לימור רייז

http://www.israpsych.org/wp-content/uploads/2008/08/prakim-palgy-haker.pdf

–

בוקר טוב,
כפי שכותב במבוא לפרק, עמנואל ברמן, “שנאה בהעברה הנגדית הוא מאמר חלוצי במישור נוסף: העלאת האפשרות לביטוי ישיר של רגשות האנליטיקאי באנליזה ככלי טיפולי”.
לדעתי, הפרק מרתק גם ביכולת של ויניקוט לראות את הצדדים השליליים המובנים בחוויה האימהית, ראייה פחות משוייכת לויניקוט שרבים מהחוקרים אותו מבקרים אותו על אידאליזציה מסויימת של התפקיד והתפקוד האימהי.
להלן הציטוט וההסבר מדוע אם שונאת את תינוקה, אפילו אם הוא בן: עמ’ 73 בספר:
” התינוק אינו הרעיון הנפשי שלה עצמה.
התינוק אינו זה של משחק הילדות, הילד של האב, הילד של האח וכו’.
התינוק לא נוצר באורח מאגי.
התינוק הוא סכנה לגופה בהריון ובלידה.
התינוק הוא הפרעה בחייה הפרטיים, אתגר למושקעות.
האם חשה, פחות או יותר, שאימה שלה דורשת תינוק, כך שהתנוק שלה נוצר על מנת לרצות את אימה.
התינוק מכאיב לפטמותיה אפילו ביניקה (קיצרתי)
הוא ללא -רחם, מתייחס אליה כאל חלאה, משרתת ללא תשלום, שפחה.
עליה לאהוב אותו, הפרשות והכל,- בכל מקרה בתחילה – עד שיש לו ספקות לגבי עצמו.
הוא מסה להכאיב לה, לעיתים נושך אותה, כל זה באהבה.
הוא מתפכח מאשליות ביחס אליה.
אהבתו הנרגשת היא אהבה התלויה בדבר, כשהוא משיג מה שרצה הוא משליך אותה כקליפת תפוז.
תחילה צריך התינוק לשלוט, עליו להיות מוגן מצירופי מקרים, החיים צריכים להתגלות בקצב של התינוק, וכל זה דורש מהאם למוד מתמשך ומפורט. (קיצרתי)
בהתחלה אין הוא יודע כלל מה היא עושה או מה היא מקריבה למענו, במיוחד אין הוא יכול להביא בחשבון את שנאתה.
הוא חשדן, מסרב לאוכל הטוב שלה, גורם לה להטיל ספק בעצמה, אך אוכל היטב עם הדודה שלו.
לאחר בוקר נורא איתו היא יוצאת, והוא מחייך לזר, שאומר: ” האין הוא מתוק”?
אם היא מאכזבת אותו בתחילה, היא יודעת שהוא יגמול לה על כך עד עולם.
הוא מרגש אותה אך מתסכל – אסור לה לאכול אותו או להתעסק במין איתו.

ועל דברים כל כך מעמיקים ואקטואליים (להורות בכל שלבי החיים לדעתי) של ‘סבא ויניקוט’ אוסיף רק שפניתי למחברת הספר

מאי מהות לאימהות  ענת פלגי-הקר שיצא לאור בסדרת פסיכואנליזה של הוצ. עם עובד ונפרסם כאן

בקרוב, את סיכום פרק 6 מהספר, המתכתב עם המאמר הזה של ויניקוט.

יום נעים

לימור

ויניקוט מבקש שיהפכו בו עוד ועוד…

התיחסות נוספת למאמר ‘התאוריה של יחסי הורה-תינוק’ והפעם קראתי את הפתיח של אסנת הראל ואצטט ממנו קטע קצר המתייחס למושגים הבסיסיים הקשורים לטיפול האימהי אליהם מתייחס ויניקוט: תלות והחזקה

בקריאה רביעית – חמישית של מאמר זה אני מופתעת לגלות עד כמה התפיסות שלו לפני כמעט חמישים שנה מתיישבות היטב עם גוף הידע והמחקר של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, שקיבל תאוצה בין היתר בזכות עבודותיו.

וכעת אצטט מהמבוא של אסנת אראל:

ההחזקה היא התקשורת הדוממת בין האם לתינוקה, שבאמצעותה היא אומרת לו: אפשר לסמוך עלי – לא משום שאני מכונה אלא משום שאני יודעת למה אתה זקוק, אכפת לי ממך ואני רוצה לתת לך מה שאתה צריך. לזה אני קרואת אהבה בשלב זה של ההתפתחות.

