באותו יום, כשישבה מולי המטופלת של אחת בצהרים, עדיין לא ידעתי שהיא עתידה להיות מקור השראה עבורי למרחב חלימה זה, שאני מקווה, ילך וייפרש בפניכם, עם הזמן. במהלך השבועות האחרונים, ניסיתי לתהות, ביני לביני, על מה הייתי רוצה לכתוב. מה עשוי לעניין אתכם, הקוראים. חשבתי, שאני רוצה לכתוב על סיפורי טיפול, סיפורי חיים. וינייטות קצרות של מפגשים אנושיים, תחושות שלי בעקבותיהם, הגיגים…  

 

ואז היא באה וסיפרה לי, על מפגש שהיה לה עם חבר לעבודה, נשוי, (המטופלת שלי היא רווקה), שלאחרונה, העניינים ביניהם התלהטו, ונצבעו בגוון רומנטי. במפגש ביניהם, הוא שטח בפניה את ליבו, וסיפר לה כמה מיוחדת היא בעיניו, כיצד דמיין עצמו עוזב את הבית, את אשתו וילדיו, ועובר לגור איתה. ניסה לחיות זאת לפרטי פרטים בעיני רוחו, ללכת ‘עד הסוף’, ולבסוף, החליט , בכאב רב, שהדבר אינו אפשרי, ושהוא ‘חוזר הביתה’. “חשבתי לעצמי”, המשיכה המטופלת, ” איך הוא מצליח לחיות את כל זה בדמיונו, כשברור, שכל זה אינו יכול להתממש בינינו. אצלי, הוא קיים רק בתור גיבור דמיוני בפנטזיה. ברור לי שהוא אינו יכול להיכנס לחיים שלי. אני יכולה להתבונן ולהבין מה הוא מסמל עבורי. מה הוא משחזר אצלי.”

 

“הוא  כאילו חצה איזה קו גבול, שלך ברור שהוא בלתי אפשרי, ויצא מהמסך, כמו הגיבור בסרט ‘שושנת קהיר’, של וודי אלן”, הדהדתי לה את האסוציאציה שלי. “כן, נכון”, כך היא, “לא האמנתי לו כשאמר כמה אני מיוחדת בעיניו, כמה אוהב אותי”. (למה, בעצם? תהיתי  לעצמי). ” מצד שני,” הוסיפה לאחר הרהור קל, “קנאתי בו על היכולת הזו שלו לשחק עם עצמו בדמיון שלו. לי אין גמישות כזו. הכל סגור במגירה, כמו בכמוסה. אצלי הוא רק יציר חלומות. אני לא מעיזה בכלל לחשוב עליו  כמישהו שיכול היה להיות בן זוג שלי, אפילו בדמיון. אני תמיד זוכרת שזהו רק משחק”.

 

צמרמורת קלה עברה בגווי, כשנאמרו מילים אלה. פתאום, כמו נפתח מסך, והתבהרה התמונה. שנים אני מנסה לתהות, מה עוצר את המטופלת שלי מלקשור קשרים עם בן זוג. מדוע, כשכבר נוצר משהו, אלו תמיד קשרים בלתי אפשריים, עם גברים נשואים, שאינם ניתנים למימוש? היא אשה צעירה, יפה, חכמה, ורגישה עד אין קץ. מה עוצר שם את הדברים? טוב, אני יודעת, אדיפוס, שמדיפוס, היא היתה תמיד בת של אבא. אבא גידל אותה מינקותה, כי אמא, לאחר לידתה, נכנסה  לדיכאון, ולא גילתה בה עניין. היא אושפזה בבית חולים לחולי נפש, ונעדרה מהבית מספר חודשים. עד גיל שש, היתה היא כל עולמו של אבא. בת יחידה, נסיכה קטנה, אוד מוצל מזוגיות שקרסה, עקב התמוטטותה של אמא. גם הוא, אבא, היה כל עולמה, אביר חלומותיה, איש חם וטוב. עד שהחלו המפגשים עם האשה האחרת. זוכרת, איך לקח אותה עימו יום אחד, לפגוש ידידה. סתם ידידה. המפגשים עם הידידה הלכו ותכפו, ותמיד לקח אותה איתו. אמא נשארה בבית. אף פעם לא הצטרפה אליהם. אמא, כבר מזמן לא נחשבה. ‘אנחנו רוצים לדבר על נושאים שלא יעניינו אותך, שיחת מבוגרים, אז שבי כאן, ושחקי, עד שנסיים”,  היה אבא אומר לה, והשניים, הוא והידידה, היו מסתגרים ביניהם בחדר. זוכרת את עצמה יושבת שעות, ספק משועממת, ספק מציירת, תוהה בעלבון, מה קורה בחדר השני, מעבר לקיר.  שם נוצר השבר. קו שבר עמוק של אכזבה, בטבורו של הקשר עם אבא.  ההבנה העמומה, שהיא איננה האשה היחידה בחייו של אבא. היא עלה התאנה, באמצעותו מכסה אבא את מבושיו. איזו התפכחות טראומטית.

