על הסוד של הפסיכותרפיה

בספר: מעבר למראה הריקה –

מילים ותמונות מהקליניקה הפסיכולוגית ומחוצה לה

מאת ד”ר ארנון לוי

***************
פרק אחד-עשר
הפיצול בין טוב לרע
“כהרף עין ישקע איש בעצבת. רגע ישיר ברוב גיל וכהרף עין כאבל יקונן”.
עלילות גילגמש
****************************************************

הפיצול בין טוב לרע והתייחסותנו הערכית אליהם הם מהיסודות החשובים ביותר של כל תרבות אנושית. קשה להגזים בחשיבות של דיאלקטיקה זו בתפישת העולם ובתפישת העצמי של כל אחד מאיתנו….
*******************************************************
… שיר הכירה ופיתתה גברים רבים בחייה.
“פעם הייתי בתולה חסודה, ומפוחדת. היום אני מתה להשכיב בחורים”,
 אמרה לי בתחילת הטיפול. “היו תקופות שבהן פיתיתי גברים בצורה מטורפת, רציתי להכיר מבפנים את עולמם של אותם יצורים מופלאים, להיכנס לעולמם, לעבָרם, לראות כמה הם מושלמים. היה לי חשוב לגרום להם להעריץ אותי. שיבינו את הייחוד שלי ואת החוכמה שלי. למעשה, רציתי להבין את עצמי דרכם. כאשר נתקלתי בגבר שעונה על הנתונים האידאליים, הייתי תוקפת אותו במתקפת פיתוי שהוא לא היה יכול לעמוד בה. עד לכניעתו הייתי לילית המפתה. ברגע הכניעה, ברגע שהוא היה נופל פגוע בחיצו של ארוס, איבדתי בו עניין לחלוטין; איך אני יכולה למצוא עניין באותו פתי שמעריץ אותי ומכבד אותי?”.
כאשר לא נענו לחיזוריה, התעוררה אצל שיר תוקפנות קשה כלפי הגבר, מושא הפיתוי. בתגובה על חוסר הערצה מצד אחד מידידיה אמרה לי באחד הטיפולים: “איך הוא מעז לדחות אותי?! אני נראית מצוין, ממשפחה טובה, יש לי תואר שלישי, ניסיון חיים, דירה ומכונית. הוא, לעומת זאת, קטן ועגלגל, ביישן ומלא מעצורים ומתאים לעובדת סוציאלית מושבניקית ומלאת חצ’קונים”.
הפנטסיה של שיר להיות מוקפת כמה גברים מושלמים שיעריצו אותה על חוכמתה הייתה כמובן בלתי ניתנת למימוש, שהרי מיד עם גילוי כבוד והערכה כלפיה היא הייתה מאבדת עניין והופכת לשוות נפש כלפיהם. זאת ועוד: כיצד ייתכן, היא שאלה את עצמה, שאותם גברים יעריכו אותה שעה שבמעמקי הווייתה היא חשה חוסר ערך עצמי מוחלט.
התייחסותה הדו-ערכית של שיר לדמות הגבר ותפישתו כדמות אידאלית מסתורית שהיא חייבת לכבוש על-ידי פיתוי מיני ובו זמנית – כדמות שמעוררת דחייה ושאט נפש, מצאו ביטוי ביחסיה הטיפוליים איתי. שיר הייתה מופיעה לפגישות בלבוש פרובוקטיבי וחושפני, מתיישבת בכורסה בתנועות חתוליות ולעיתים אף מדברת בקול עמוק ומלטף. עם זאת היא הייתה מאחרת באופן קבוע לפגישות, מעירה בעוקצנות על כך שאני נפגש איתה רק לשם רווח כספי ומזכירה ללא הרף כיצד חברתה הטובה מרצה מאוניברסיטה בארצות הברית שילמה סכומי עתק ל”שרינק” שלה, ולאחר כמה שנות טיפול הוא הוסיף אגף חדש לווילה שלו שמומן בסכומים שהרוויח ממנה.