לאם יש היכולת להחזיק את התינוק כך ש”הוא לא חייב לדעת על היותו אוסף של חלקים. התינוק הוא בטן מצורפת לחזה ויש לו גפיים רפויות ובעיקר ראש רפוי: כל החלקים הללו נאספים יחד על ידי האם, המחזיקה את התינוק בידיה והם מסתכמים לאחד. בהחזקה כושלת החלקים מסתכמים ביותר מאחד: הדבר חיוני לאינטגרציה של האני, לחווית העצמי של התינוק”

לילה טוב

לימור

פורסמה אסופת מאמרים של ויניקוט, בהוצאת עם עובד.

הספר מאגד בתוכו 18 מאמרים מהחשובים בעבודתו של ויניקוט, להם התווספו

מבואות של עמנואל ברמן, אסנת אראל, עפרה אשל, שרה קולקר ומיכל ריק.

בכל שבוע אתייחס למאמר אחר המובא בספר. היום  בחרתי את המאמר ‘התאוריה של יחסי הורה – תינוק’.

מאמר זה פורסם ב- 1960, נסיון רחב יריעה של ויניקוט לסכם את חשיבתו ביחס לתהליך המוקדמים ביות המתרחשים באינטרקציה בין הורה לתינוק.

כיאות לשעת לילה מאוחרת, אביא רק חלק ממשפטי הסיום של המאמר לצורך רפלקציה. (ובלשונה של אליזבט מיור – WWW – להתבונן, להמתין ולתהות

והמשפט הולך כך: ניתן לטעון שהאני של התינק הוא חלש, אך למעשה הוא חזק בגלל תמיכת האני של הטיפול האימהי. במקום בו נכשל הטיפול האימהי, חולשת האגו נעשית גלויה.

תשומת הלב מופנית לדרכים השונות שתנאים אלה, המהותיים למה שכונה כאן סביבה מחזיקה, יכולים להופיע או לא להופיע בהעברה, אם במועד מאוחר יותר התינוק יגיע לאנליזה”.

ויניקוט יודע לתאר במונחים אנליטיים את ריקוד הגומלין המורכב של האם עם התינוק והשלכותיו הרגשיות.

ועוד משפט מהסיכום של המאמר, עמ’ 198 בספר, המתייחסת לאופי העבודה של האנליטיקאי. “נעשית “בדיקה של הינקות. אין הדבר זהה לבדיקה של מנגנונים נפשיים פרימיטיביים.

וכאן, ויניקוט מתכתב עם פרויד וגם עם מלני קליין שנפטרה כשנה לפני פרסום מאמר זה , שלב שבו ויניקוט פרסם בגלוי את הביקורת שלו על התפיסה הקלייניאנית.

דפדוף חוזר במאמר מעלה חומרים לבלוג שלם, כמובן.

לדעתי ויניקוט רואה את עבודת האנליטיקאי כמקבילה באופן מסויים להחזקה האימהית.

ועל כך בפוסט (הודעה) הבאה.

לימור

ולעומתו הצעה:

רציתי לשחק סוג של ‘משחק’ (רז אתה אוהב לשחק, לא?)

ולהציע שכל מי שהצטרף יכניס משהו שמדבר אליו: מלל על עצמו (אני כתבתי…)

או סרטון, צילום, קובץ, מקרה, סרט טוב, ספר מומלץ, פתגם, משפט, משחק אהוב…

כך נוכל לחקור את המרחב הפוטנציאלי הזה, ואחרים, בחדווה…

אני לא מתחילה ראשונה עקב מגבלות הידע הטכנולוגי, אך עם הגב שנותן לי רז מי יודע אולי

זה יהיה יותר קל מהצפוי…

לימור

ההתרגשויות שבישיבה מול מסך העריכה הכחול והעמוס בפרטים רבה
אם לעשות מישוש מהיר של מוקדי החרדה (הציוד המקצועי הזה שהפך להיות חלק מראש וכמעט אי אפשר להפטר ממנו)
הרי ההתרגשות מורכבת מ:
1. טכנופוביה (במקום אמא ‘לה אני קוראת בשקט רז ‘לה, שמשמש על לא עוול בכפו בתפקיד…)
2. גודל הציפיות – מה יהיה, מי יבוא, מה צריך, מה נעשה?
3. והכי הכי מרגשת היציאה החוצה, לאור
כתיבה לאיזה חלל בלתי ידוע
הרשות להגג כך את עצמי לא לעצמי שניתנה לי ולקחתי לעצמי
לימור

בוקר טוב

התרגשות רבה…

אנחנו מתחילים

לימור