן של “האם היה לי משהו לעשות, האם אני אחראי?” (זה יכול להופיע גם אם אין שום ראיה מציאותית שזה המקרה). תהליך חיבור הטראומה עם חומר רגשי אחר מחיי החולם (כמו גם מקריאה, דמיונות, חלומות בהקיץ) הולך ומורחב בהדרגה וקולט לתוכו עוד ועוד חומרים. הטראומה עצמה משחקת תפקיד קטן יותר ויותר והחלומות חוזרים למצב הפרה-טראומטי שלהם.

נראה כי החלומות מכילים קשרים מוצלבים – עריכת קישורים עם כל חומר שקשור שהינו זמין בזיכרון ובדמיון, מונחה על ידי הרגשות הדומיננטים של החולם, שבהדרגה הופכים פחות עוצמתיים ומשנים את אופיים ככל שהטראומה נפתרת או עוברת אינטגרציה. לפחות ברמה של הרשת העצבית אנו עדיין מדברים על שיאים, או גלים, או הפצה של עוררות מאזורים מעוררים בצורה מרובה, התהליך עוקב אחר שבילים לא מקריים אותם ניתן להבין במונחים של הרגשות של החולם וחוויות העבר שלו.

אני אבחר לרגע להעיז ללא בושה ולתאר את הדברים בצורה אנתרופומורפית ואנסה להמחיש תפוצה זו של עוררות ועריכת החיבורים כאילו הם היו מונחים על ידי אדם אחר, נניח המטפל, המנסה לסייע לקורבן הטראומה. זה עשוי לעזור להגדיר את התפקיד המעין-טיפולי של החלימה אחרי טראומה, (ראה הרטמן ( 32 )) . אנו יכולים לדמיין את התהליך כסדרה של שאלות הנוצרות על ידי רגש, וניסיונה של הנפש של החולם למצוא סוג של תשובות, או לפחות הקשר.

ראשית, אימה מוחלטת: הגיע סוף העולם. זהו הדבר הנוראי ביותר שאי פעם קרה למישהו. כיצד יכול מישהו לשרוד זאת?

תשובה אפשרית בנוסח של: “ובכן, הבה נבחן את מה שקרה. תן לעצמך לדמיין את זה, וכל תמונה אחרת שעולה בדעתך. דמיין תמונות מאסונות אחרים. אתה מתחיל לראות גם אנשים אחרים בסיטואציות דומות. כל הסצנות הללו הן נוראיות, אבל לא ייחודיות. אתה מתחיל לראות שאחרים שורדים במצבים דומים . למעשה, האם זה מזכיר לך משהו אחר? הבה נסתכל על זמנים אחרים שהרגשת מאוים. האין זה דומה? לא, אך בוא נמשיך להסתכל, האם לא היה רגש דומה? בא נבדוק מה עוד דומה. למעשה, נראה שניצלת בזמנים אלה. בוא נראה מה עוד עולה בראש, אפילו אם לכך כרגע עוד משמעות רבה. ”

האימה הולכת ונחלשת : במקומה – הפחדים האנושיים הבסיסיים מופיעים ועולים: פחד מהשמדה, בידוד, אובדן, וכדומה.

כעת- אשמה (אשמת הניצול) : כן, נראה שניצלתי אך הוא טבע/נשרף/מת. כיצד שרדתי? האם אכן שרדתי? אולי אני הוא זה שמת, אני אדם גרוע יותר ממה שהוא/היא היו, ברור שהיה מגיע לי למות…

“…ובכן, בוא נחשוב על זה, נדמיין את זה. דמיין את עצמך נפגע. אלו תמונות עולות לראש? זו לא הפעם הראשונה שאתה במצב קשה…האם לא היו זמנים אחרים שקרה משהו דומה.. עם תחושות דומות? בוא נראה מה קרה. בוא נסתכל באותן פעמים או מצבים שקשורים במשהו אחר…אולי בילדות? לא רק עם אחים. מה לגבי חיות מחמד?, סיפורים? תמונות? דברים שנתקעו בזיכרון. זה עשוי לקחת זמן אבל בוא נדמיין את כל זה. האם תמיד אתה זה שלא נפגע בעוד שאחרים נפגעים? נראה שלעיתים גם אתה נפגע, לעיתים אחרים. יש הרבה אפשרויות והרבה שילובים”.

