יונג

פוסטים בארכיון של הנושא 'יונג'


  • על חלומות בספרות ושירה / רות נצר
  • זמן שינה / דרורית גור–אריה
  • רות נצר / ‘החיות החכמות המאכלסות את שנתך’: על סמל החיה והחיה בחלומות
  • שיטות מחקר הפולקלור בפרוש חלומות / ד”ר רוית ראופמן
  • התבטאות הקשר הטיפולי בחלומות המטפלים/ פרופ’ תמר קרון
  • על חלומות בספרות ושירה

    מאת: רות נצר

    היחס האמביולנטי לחלום ולשימוש בו בספרות מקביל ליחס של הפסיכולוגים עצמם לחלום: האם לפרש אותו או להשאיר אותו כחמר גלם חוויתי שפועל על הרבדים הלא-מודעים.
    States מתייחס למימד המשמעות הראשונית של יצירת החלום או החלימה, אשר אינה סובלת פרושים משום שהם משנים אותה. לדעתו יש לתפוס את החלום כמהות משמעותית העומדת בפני עצמה, שאינה יכולה להיות ממוצית על ידי פרושים מושגיים. לדבריו, קיים קושי לדבר על חלימה באופן מדויק, כי היא מורכבת ממשמעות רגשית חוצה קטגוריות – הנפש נעה בין קטגוריות וממשגת את ממצאיה לתמצית של חוויה, לתצריף של מבנים ותהליכים מנטליים שונים, לכן המימד של המשמעות הזאת אינו סובל פרושים. והוא מסיים באמירה מטאפורית: “חלום הוא חלום הוא חלום”.
    יונג ראה את חשיבות הסמל כשלעצמו, אבל הדגיש שבלי פרשנות של הסמל בחלום או ביצירה הוא מאבד מכוחו. הילמן, ממשיכי יונג כיום, טוען להשבת ממד החוויה של המטפורה והדימוי ללא פשר אנליטי. אני עצמי חושבת שהאמנות היא להלך בין שתי האפשרויות האלה.
    אבל אין זה אומר שהפרוש האנליטי בהכרח מקלקל את הארומה של החלום. החלום עצמו, אינו קליפת פרי שזורקים. אדרבא, הפרוש יכול להעצים את משמעותו וכוחו החוויתי. במובן הזה חלום וספרות בנויים מאותו עקרון לפיו תוכן וצורה אחד הם. פשר החלום אינו במקום תמונת החלום. אינו בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. החלום, כמו כל יצירת אמנות, הוא כסנה שאינו אוּכל.

    על שאלת פשר החלום כותב עגנון ‘עד הנה’: “פעמים אף אני רואה חלומות…מכל מקום איני מבקש פתרונים…ואם יש מעמו של יוסף ודניאל שעוסקים בפתרון חלומות יהי אלוהים עמהם. אני איני מזדקק להם” .
    בספור ‘פנים אחרות’ בנוסח הראשון של הספור. אומר עגנון ש”מיכאל הכיר לה טובה [לטוני] שלא פרשה את חלומו על פי פרויד וסיעתו. יפה היה לו חלומו כמות שהוא, כשלג קודם שנתמסמס” . עגנון עצמו משתמש בחלומות בספוריו, או שהספורים עצמם הם סוריאליסטיים דמויי חלום. כך ספורי ‘ספר המעשים’, שהאוירה ההזויה שלהם מתארת מצב דמוי חלום. וכמובן כדרך הספרות במיטבה, הוא מותיר אותם – הן את החלומות בספוריו והן את הספורים דמויי החלום – בלתי מפוענחים.
    בהערה אירונית עגנון אומר על פרויד ויונג שהם “מאותם שביקשו לקעקע את חיינו” (‘לפנים מן החומה’, עמ’ 16). אפשר כי נתכוון בכך לחיפושם של פרויד ויונג אחר פשר הסמלים. אומר על כך עגנון: “ואין המעשה מתחלף בפרושים ואינו משתנה בבאור הטעמים, שאינם אלא סברות, שנוהגים להשיב כדי להתחכם בדיבורים בעולם על המקרים שאין להם פתרון ועל המעשים שאין להם מנחם”. (‘עדו ועינם’, עמ’ שצה). ובכל זאת הוא כותב בשפת סמלים: “ולא אוכל שאת את הסמלים שפוערים את פיהם לקבל חוקים לבלי חוק. ואולם עתה, בצרת נפשי התחפשתי והלכתי אל הסמלים” (‘לפנים מן החומה ‘ עמ’ 49).
    ולא רק עגנון, אלא גם קפקא, בורחס, ברונו שולץ ואחרים – כתבו כתיבה שבה החלום והמציאות חד הם.

