לחלום באלכסנדריה /  ד”ר רוני אלפנדרי

המאמר המלא פורסם ב“מארג” : כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה 2013 , כרך ד, עמ 69-97

מאמר זה הוא עיבוד של פרק מספרו של אלפנדרי “גלות והתגלות – פרשנות פסיכואנליטית של יצירתו של לורנס דארל רביעיית אלכסנדריה”

שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל.

לפרטים על הספר לחץ כאן

 *

רביעיית אלכסנדריה (1958-1960), יצירתו של לורנס דארל (1912-1990), עוסקת בחוויותיו של מורה אנגלי הנקלע לעיר המצרית אלכסנדריה בשנות מלחמת העולם השנייה.

סיפור עלילת היצירה, המסופר מזוויות נרטיביות שונות, מתאר את הגלות הקיומית אליה נקלע המחבר. היצירה מתארת את מסעה הקיומי של הדמות הראשית בסיפור כחלק ממארג רחב של התרחשויות תוך-נפשיות, בין-אישיות ותרבותיות המשתרגות זו בזו ויוצרות חווית מבוך.  מאמר זה מתמקד בזיקתם של מושגי החלום ועבודת החלום ליצירה ולשאלת האמת.

המאמר עוסק בדרכים בהן עשה המחבר שימוש בתפיסתו את התיאוריה הפסיכואנליטית בכדי להבנות את היצירה סביב הנחתו הבסיסית כי היחיד אינו אדון לעצמו אלא נתון למרותם של כוחות גדולים ממנו, בין אם אלו כוחות פנימיים או כוחות חיצונים.

החלום, כהוויה בה סתירות מתקיימות ללא מפרע, יתואר כתפיסה המושגית סביבה מכונן המחבר את נקודות המפתח של עלילת היצירה.

 

*

“אתה רק תשנא אותי על שאני מספר לך דברים שהיית מעדיף לא לדעתם כגבר ואולי היית מעדיף להתעלם מהם כאמן… העובדות הקטנות האלו, המנושלות והעקשניות, הילדים המוחלפים של קיומנו האנושי שאנו יכולים להכניס אותם כמו מפתח למנעול – או סכין לצדפה: האם תהיה פנינה בפנים? מי חכם וידע? אך אי-שם ודאי הם קיימים בזכות עצמם, גרגרים אלה של אמת, ש’פשוט התחלקו החוצה‘. האמת איננה מה שמשמיעים בהכרה מלאה. תמיד היא מה ש’סתם מתחלק החוצה’ – שגיאת הדפוס שמסגירה את הכול.” (דארל, 1988ב’, עמ’ 105) [1]