ו/או: אני הותקפתי. נפצעתי/נאנסתי, אבל זו היתה רק אשמתי. אני אדם נורא. אני הבאתי הכל על עצמי. מגיע לי למות…

“חכה/י רק רגע: הבה נתבונן בכך. בוא נבדוק מה קרה. בוא נבדוק מה עוד בנפשך קשור לזה, מה עוד גרם לסוג כזה של רגש. זה לא נראה ברור שאתה גרמת לכך בכלל. האם זה לא דומה … כשהיית הרבה יותר צעיר … כן אני יודע שגם אז האשמת את עצמך, אבל תן לעצמך הזדמנות לבנות עוד קשרים. בוא נראה מה עוד נמצא שם. היית בסיטואציה משפחתית קשה ומורכבת … נראה שזה המקום שבו הוריך לא טיפלו בך כיאות . לא הגנו עלייך .. פגעו בך, אולי. ככל שאנו מתבוננים יותר כך פחות מובן מאיליו שהאשמה היא שלך … הבה נמשיך … “.

במילים אחרות, במקרים אלה שלאחר טראומה, הרגש העוצמתי של החולם מנחה את תהליך החלימה, או את הבחירה לבחור או להאיר תבניות מסוימות בזיכרון הקשורות לעיסוק הרגשי. במונחים של רשת בנפש, כל קלט מייצר מספר שינויים ברשת, טראומה מייצרת הפרעה עצומה באזורים של עוררות יתר. תצורת ההפרעה קשורה לממדים של הטראומה ולדינאמיקה של המערכת (אישיות, חוויות עבר). כל סערה כזו היא רגשית. אפשר לנסות לדמיין רגש אנושי כמו ים או תבניות של גלים המושפעות בחלקן על ידי הטראומה, אך תלויות גם במה שקורה וקרה על פני השטח. מכל מקום, לא אוכל במסגרת זו לנסות להציג את האנטומיה העצבית של מה שכעת הוא עדיין מטפורה. במובן הכללי, הרשתות לאחר הטראומה הן במצב לא יציב. תהליך החלימה כרוך ביצירת קשרים המונחים על ידי חוסר יציבות זה וזה עשוי להיות חלק מהתהליך המשמר מצב יותר יציב.

ההסבר שלעיל מתאר את המצב במקרים בהם הטראומה נפתרת באופן יחסי היטב והפציינט מחלים מבלי לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית כרונית. במקרים חמורים, כשיש הפרעה כזו, הרצף נפסק במהרה. הפציינט תקוע עם סיוטים פוסט טראומטיים. סיוטים אלה מתוארים כחוזרים בשלבים הכי מוקדמים- תמונות של הטראומה כמופיעה שוב ושוב. מהניסיון שלי, הסיוטים חוזרים תכופות בשלב מאוחר יותר של התהליך, עם אלמנט נוסף של אשמה: האם זה היה הוא או אני? לדוגמה: “פתחתי את השקית של הגופה והגופה האחרונה הייתה שלי. התעוררתי בצרחות”. הסצינה הטראומטית האמיתית עם התיקון הנוסף הופכת לסיוט החוזר, ( הרטמן (29) ואן דר קולק ועמיתיו (64)).