    חלום בספור הוא גם תחבולה של יצירת מתח בספור. אבל לא במובן הפשטני אלא במובן רחב יותר. החלום בספור הוא דרך להראות לקורא את פנימיות הנפש של הדמות, ומה מפעיל אותה. אולם כפי שהחלום אמור לפעול על החולם גם מבלי הבנתו, כך החלום אמור לפעול על הקורא בלי הבנתו. החומרים הלא-מודעים של הדמות החולמת מדברים-משוחחים נפגשים עם הלא-מודע של הקורא. זו ברית סמויה בין הסופר הדמות והקורא, ששותפים לחלום .

    למאמר המלא:

    pdf pic

    מאמר מאת : רות נצר

    המיתוס המרכזי של התרבות האנושית, ובעיקר של התרבות המערבית, הוא נצחון ואילוף החיה ואף הריגתה או הקרבתה. האל, המלך הקדמון והגבור – מתואר כמי שיכול לנצח את החיה הקדמונית ולשלוט בה. או כמי שמלווה על ידי חיה שהוא שולט בה והיא מסמלת את כוחו.

    התודעה האנושית ביסודה מחייבת את ההמעטה, ההחלשה, ההגבלה ואף הגינוי של היסודות החייתיים-היצריים כי הם מסמלים את הכוח הלא-מודע המאיים להשתלט. התודעה נבנית על ידי חיזוק כוח השליטה של התודעה על פני היצרים בנפש. בתרבויות המערביות החיה כמסמלת את היצרים הגופניים נחשבת לנחותה. הבטים רבים של הגוף נחשבים טמאים; אברי ההפרשה, וכן הפרשות הגוף, ודם המחזור. ההבחנה ביהדות ובתרבויות קדומות אחרות, בין חיה טמאה וטהורה, היא אחת הדרכים להבחין בין היסוד המאיים לבין היסוד החיובי של החיה. טקסי טהרה שקשורים בגוף מסייעים לקבל את הגופני ולנטרל את איכותו השלילית.

    חיות מסמלות במיתוסים, אגדות וחלומות את ההבטים האינסטינקטיביים-דחפיים-יצריים-גופניים-תחושתיים הבלתי מודעים שלנו ששייכים לממלכת הגוף. פרויד כינה אותם ‘איד’, ויונג כינה אותם ‘צל’, ואיתם באנו לעולם. הנטיה היא להתייחס אל ‘האיד’ וה’צל’ כשליליים, אף כי בממלכת טבע הנפש דבר אינו טוב או רע מלכתחילה.

    לכן כפיצוי על עמדה זו הופיעו הספורים שמשיבים לחית הגוף את ערכה: באגדות ארופאיות פעמים רבות החיה שהאדם פוגש היא מורת הדרך שלו. היא מראה לו את הדרך. יש שעליו ללמוד לקבל את החיה עם החלקים הדוחים שבה, כדי שיתגלה אופיה האיכותי. כך בספור ‘הנסיך צפרדע’, שבו על הנערה לנשק את הצפרדע ואז הוא מתגלה כנסיך. וכן באגדה ‘החיה והיפה’, שבה מה שנראה ככעור וחיתיות נגאל בזכות האהבה. זו הטרנספורמציה האלכימית של היסוד הנחות של החיה ליסוד הנעלה שבה. בפעמים אלה החיה מסמלת את יסוד הצל של האדם שהוא לומד לחיות איתו בשלום ולגלות את סגולותיו המיטיבות.