מאמר זה יעסוק בפרשנות פסיכואנליטית של רביעיית אלכסנדריה בהשפעת מושגי החלום ששימשו מקור השראה למחבר היצירה, לורנס דארל (1990-1912), בכתיבת והבניית ארבעת כרכי הרביעייה. הבחירה להפגיש בין יצירה זו לבין מושגים אנליטיים מכך שיצירתו של דארל, שנכתב בתחילת שנות הששים, מהווה דוגמא פרטיקולרית לאופן שבו התיאוריות הפסיכואנליטיות השפיעו על תנועה מסוימת בספרות במערבית של מחצית המאה העשרים.  המאמר מפגיש בין שדות הפסיכואנליזה וספרות באופן המוצע על ידי פלמן המציבה את שני התחומים על בסיס סובייקטיבי המאפשר הזנה הדדית ללא מעמד היררכי כזה או אחר ביניהן ((Felmann, 1977.  בגישה זו, הספרות אינה מביטה באופן אובייקטיבי לעבר הפסיכואנליזה או להיפך – המתודה הפסיכואנליטית אינה עורכת פרשנות מרדדת או ביוגרפית ליצירה אלא באה להראות כיצד התפיסה האנליטית משמשת כמצע, חלק וכרקע לתודעה המכוננת של היצירה כולה. שני התחומים מקיימים ביניהם דיאלוג דרכו ניתן להבחין כיצד כתיבת היצירה מהווה עבור המחבר תהליך של כינון מרחב בדיוני שבו התהוותה דמותו כמחבר על בסיס המארג המורכב שבין היסודות הבדיוניים ליסודות הביוגרפיים.  אין מדובר במחקר גנאלוגי המתיימר להבין ולהסביר את מניעיו או סיבותיו של הסופר אלא להראות את ביטויי תודעתו והתהליכים הרפלקסיביים בהם היה מצוי בכתיבת היצירה עצמה. מכיוון שתהליך רפלקסיבי זה של חקירת העצמי וכינון דמותו של המחבר מכיל בתוכו את היומרה למימוש היסוד המרפא של הכתיבה, כפי שהעיד דארל על כוונתו לגבי כתיבתו שלו עצמו, המתודה הפסיכואנליטית מתאימה במיוחד לפרשנות היצירה. קיימות כמובן מתודות נוספות מלבד הפסיכואנליטית לחקירת הציר המתודי המרכזי של העבודה אולם כיוון  ששני התחומים עוסקים בחקר השפה ורואים בה את הביטוי למחקר נפש האדם, חקירת התהליך הרפלקסיבי של היחיד מהווה מטרה המשותפת לשתי הדיספלינות. מטרתו המוצהרת של המחבר בכתיבת היצירה היא בהפיכת הכאב האישי לאמנות ובמילים אחרות, פרוידיאניות, להעביר את חוויותיו האישיות תהליך של סובלימציה. מחקר זה מבקש להישאר נאמן למטרתו של המחבר המכילה בתוכה את האפשרות כי מאמץ זה לא יישא פרי אך בכל זאת הוא ראוי להיעשות. כפי שיתואר בהמשך, אחד ממוקדי העלילה מתייחס לאופן שבו היחיד מתמודד עם חוויית השתייכותו התרבותית דרך כתיבה. חווית השתייכות זו מורכבת גם מהיבטים חיצוניים כגון אזרחות אך גם מתוך חוויה פנימית שחלקה המשמעותי טמון בלא-מודע. אי לכך, שימוש במתודה פסיכואנליטית לבירור החלקים הלא-מודעים של החוויה נראה כמעט מתבקש מאליו. כל ארבעת כרכי הרביעייה רווים בהתייחסויות לחלום, בין אם מדובר בתיאורי חלומות (dreams) או בשימוש בפועל לחלום (dreaming). לחלום משמעותו להונות את עצמך, כך לפחות כאשר בוחנים את האטימולוגיה של המילה בשפות האנגלית והגרמנית. לחלום באנגלית dreaming  ולחלום בגרמנית traumen נלקחים מהמילה הגרמנית העתיקה draugmah שמשמעותה מצג שווא  phantom שכנראה נלקח מהמושג ההודי-אירופאי dreugh שמשמעותו להונות  to decieve בנוסף, על הקרבה האטימולוגית בין המושג לחלום בגרמנית traumen  לבין המילה הגרמנית טראומה trauma נכתב רבות, והיקף מאמר זה אינו מאפשר דיו ראוי יותר מלבד ציון הקרבה.

 

קרבה זו רלוונטית לכתיבתו של דארל את הרביעייה כאשר לוקחים בחשבון את הצהרתו לגבי אופייה המרפא של הכתיבה. בכך נוצר חיבור בין החלום לבין הטראומה בתהליך הרפלקסיבי של כתיבת הרביעייה כיצירה המהלכת על השביל הדק שבין הביוגרפי לספרותי.

 

מסגרת החלום מאפשרת לדארל לעשות את  מה שנתפס בעיניו כבלתי אפשרי – הפיכתה של הטראומה האישית לאמנות. כיוון שמסגרת החלום מאפשרת הכלתם של יסודות חווייתיים שלא ניתנים להמשגה מילולית וייצוגם באופן תודעתי בדרך שהנפש מוכנה לסבול אותם, היא מהווה את המרחב המתאים לסיפור הבלתי אפשרי שדארל מבקש לספר.

 

“…למען יספוג טעמו של הכתוב הזה משהו מנושאיו החיים – נשימתן, עורן, קולותיהן – וישזור אותם ברקמות הגמישות של זיכרון-אנוש. רוצה אני שיחיו שוב עד לנקודה שבה הכאב נעשה אמנות… אולי ניסיון-סרק הוא זה, לא אוכל לומר. אבל חובה עלי לנסות.” (דארל, 1988א’, עמ’ 10)[2]

 

בדפים הפותחים של ג’אסטין המוקדשים להרהורי המחבר, כותב דארל כי הוא מתקשה להבחין בין המציאות לחלום כאשר הוא חושב על חייו באלכסנדריה. הוא מצביע על כך שבתקופה עליה הוא כותב, חווית החלום השתלטה על תודעתו ותודעת חבריו ומחקה לכאורה את חווית הקיום המציאותית.