 

” בדמיון, הרי הכל מותר, ואת כאילו שומרת על קו גבול בלתי עביר, מחייבת עצמך לא לשכוח, אפילו בדמיון, מה אפשרי, ומה לא.” אמרתי לה. “מצד אחד, הפנטזיה/לא פנטזיה הזו ממלאת את נפשך, ומצד שני, הכל משותק בה, את כאילו כלואה בתוכה”. “נכון”, ענתה לי, וראיתי בעיניה, שמשהו מתחיל להתבהר גם לה.

 

הילדה, שבמציאות חייה נפרצו כל כך הרבה גבולות, שדבר לא היה תקין בסדר הדברים סביבה, (אותה סביבה שהיתה אמורה להחזיק אותה ולהגן עליה), חיה לה, מן הסתם, עד גיל שש,  חוויית גרנדיוזיות ממשית, שהיא היא בת זוגו של אביה. אמא לא היתה שם, בשום מובן, כדי לחצוץ בינה לבין ממשות זו.  על יוהרה זו, נענשה בידי האלים. זהו החטא הקדמון, שבגינו, גם אדם וחווה גורשו מגן עדן. הבועה הוורדרדה, המושלמת, בה השתקעה,  התנפצה לרסיסים, באכזריות, והיא נחשפה, מן הסתם, לכמיהות, פחדים, רצונות, שלא היה מי שיסכור אותם בפניה. כמה תהיות ושאלות , נותרו חתומות, בלתי נגישות לה עצמה, מפני שהיה מפחיד ומכאיב מדי לגעת בהן. לבטא אותן במילים..

בצר לה, מצאה לה דרך להגן על עצמה. יצרה קו גבול בתוך נפשה. בדמיונה.. (אם תרצו, במילותיו של קוהוט, יש פה ספליט וורטיקאלי). מעתה, לא תאפשר לעצמה לחיות את חלומותיה. תישאר מתבוננת בהם מהצד, בפיכחון מעוקר.

 

מציאות מסוכסכת, חסרת גבולות ברורים ומגנים, כמו זו שחיה בה בילדותה, אינה מאפשרת מרחב לחלימה, לאשליה האומניפוטנטית, (במילותיו של וויניקוט), המתבקשת על מנת שנוכל לכונן עצמי חי, נושם, ספונטאני, שקשריו עם העולם יצירתיים. זוהי אותה אשלייה, המרפדת את מרחב הביניים, ה- potential space , שבתוכו אנו מתקיימים. שבתוכו הולכים ונרקמים חיי הנפש שלנו. בעולמה של המטופלת, התערבבו ממשות (במונחים של לאקאן, אם תרצו), ואשלייה, באופן שאינו מאפשר היווצרות של מרחב ביניים מוגן, רחם שבתוכה יכולים תהליכים נפשיים לעבור התמרות. האשלייה,  שהמטופלת שלי בוראת לה עולם, שבתוכו אבא הוא בן זוגה, היתה מחד ממשית מדי, ומאידך, רוסקה ברגל גסה, באופן שהבהיר שהממשי, אינו בר מימוש. כמה כאב, בצד – תשוקות, אימה ובהלה היו מציפים אותה, לוא היתה מרהיבה עוז ללכת עם החלימה שלה ‘עד הסוף’.(כפי שעשה חברה לעבודה). חייבת היתה לשמור על איפוק ומשמעת עצמית, גם במרחב החלימה. אך ההיצמדות הזו לעצמי המתבונן, שאינו מרשה לעצמו לחוות את הדברים אפילו בדימיון, פירושה היה אובדן התקווה, התייאשות מן האפשרות, לחלום קשר, לחלום, שמותר לה לאהוב ולהיות נאהבת.