ואולם בטיפול היו גם מצבים קשים הרבה יותר. במצבים היפנוטיים עלו סיוטים שחזרו וביעתו אותה בלילות, ובהם היו תולעים חומות דוחות ובעלות ראש אנושי זוחלות בין רגליה. הן היו מחוספסות וחכמות, ואילו היא לא יכלה להימלט מהן. שיר סבלה גם מסיוטים שבהם עדת כלבים שחורים ואימתניים תקפה אותה וניסתה לנשוך אותה באיבריה האינטימיים. “אלה הם הגברים”, אמרה ברגע של תובנה. “הם מנסים לזהם אותי בתאווה שלהם. אני נזכרת באדם הראשון שעשה את זה. אני לא מעיזה לבטא את שמו. אני נזכרת שחלמתי לפני הרבה שנים כיצד הוא תופס בשדי ומניח את ידי על איבר מינו. בחלום הוא הופך לכלב מהסוג של הנקניק החמוד והמטופש שעושה לי מניפולציות ומנסה לקנות את ליבי, הוא רוצה ממני משהו, וכשאני מתחילה להתייחס אליו, הוא מתחיל לעופף. פניו משתנות פתאום והופכות מרושעות ומאיימות ומתבוננות בי במבט מאשים ואיום. אני מתעוררת בצריחה, וגופי מכוסה זיעה קרה”.
הקונפליקט העמוק של משיכה-דחייה/הערצה-תיעוב כלפי גברים וההפרעות בזהותה המינית והעצמית של שיר התבטאו בחלום ציורי ומקסים שתיארה: “הייתי בעיירה קטנה ושקטה כמו עיירה שוויצרית של ימי הביניים. השמים התקדרו והאפילו, והייתה תחושה של הוריקן מתקרב. תחושה של ציפייה הייתה תלויה באוויר, ונפוצה שמועה שמחכים לשטן. ציפיתי למפגש. רציתי שהשטן ימֵס אותי בעונג, אך גם פחדתי והכנתי את עצמי למנוסה. פתאום הוא הופיע ועורר בי רטט של השתאות: השטן היה אישה בלונדינית ענוגה בעלת שיער גולש, יפה ולא מפחידה, מרחפת באוויר כשהיא לבושה בתחרה לבנה, כמו רוח רפאים ענוגה וקסומה. לא עמדתי במתח ונמלטתי בכרכרה רתומה לשישה סוסים אבירים שהמתינה לי”.
באחת הפעמים שבהן הייתה נתונה בהיפנוזה, התעוררה ביתר שאת שאיפתה של שיר לפיתוי גברים כדרך לשלוט בהם, אך בו זמנית התבטאה סלידתה העמוקה ממין. בתחילת הטרנס היא הרגישה את איברי גופה מתארכים ונעשים אציליים כאלה של דוגמנית צמרת. גופה נעשה לבן וזהוב מעט, ושערה נעשה זהוב וחלק כשׂער נימפה. “בעצם”, צחקקה שיר במבוכה, “אני נימפת ים. העור חלק ולבן כחלב, השפתיים אדומות וקטנות, ויש לי זנב של דג. אני בת-ים טהורה וצחורה. תמיד חלמתי להיות אלוהית, טהורה וחסרת מיניות. הדחפים המיניים החזקים שהסעירו אותי מגיל צעיר והגברים המסואבים שניסו תמיד לטמא אותי בתאוותם גרמו לי לשנוא את עצמי, אבל בראש וראשונה לשנוא אותם. אבל אני גם מעריצה אותם ומרגישה שאני זקוקה להם, כי רק דרכם אוכל להכיר את החלקים הפנימיים שבתוכי. אני מבולבלת לגמרי”, אמרה. “לפעמים”, הוסיפה ואמרה, “כשטוב לי ואני מאושרת, אני מתעוררת בבוקר עם חיוך עייף ומאושר ומרגישה כאילו הגוף שלי הוא תיבה מלאה אבני חן. אני חושבת על הדברים הנפלאים שאעשה בחיי ורואה את עצמי בחדר מלא תיבות. אבל כשאני מרגישה גרוע, אני מתעוררת אל תוך בוץ סמיך של ייאוש שחור ורואה את עצמי בבית ישן מלא עכברים, שקועה במים עכורים שיש בהם דגים מגעילים”. מטפורה יפה מזאת לפיצול בין טוב לרע קשה למצוא.

 

לקריאת פרקים נוספים מהספר