 

“חוזר אני במחשבתי לזמן שבו כמעט ולא היה העולם כמו-שהוא קיים לגבי ארבעתנו; ימים הפכו להיות פשוט החללים שבין חלומות, חללים בין הקומות המתחלפות של הזמן, של המעשה, של מיצוי היש המיידי… ” (דארל, 1988א’, עמ’ 11) [3]

 

לורנס דארל מכונן את החלום והעבודה על החלום כאחד מעמודי התווך של היצירה. החלום הוא גם המבנה של היצירה כולה וגם מספק את תכניה. החלום מהווה עבור דארל את המסגרת בתוכה הוא מעבד את חוויותיו המגוונות והמורכבות, את כל חלקי אישיותו ותודעתו להם הוא נותן ביטוי במהלך היצירה.

 

לורנס דארל שנולד בהודו למשפחה ממוצא בריטי, נשלח בגיל 12 על ידי אביו לפנימייה באנגליה בכדי לשפר את חינוכו, לכאורה. הגליה זו טבעה חותם על חייו של דארל שבמשך שארית חייו לא מצא מקום אליו הרגיש השתייכות לאומית או תרבותית. הוא נע ונד בין מדינות שונות, לעתים בגלל כורח פוליטי כמו פרוץ מלחמת העולם השנייה, לעתים בגלל עניין תעסוקתי כעובד משרד החוץ הבריטי ולעיתים בגלל עניין אישי. דארל היה נשוי ארבע פעמים ומת בדרום צרפת אותה הפך לביתו במשך שנותיו האחרונות. נדודיו של דארל לא היו מקריים והעידו על מורכבות השתייכותו. את מולדתו “האמיתית” מצא דארל בכתיבתו ובמיוחד בכתיבת רביעיית אלכסנדריה שהפכה לגולת הכותרת של יצירתו כולה עליה לא הצליח להעפיל ואשר בזכותה אף היה מועמד לפרס נובל לספרות בשנות הששים.

 

רביעיית אלכסנדריה עוסקת בחוויותיו של מורה אנגלי הנקלע לעיר המצרית בשנות מלחמת העולם השנייה.[4] סיפור עלילת היצירה, המסופר מזוויות נרטיביות שונות, מתאר את הגלות הקיומית אליה נקלע המחבר. היצירה מהווה נקודת מפגש בין כמה מסורות ספרותיות. מצד אחד, היא משתייכת למסורת של רומני החניכה של המאה התשע עשרה Bildungsroman ומצד שני, אופי הנרטיב קורא תיגר על תיאור ליניארי של השתלשלות העלילה באופן המקבל את השראתו מתיאוריות פוסט-מודרניסטיות של המאה העשרים. אין מדובר בתיאור היסטורי פשוט אלא בסיפור חוויתי של נסיבות קיומו של המחבר. אפיון זה תורם לרלוונטיות של המתודה הפסיכואנליטית בפרשנות היצירה. מתודה זו אינה באה בכדי להשלים חסר כלשהו ביצירה אלא כיוון שאפיה הפרגמנטרי של היצירה מתאים גם לתפיסה פסיכואנליטית המדגישה את היותו של העצמי שסוע וקונפליקטואלי מיסודו.

***

[1] “You will only hate me for telling you things you would prefer not to know as a man and prefer perhaps to ignore as an artist…. These obstinate little dispossessed facts, the changelings of our human existence which one can insert like a key into a lock — or a knife into an oyster: will there be a pearl inside? Who can say? But somewhere they must exist in their own right, these grains of a truth which “just slipped out”. Truth is not what is uttered in full consciousness. It is always what “just slips out” — the typing error which gives the whole show away.” (Durrell, 1958b, p. 146)

[2] “ … The taste of this writing should have taken something from its living subjects — their breath, skin, voices — weaving them into the supple tissues of human memory. I want them to live again to the point where pain becomes art…. Perhaps this is a useless attempt, I cannot say. But I must try.” (Durrell, 1957, p. 43)

 

[3] “I am thinking back to the time when for the four of us the known world hardly existed; days became simply the spaces between dreams, spaces between the shifting floors of time, of acting, of living out the topical.” (Durrell, 1957, p. 36)

[4] שמה של דמות מחבר זו הוא לורנס דארלי Lawrence Darley, המתייחס כמובן באופן ישיר לשמו של הסופר, לורנס דארל Lawrence Durrell, ובכך הופך את ההתייחסות האוטוביוגרפית למובנת מאליה באופן המייתר למעשה את הדיון בה.