    לקריאת המאמר

    מריזה קדר

    א.   תפיסת החלום בעולם העתיק ותפקידו בתהליך הריפוי

    ב.   על טבעם של חלומות- התפיסה היונגיאנית מול הפרוידיאנית

    עריכה : אנאלו ורבין

    תפיסת החלום בעולם העתיק ותפקידו בתהליך הריפוי


    בזמן העתיק נתפס החלום כמסר מן האל. בכל המסורות העתיקות שנמסרו לנו הופיעו חלומות והובע הצורך להבין את המשמעות ואת המסר שלהם.
    כך, במיתוס הבבלי העתיק מבקש גילגמש מאמו לפרש את חלומותיו. ואוטנאפישתים, ה”נוח” הטרום תנ”כי, מקבל בחלומו אזהרה מן האלים על המבול שיבוא.
    בתנ”ך – חלום יעקב בבית אל (בראשית כ”ח, י”ב-ט”ו), מייצג בצורה ציורית את מהותו של החלום כדרך לאלוהים. חלומותיהם של יוסף, של פרעה ושל נבוכדנצר ידועים לכל עם פירושיהם. בתנ”ך אני מוצאים גם חלומות פחות ידועים כמו חלומו של אבימלך, מלך גרר, בו אלוהים מזהיר אותו ששרה היא אשת איש ואל לו לקחת אותה לאישה (בראשית כ, ג).
    וכך בשמואל א’ כ”ח, ו, שאול המלך מבקש תשובה מאלוהים בחלומות, או באורים, או בנביאים, אך התשובה לא באה. בספר איוב, ל”ג, י”ד, מדגיש אליהו כמה החלומות חשובים כמסר מן האל: “כי באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב: אז יגלה אזן אנשים: ובמוסרם יחתום.”

    בתנ”ך ובמיתוסים מוזכרים גם “חלומות שווא”, כלומר, שהמסרים של החלום עלולים להיות שקריים: ירמיהו כ”ג, ל”ב, וזכריה י, ב, מזהירים את העם בפני נביאים שמנבאים חלומות שקריים שאלוהים לא שלחתם ושלא יועילו. לעומת זאת בפרק ב’ של האיליאדה שולח האל עצמו, זאוס, חלום שווא לאגממנון, המבטיח לו, בדמותו של היועץ האמין והוותיק נסטור, ניצחון מידי על טרויה.

    במיתולוגיה היוונית על פי הומרוס, היפנוס (אל השינה) ותאנטוס (אל המוות), הם אחים תאומים. על פי היזיודוס הם בני הלילה והם שייכים להרהורי הלילה יחד עם זקנה, קינאה, סכסוך, גורל, גזר דין, קינות, מרמה וחלומות. הלילה האפל שייך לעולם המוות הבלתי ידוע העמוק ביותר, מעבר לזמן ולחיים. עולם רוחני בעל המשמעויות הנעלמות ביותר. על פי אותה מסורת האל הרמס, שליח האלים, היה גם המדריך את המתים אל השאול והיה קשור להדס, מלך השאול, האל הבלתי נראה,  העשיר, שאינו מבקש קורבנות, כי אינו שייך לעולם חומרי, אלא הוא מעבר לו בעולם המתים שהוא כולו רוחני. בהיותו קשור לשאול, היה הרמס מביא את החלומות לבני אדם מן האלים. ברם, אחת מתכונותיו הידועות של הרמס הייתה הרמאות. מכאן הובן שיש להתייחס בזהירות לפרוש החלומות, כאילו בחלום הכל רב משמעי.
    הרומאים חויבו ע”י השלטון לדווח לרשויות במידה והיו להם חלומות “גדולים”. ואכן בזמן העתיק חשבו כי החלומות ה”גדולים” שייכים לקולקטיב. וזאת משום שהאל, כמו הארכיטיפים  – שייך לקולקטיב.

    מעניין להזכיר כי ביוון העתיקה נעשתה פסיכותרפיה באמצעות חלומות באופן שיטתי, במסגרת הפולחן המוקדש לאל הרפואה אסקלפיוס, במקדשו באפידאורוס  כמו גם במקדשיו האחרים בכל רחבי יוון. ארכיאולוגים מצאו כמה מאות מקדשים כאלה ברחבי יוון העתיקה, אשר היו מיועדים לטיפול נפשי וגופני. מקדשים אלו פעלו מסוף המאה השישית לפני הספירה עד למאה החמישית לספירה.