למאמר המלא: מתווה לתיאוריה על טבע החלימה ותפקידיה

חלומות ושינה: מתוך מקבת / שקספיר

תרגום חדש:    דורי פרנס

נשלח למערכת “תורת החלומות” ע”י המתרגם

*    http://www.dreamtheory.org/dreamforum1/?p=393

מקבת מערכה 2 תמונה 2

מקבת: היה נדמה לי ששמעתי קול
זועק “שוב לא תישן; מקבת רוצח
את השינה, את שנת הישרים,
שינה שמטליאה אריג פָּרוּם
של דאגות, המוות של כל יום-
חיים, אמבט חמים למכאובֵי
עמל, מַרפּא לַמוח הדואב,
שְביל מספר שניים בְּמַלכוּת הַטֶּבע,
מזון מספר אחד בַּסעודה
של החיים”.
לידיי: מה אתה מתכוון?
מקבת: הוא לא הפסיק לזעוק “שוב לא תישן”
לכל הבית: כן – “גלאמיס רצח
את השינה, לכן קודור שוב לא
יישן – מקבת שוב לא יישן”.

מקבת מערכה 2 תמונה 2

הישנים והמתים הם סתם
ציוּר; רק עין ילדותית פוחדת
מִשֵד צעצועים צבוּע.

מקבת מערכה 3 תמונה 2

שיֵחָרבוּ גם העולם הזה
וגם הבא, ורק שלא נאכל
בְּפחד את לַחְמֵנו, ונישן
מיוסרים בַּסיוטים האלה
שמטלטלים אותנו לילה לילה.
עדיף להיות עם המתים, שאנו,
כדי להיות שלווים, שלחנו אל
שלוות עולם, ולא לשכב טרוּפים
בלי מנוחה על סד העינויים
בַּמוח.

מקבת מערכה 3 תמונה 4

אני כל כך עמוק בְּדם, שאם אפסיק
לִשְחות עכשיו, יהיה קשה יותר
לחזור מלהמשיך. ראשי רוחש
דברים זרים שאין לִשְקוֹל, יש לְמַמֵּש.
ליידי: חסר לך החומר המְשַמֵר
הכל, שינה.
מקבת: בואי, נלך לישון.
ההזיות שלי – פַּחדֵי טירון כולן;
דרוש תִרְגוּל קשה כדי לחשלן.
אנחנו צעירים בְּמעשה עוד.