 

וויניקוט מבחין בין פנטוז לחלימה. פנטוז, יש בו משהו מן המיידיות, מן הסיפוק המיידי. נוכחותו, ממלאת את העולם הפנימי, אך משתקת את החיים. הוא נמצא בדיסוציאציה (ספליט), מהחיים. יש בו איכויות של קונקרטיות. בניגוד לחלום, שעל פי דבריו, יש בו עושר, פיוט, וייצוג המאפשרים בהמשך לחקור את המציאות באופן יצירתי, המרחיב את גבולות העצמי.

 

בשיחות שבאו אחר כך גילינו יחד, המטופלת ואני, שהפנטזיה הגרנדיוזית הארכאית, שהיא הינה בת זוגו של אביה, או של חברה לעבודה, ממשיכה להתקיים בתוכה בפינה חשוכה כלשהי, אך היא מכחישה את קיומה בפני עצמה. בפנטזיה שלה, באורח משונה, יכולה היתה להמשיך לחיות בעולמה הוורוד, מציאות גרנדיוזית, שבה היא כל יכולה, אומניפוטנציה-  שמציאות חייה, מחווירה לעומתה.. הבועה האשלייתית, שממנה יכול היה להתפתח המרחב הפוטנציאלי, כמו הוקפאה בתוכה, מבלי יכולת לקיים בתוכה חיים..  אך מפני שלא אפשרה לעצמה לדעת על קיומה בתוכה, לא היתה יכולה להנות, ממילות האהבה שמשמיע באזניה החבר,  ולהרוות במעט רסיסי תקווה את עולמה.

 

באורח פרדוכסאלי, בהפוך על הפוך, דווקא ה’בגרות’ שייחסה המטופלת שלי לפנטזיות שלה על חברה לעבודה, מעידה על הארכאיות שלהן, מפני שהן מצומצמות ומונחות על ידי עקרון העדר התקווה. דווקא החבר לעבודה, שיכול היה לממש בעיני רוחו חיים שלימים ומפורטים איתה, דווקא הוא הציג יכולת לחיות אשלייה אומניפוטנטית במלוא רוחב יריעתה, ואז, לשוב ולחזור אל המציאות…

 

עבודת החלום, על פי ביון, היא אותה פונקציית אלפא המתמירה אלמנטים ביתא -  חלקיקי אובייקט מופנמים מפוצלים -  לכלל אריג  שלם המספר סיפור. החלום, איננו רק דרך המלך ללא מודע. הוא עבודתה העיקרית של הנפש. היכולת לחלום, שהחלום הוא אחד מביטוייה, היא יכולת שאיננה מובנת מאליה. היא ביטוי לתנועתיות הקיימת בנפש. לחַיוּת. להעדר שיתוק. החלום, מתאפשר, כשיש אפשרות לחלימה, שהיא המרחב העיקרי בו מתקיימים חיי הנפש שלנו. החלימה, היא היא חיינו האמיתיים.

 

במובן זה, הטיפול, עבורי, מחזיר לנו את יכולת החלימה. הוא יוצר מרחב  לחלום גם את הבלתי אפשרי. לקוות לשלימות, שאסור שתהיה מופרעת על ידי כלליה הממוסגרים והכולאים של המציאות. האפשרות לחלום מפחידה… מסוכנת.. היא חושפת את הקרביים שלנו אל מול מציאות כל כך שונה.. ובכל זאת, רק היא יכולה להתמיר, ליצור שינוי עמוק ואמיתי. לחרוג אל מעבר לציניות שמכתיבה את מאבקי ההישרדות שלנו.. (אגב, למי שחושב שהתפקרתי, בפסיכולוגיית העצמי אנו קוראים לכך פונקציית האידאליזציה של הזולתעצמי)..

על כל פנים, כך הייתי רוצה לראות מרחב זה, כאן, בינינו. מרחב של חלימה.. תצטרפו?