    הטיפול דרך החלום היה מיועד לנפש ולגוף כאחד, ובו המטופל היה צריך להיות פעיל ע”י התכוונות מיוחדת להפיק דימויים בחלום לשם הריפוי.
    ע”פ המיתוס –  אסקלפיוס היה בנו של האל אפולו, אשר אהב את הנימפה קורוניס. זו נכנסה להריון ממנו אך בגדה באל עם איסכס. כאשר הדבר נודע לאפולו הוא הרג את שניהם ומיד הצטער על מעשהו. הוא לא הצליח להחזיר את קורוניס לחיים, אך הצליח להוציא את העובר מרחמה. הוא מסר את הילד אסקלפיוס לקנטאור כירון, המחנך הידוע. בתו של כירון ניבאה כי הילד הזה יצליח להחזיר אדם מת לחיים (הרי גם הוא עצמו ניצל מתוך מוות) ובגלל זה הוא ייהרג ע”י ברק ויאבד את היותו בן אלמוות. נבואתה התממשה למעשה, כאשר אסקלפיוס, אל הרפואה, הצליח להחיות אדם מת הוא הוענש ע”י זאוס במכת ברק (וכך חדל בעצמו להיות בן אלמוות).

    אמנם בפולחן זה חווית החלום המרפאה מתרחשת בתוך גוף השקוע בדום, השוכב דומם בשינה עמוקה, כמו שאסקלפיוס יצא חי מתוך הרחם של אימו המתה. המשתתף בפולחן הנכה בגופו או המיוסר בנפשו, היה מגיע לבד למקדש. בדרך היה אוכל מעט או אף צם, לא היה לו מטען רב פרט לכמה מתנות בשביל האל. בהגיעו היה חייב להתרחץ במים הקרים של המעיינות ולטהר את עצמו. על דלת המקדש היה כתוב: “טהור צריך להיות זה אשר נכנס למקדש המבושם. טהרה פירושה לחשוב על לא כלום, אך להיות בעל כוונה קדושה.”
    בגן הסובב את המקדש היה גימנאזיון להתעמלות ולריקוד ותיאטרון לקונצרטים ולמחזות, כל זה לשם הרגעת הנפש. על עמודי האבן בגן היו חרוטים דיווחים על ריפויי פלא בעבר. ליד המבנה הראשי של המקדש ניצב פסלו הענק של אסקלפיוס אל הבריאות. הפסל היה עשוי מזהב ושנהב, ולפניו היה משתחווה החולה ומגיש את מתנותיו לאל עם עוגות התירס אשר הביא לו. הקטורת במקדש, ההמנונים ודברי הכישוף של הכוהנים היו מרגיעים ומכניסים את החולה לאווירה של קדושה.
    החולה היה מורשה להיכנס לטיפול במקדש רק לאחר שהיה חולם שהאל עצמו הזמין אותו לכך. ימים אחדים היה החולה נשאר לפני המקדש עד שהופיע בשנתו חלום כזה. נשים הרות וחולים סופנים לא היו מתקבלים. כביכול הטיפול היה מיועד רק לאנשים האמורים להבריא ממחלה. היו מתקבלים חולים שהרפואה הקונבנציונאלית דאז לא עזרה להם. בתי מקדש אלה נמצאו ע”י ארכיאולוגים במקומות מבודדים ורחוקים מישוב.

    לאחר חלימת החלום בו האל מזמין את החולה למקדש, היה החולה עובר בערב דרך פרוזדור צר המואר ע”י לפידים, אל חדר השינה “האסור” במקדש ושוכב על עור של עז שהועלתה כקורבן זה עתה. לידו חולים אחרים וסביבם שרועים נחשים רבים וגדולים לא ארסיים מזיזים את ראשם המזדקף הנה והנה. הכוהנים היו אז מכבים את הלפידים ובאפילה היו מזמינים את עולי הרגל להירדם.
    אווירת הפולחן הייתה כל כך סוגסטיבית שהחולה היה נכנס לתרדמת “אינקובציה”, עם משאלה לחלום את החלום הנכון: החלום הגדול


    [1] פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית

    המאמר מבוסס על סמינר בנושא חלומות בעריכה מחודשת של המחברת בעזרת אנאלו ורבין . הסמינר המלא נמצא באתר החברה היונגיאנית החדשה.

    לקריאת המאמר המלא:

    על חוכמת החלום – מריזה קדר

    תותי בר – מסע בין חלומות

    מאת: רות שריג

    © כל הזכויות שמורות למחברת ומפורסם ב”תורת החלומות והחלימה” באדיבותה.