מקבת מערכה 5 תמונה 1

נכנסים רופא, וגבירת-לוויה

רופא: שני לילות עמדתי אתךְ בְּמשמרת, ועדיין אני לא מוצא אמת בַּדיווח שלך. מתי
היתה הפעם האחרונה שהיא הסתובבה?
גבירה: מאז שהוד מלכותו יצא לִשְדה הקרב, ראיתי אותה קמה ממיטתה, זורקת על עצמה
את חלוק השינה שלה, פותחת את הארון, מוציאה נייר, מקפלת אותו, כותבת עליו, קוראת אותו, אחר כך סוגרת, וחוזרת שוב לַמיטה; וכל זה מתוך שינה עמוקה.
רופא: הַפְרעה חמוּרה בַּטֶּבע, לְהִתְברך בְּשֵינה וְעם זאת לִפְעוֹל בְּהקיץ. בתוך ההתרגשות הסהרורית הזאת, חוץ מהליכה ופעולות מעשיות אחרות, מה, אם בכלל, שמעת אותה אומרת?
גבירה: מה שאני לא מוכנה, אדון, לחזור עליו.
רופא: לי את יכולה, ומן הדין שתעשי זאת.
גבירה: לא לך, ולא לאף אחד, כל עוד אין לי עֵד שיאשר את דברי.
(נכנסת ליידי מקבת, עם נר)
תביט, הנה היא באה – זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא יְשֵנָה עמוק; תבחן אותה, עמוֹד קרוב.
רופא: מנין לה הנר הזה?
גבירה: מה, הוא היה מונח על ידה; יש לְיַדָה אור כל הזמן, כך היא צִוְותה.
רופא: את רואה שהעיניים שלה פקוחות.
גבירה: כן, אבל החוש שלהן נעצם.
רופא: מה זה מה שהיא עושה עכשיו? תראי איך היא משפשפת את הידיים.
גבירה: זאת פעולה שְגוּרָה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה
בזה רבע שעה רצוף.
ליידי: בכל זאת הנה כתם.
רופא: שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.
ליידי: רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.
רופא: שמעת את זה?
ליידי: למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.
רופא: צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.
גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.
ליידי: עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.
רופא: איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד.
גבירה: אני לא הייתי רוצה לב כזה בֶחָזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף.
רופא: טוב, טוב, טוב.
גבירה: מהפה שלך לאלוהים, אדוני.
רופא: המחלה הזאת היא מעבר לַהִתְמחוּת שלי; אבל בכל זאת הִכּרתי כָּאלה שהלכו מתוך שינה ומתו בלי רבב בַּמיטה.
ליידי: שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך: אני אומרת לך שוב, בַּנְקוּוֹ קָבוּר; הוא לא יכול לצאת מהקבר.
רופא: ככה?
ליידי: לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.
(יוצאת)
רופא: היא תלך למיטה עכשיו?
גבירה: ישר.
רופא: יש לחישות רעות סביב. דברים
זרים לַטֶבע מולידים צרות
זרות לַטבע. נְפשות חולות
פולטות סודן לְכּריוֹת חֵרְשות.
היא לא צריכה שום דוקטור, אלא כומר -
אלי, סְלח לכולנו. את טַפּלי בה,
הרחיקי חפצים מסוכנים
מקִרְבתה, פִּקְחי עליה עין.
אז – לילה טוב. היא בלבלה עלי
את דעתי, הדהימה את עינַי.
אני חושב, אך לדבּר איני
מעז.
גבירה: ליל מנוחה, אדון רופא.
(יוצאים)

***********

אתר הבית של שייקספיר ושות’

http://www.shakespeare.co.il/

הקשר בין מחלת השינה (נרקולפסיה) לבין תסמונת הפרעת ההתנהגות בעת שנת REM

רקע: מחלת הנרקולפסיה ( NARCOLEPSY ) היא מחלת שינה המתאפיינת בנטייה להיכנס לשינה מספר פעמים במשך היום, גם תוך כדי פעילות, ולעיתים דווקא עקב גרוי של ריגוש עז. הנפילה לשינה יכולה לקרות במצבים לא תואמים, כגון בעת שיחה, נהיגה במכונית, או אפילו בעת קיום יחסי מין.
בנוסף לכך יכול להתלוות מצב המכונה – קטפלקסיה, שבו יש אטוניה דו צדדית של השרירים, בדומה למתרחש בעת שנת REM. כמו כן מתלווים סימפטומים אופייניים בעת השינה – כגון הזיות לפני הרדמות או בעת ההתעוררות (הלוצינציות היפנגוגיות) או שיתוק שרירים שממשיך מספר דקות לאחר שהאדם כבר ער (sleep paralysis – תחושה שלרוב הינה מפחידה, ויכולה לקרות באופן ספוראדי גם באנשים שאינם סובלים מנרקולפסיה).
במחלה ניתן בעצם לראות הופעה של מרכיבי שנת REM שמתערבים במצב הערות. המחלה נדירה יחסית (בסביבות 0.02 עד 0.16 אחוז מהאוכלוסיה ).ויש לה מרכיב גנטי (נמצא גם קשר
ל 2 HLA_DR ). מניחים היום שהמחלה נובעת ממחסור בנוירוטרנסמיטור אורקסין
( OREXIN ) בהיפותלמוס.