    בראיון עמו לפני שנים אחדות אמר ברגמן כי לקולנוע שתי משימות : האחת – לגרום לקהל להיות מאושר ולשכוח את צרותיו, והשנייה, להראות את הבלתי נסבל והמבעית באופן שאפשר יהיה לשאת זאת וללמוד מזה. הסרט “תותי בר” כמו “החותם השביעי” הסרט שקדם לו, שיכים למשימה השנייה. בשניהם מדובר במפגש עם המוות. ב”החותם השביעי” המוות הוא האימה המוחלטת, הקוצר עם המגל האכזרי , הבולע את כולם, זקנים כצעירים. הסרט מתרחש בימי הביניים ונושאו – המגפה השחורה. גיבוריו הם אביר, נושא כלים, המוות והאמן. כמו בבלדה או במחזה אלגורי ההתרחשות היא סמלית, גדולה מהחיים, ארכיטיפית.    ב”תותי בר” לעומת זאת מדובר באיש זקן אחד ובמותו הפרטי, אך כל מפגש עם המוות הוא חוויה ארכיטיפית ואישית כאחד.

    מעניין לציין כי ברגמן שנולד ב- 1918 עשה את “תותי בר” בהיותו רק בן 39 בשנת 1957, ביכולת מדהימה של אדם צעיר להתבונן בזקנה. רק שנים לאחר מכן, בהגיעו לגיל שמונים, הודה ברגמן שלא הבין כלל בזמן ההסרטה את קשייו של השחקן המגלם את התפקיד הראשי. קשיים שהוא מבין כיום.

    “תותי בר” הוא סרט על מסע נפשי המתרחש במהלך יום אחד בחיי אדם זקן, ועל האמונה בכוח ההשתנות של האדם גם בזקנתו, עד הרגע האחרון. סוכני השינוי הם החלומות. החלומות הם הציר המרכזי בסרט ומקדמי התהליך הנפשי שבו.

    לפני כותרות הסרט אנו פוגשים את גיבור הסרט, ד”ר איסק בורג, המציג את עצמו ואת מה שהוא חושב על מצבו ועל חייו בהווה. אנו רואים אותו יושב ליד שולחן העבודה שלו, מלא הדרת כבוד ומקרין שלוה ושביעות רצון. מעשן סיגר ושותה כוסית. הוא מספר למצלמה על בדידותו מרצון, היות וקשר עם אנשים מתמצה, לדעתו, ברכילות בלבד שאיננה מעניינת אותו. הוא אוהב את עבודתו המדעית ומסור לה . מתברך בסוכנת בית טובה, אשתו מתה לפני שנים רבות , יש לו בן יחיד, רופא אף הוא, החי בעיר אחרת נשוי ללא ילדים. ד”ר איסק בורג עומד בנקודת שיא בחייו כי למחרת היום יטוס לעיר לונד הרחוקה לקבל פרס על מפעל חייו ברפואה.

    תורת החלומות – תותי בר רות שריג

    INCEST HYBRIS

    הקשר בין אינצסט להיבריס בחלומות,במיתוסים ובמעשיות עממיות

    היבריס ואינצסט הינם שני ארכיטיפים אשר מופיעים במיתוסים קדומים, ומוזכרים כחטאים ראשוניים של האדם  בתרבויות  שונות. למעשה ניתן להניח שהאיסורים על שני חטאים אלו מהווים חוקי יסוד או אכסיומות מוסריות של התרבות האנושית ככלל. האזכורים והדגשים הנשנים וחוזרים שניתנו להם בסיפורי הבריאה, במיתוסים, ביצירות  אומנות ובמעשיות העם, רק מאששים את ההנחה הזו. בהסתכלות המשותפת על שני ארכיטיפים אלו ובניסיון להבין את מהותם וחשיבותם הבסיסית נראה, שלמרות שהם מופיעים פעמים רבות ככרוכים זה בזה ומושפעים הדדית אחד מן השני, לא הודגשה מספיק הזיקה  הקיימת ביניהם. בד”כ ההתייחסות להיבריס ולאינצסט הינה אל כל אחד מהם בנפרד, ואין קישור מהותי בין שתי נטיות בסיסיות אלו.

    חלום שמספר גבר בן 33, נשוי ואב לילד, ממחיש את הקשר המיוחד הקיים בין היבריס לבין אינצסט. הגבר פנה לטיפול בשל קשייו להתמיד במסגרת תעסוקתית ונטייה לעבור מתחום עיסוק אחד למשנהו. היו לו שאיפות גבוהות להתעשר,  ולכן מידי פעם נטה להשקיע מאמצים, בהתלהבות רבה, במציאת פרויקטים עסקיים מפוקפקים. פרויקטים אלו, שהגה בינו לבין עצמו, “הבטיחו” כביכול רווח מהיר אבל נתגלו לבסוף כלא מציאותיים וגרמו לו למפח נפש רב ולהפסד כספי. משפחתו של המטופל הייתה מרקע סוציואקונומי נמוך, והוא שאף להיענות לציפיות  להצלחה שהופנו כלפיו ע”י האם, בהיותה מאוכזבת מאביו שתואר כאדם פסיבי, לא הישגי וחסר מוטיבציה.