REM BEHAVIOR DISORDER – RBD – הינה הפרעת התנהגות שמתרחשת בעת חלום, בזמן שנת REM.
בהפרעה זאת יש ירידה במנגנוני העיכוב שיוצרים את האטוניה בעת שנת ה – REM . עקב כך מופיעות תנועות מורכבות, ולעיתים אלימות – הנגרמות ע”י מצב החלימה. נראה כאילו החולם “מבצע” את המתרחש בחלום. הנפגעים העיקריים מהתופעה הינם בני/בנות הזוג של החולה, אשר חוטפים לעיתים מהלומות מפתיעות תוך כדי שינה, והכל ללא כל מודעות מצד החולה.. תופעה זאת יכולה להתרחש באופן אידיופטי, או להיות התחלה של הפרעה נוירולוגית דגנרטיבית, כאשר בעיקר נמצא קשר למחלת פרקינסון.
הפרעה זאת מופיעה בעיקר בגיל המבוגר (ממוצע התחלה 60.9 ) , עם שכיחות בעיקר בגברים (בסביבות 80%).

בעת האבחון חשוב לשים לב להבדל מפראסומניות אחרות שיכולות להראות דומות. דיבור והליכה מתוך שינה, למשל – אך אלו מתרחשים בשלב שינה עמוקה של non-rem שבו אין בעצם אטוניה.צריך גם להבדיל מתנועות לא רצוניות אחרות, למשל עקב תנועות רגליים עצבניות, או תנועות המופיעות בעת יקיצות חלקיות בגלל קשיי נשימה בשינה.

לאחרונה נמצא במחקרים קשר בין שתי התופעות:
S. Nightingale וחבריו מהמרכז לחקר השינה בבי”ח St. Thomas Hospital בלונדון –
בדקו לאחרונה את הקשר בין הפרעת ההתנהגות בעת REM (RBD ) – לבין מחלת הנרקולפסיה. (1 ) .
מחקר קודם של schenck and mahowald (2) שפורסם כבר בשנת 1992 הראה כבר אז קשר בין שתי הההפרעות.
במחקר דאז נאסף מידע מבדיקות פוליסומנוגרפיות שנאספו במשך שנים על 142 חולי נרקולפסיה. 12% מהם הראו הפרעות בתנועה בזמן השינה, כאשר 7% מילאו את הקריטריונים ל RBD .

במחקר הנוכחי התבססו החוקרים על שאלונים שהועברו ל 78 חולי נרקולפסיה, בנוסף למידע שנאסף באופן אוביקטיבי במעבדת השינה (אך רק על חלק מהחולים). שאלונים כללו שאלות מפורטות על סימפטומים של הנרקולפסיה, על הטיפול התרופתי ועל סימפטומים של RBD .
55 חולים (71% ) השיבו על השאלונים . מתוכם ל- 20 (36%) היו גם סימפטומים של RBD .
בניגוד לחולה הטיפוסי של RBD – החולים היו צעירים יותר (ממומע גיל של 41 ) עם שכיחות שווה בין נשים לגברים.
ויתרה מזאת – כשחילקו את חולי הנרקולפסיה ל 2 קבוצות – אלא שמחלתם חמורה יותר, מלווה גם בקטפלקסיה, שיתוקי שינה והזיות היפנגוגיות, מול אלו שסבלו בעיקר מהיפרסומניה יומית עם מעט תופעות נלוות – הרי הקבוצה הראשונה הראתה גם יותר סימפטומים של RBD .

מסקנת המחקר היא ששכיחות תופעות הללו, של הפרעה בהתנהגות בעת שנת , REM גבוהה בנרקולפסיה אף יותר מאשר חשבו קודם, כשהתבססו על בדיקות פוליסומנוגרפיות במעבדה בלבד.
החוקרים מדגישים שחשוב לתשאל את החולים לגבי סימפטומים אלו, גם בחולים צעירים מהצפוי וגם בנשים.
בנוסף – יש לזכור שניתן לטפל בתופעת ה RBD . הטיפול המקובל הוא בקלונקס, או לעיתים בטגרטול.
נמצא שגם מלטונין מועיל במקרים אלו.
הערות:
- הקשר בין 2 התופעות איננו מובן מאליו, במיוחד כשבנרקולפסיה מדובר על ירידה במערכת המעוררת (עקב חוסר ב OREXIN) ) ונטייה להופעה של שיתוקי שינה מוגברים, גם בעת הערות, ואילו ב RBD יש דווקא ירידה בעוצמת השיתוק. אך יתכן וזה מצביע בעצם על דיסרגולציה של המערכת, עם חוסר סינכרון בין מצב הערנות לבין הפעלת מנגנון השיתוק.

נקודה נוספת, כביקורת על המאמר – היא שלא בוצעה במחקר הנ”ל בקרה מספיק טובה על המשתנה של הטיפול התרופתי.
מסתבר שדווקא החולים הקשים יותר בנרקולפסיה מקבלים יותר תרופות, שכוללות טריציקלים ותרופות ממשפחת ה SSRI , וכן ריטלין או סטימולנטים אחרים – שכולם ידועים כמגבירי תופעת ה RBD.

בכל מקרה – מחקרים מעין אלו חוזרים ומראים עד כמה מנגנוני הרגולציה על שנת REM הינם מורכבים כאשר מרכיבים שונים יכולים לפעול בנפרד או ללא סנכרון (הזיות בלבד, שיתוק בלבד, ערוב REM עם ערנות וכדומה). מדובר בתחום מחקר הצובר יותר ויותר תאוצה

מקורות:

1- The association between narcolepsy and REM behavior disorder (RBD), S. .Nightingale,
Volume 6, Issue 3 The , May 2005, Pages 253-258

2- Motor dyscontrol in narcolepsy: Rapid-eye-movement (REM) sleep without atonia and REM sleep behavior disorder, Dr. Carlos H. Schenck, Annals of Neurology, Volume 32, Issue 1 , Pages 3 – 10

Folkloristic Methods in Dreams Interpretation
by Ravit Raufman

http://www.dreamtheory.org/dreamforum1/?p=379
מתוך כתב העת המקוון באיטלקית ואנגלית : funzionegamma
תקציר :

המאמר דן בזיקה בין חלומות לבין פולקלור באמצעות כלים ומתודות הלקוחים מחקר הספרות העממית.

בתוך חיפוש נקודות מפגש בין ספרות לסוגותיה לבין פסיכואנליזה, רווחה הנטייה להעניק ליצירות ספרותיות פרשנויות פסיכואנליטיות. מאמר זה מתאר תהליך הפוך, בו מוענקת התייחסות ספרותית לתוצר נפשי- החלום. תהליך זו משקף הנחה כי להתייחסויות ספרותיות ופולקלוריסטיות, המתמקדות בהיבטים האסתטיים, הקולקטיבים והאוניברסאליים של החלום, עשויה להיות תרומה מחקרית וקלינית בעלת ערך נוסף לזה העולה מפרשנות פרטנית, וכי בחינת כל אחד משני התחומים- חלומות וספרות עממית, באורו של האחר, עשויה להעשיר את שני תחומי החקירה. ראשית תוצג סקירה של גישות פסיכולוגיות לחלומות תוך דגש על האפשרות להתייחס אל החלום במונחים של סיפור. לאחר מכן יוצג סיפור חלום אחד. השוואת נרטיב החלום הנשי עם נוסחים שונים של המעשייה, ובכללם עיבודים גבריים, מסייעת במאמר לבחון את היחסים שבין הקולות הגבריים והקולות הנשיים, ומתוך כך לנסות לעמוד על מאפייניו של הקול הנשי, כפי שבא לידי ביטוי בפולקלור ובחלומות.

יידון האופן בו ניתן להסתייע בזיקה בין שני התחומים על מנת לשפוך אור נוסף על אספקטים הקשורים הן בחקר המעשייה העממית והן בחקר החלום, ולעודד את השיח הבין תחומי, המפגיש את הפסיכולוגיה עם תחומי דעת נוספים.

קישור למאמר המלא:
Folkloristic Methods in Dreams Interpretation