    בחלום הוא מוצא עצמו עומד מול המנהלת במקום עבודתו, ומנשק אותה קלות על פיה. בתגובה המנהלת מנשקת אותו בחוזקה רבה ומשאירה על פניו סימנים. בעוד הוא מוטרד שאשתו עלולה לגלות עדויות מרשיעות אלו, מגיע בעלה של המנהלת ומכה אותה על מעשיה. הוא התכוון לבוא לעזרתה אבל חשש להסתבך וביקש לברוח משם כדי שהדבר לא ייוודע לאשתו. החולם נס על נפשו דרך שדות ועובר  בסיס צבאי בדרכו, עד שהוא מגיע לביתו, שם הוא מנקה את עצמו מן הלכלוך שדבק בו. בשלב זה הוא מתעורר אבל שב ונרדם כדי להמשיך את אותו החלום בו הוא חש אשמה שברח מן המקום, כיוון שלפתע הסתבר לו בשנתו שזאת הייתה אמו שהוכתה שם.

    המטופל השאפתן, החותר (במציאות) לרווחים מהירים ושבוי בפנטזיה להגיע לעושר כלכלי ולקידום במעמדו, חוטא בהיבריס ומתאכזב שוב ושוב, כיוון שאינו מצליח לממש את שאיפותיו הגבוהות. עם זאת החלום מדגיש את החוויה האינצסטואלית הנמצאת בבסיס הנטייה שלו להיבריס והדוחפת אותו להתנהגויות אימפולסיביות וגרנדיוזיות. הנטייה האינצסטואלית, המתגלית  בחלום בנשיקות התובעניות של המנהלת/אם, מבטאת את ההשפעה של קומפלקס האם עליו, הן באשר ליחסיו עם בת זוגו והן לגבי השאיפות הגרנדיוזיות להצלחה ולהישגים חומריים. הופעת הבעל של המנהלת בחלום, חושפת את השאיפה הלא מודעת לתפוס את מקומו של האב ביחסיו עם האם. האשמה שהמטופל חש, היא כלפי אמו (על כך שלא הגן עליה ולא עמד בציפיותיה) ולא כלפי אביו (על כך שתפס את מקומו).

    החלום, אם כן, נותן ביטוי בו זמני לשני ההיבטים של המיתוס האדיפלי: לנטיה לאינצסט ולנטיה להיבריס. הנטיה לאינצסט מיוצגת ע”י הנשיקות עם המנהלת/אם ובכמיהה להתמזגות עמה, והנטיה להיבריס מתבטאת ברצון לתפוס את מקומו של האב, להיות הגואל של אמו וכך לזכות בהתפעלותה.

    מאת:                 נתנאל פרי

    למאמר המלא

    התבטאות הקשר הטיפולי בחלומות המטפלים

    מאת: פרופ’ תמר קרון ונדב אבני

    מחקר זה עוסק בחלומות של מטפלים בפסיכותרפיה אודות מטופליהם מזוויות ראיה של הפסיכולוגיה האנליטית-יונגיאנית ושל הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה.
    בספרות המקצועית קיימות התייחסויות קליניות ואמפיריות ספורות בלבד לנושא זה. שאלות המחקר היו:
    1. מה התימות המופיעות בתוכן הגלוי בחלומות של מטפלים אודות מטופליהם? ונבדקו: תימות משותפות לחלומות שונים וכן תימות שהוגדרו מראש לכל החלומות.
    2. מה המשמעויות המתקבלות מניתוח חלומות מטפלים אודות מטופליהם מתוך גישה יונגיאנית?
    3. באיזו מידה תכנים מזוכיסטיים מקבלים ביטוי בתוכן הגלוי בחלומות אלו?

    המאמר המלא

    **************************
    לחץ על הקישור להעלאת המאמר המלא:

    החלום כמורה דרך מוסרי

    מאת: נתנאל פרי

    (המשך…)

    Next Page »